ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

מרד בר כוכבא ;">

דף הבית ספריה אמונה בינה לעתים כרך א' Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

תשס"ה

מרד בר כוכבא

כרך א' שיעור ל"ה



נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
ר' יהודה אריה בן שמואל הכ"מ

מרד בר כוכבא

התקוה
התגובה המשמעותית ביותר ובעלת השלכות מרחיקות לכת על חורבן בית המקדש - תמציתה בדבריו ובמעשהו של רבן יוחנן בן זכאי "יבנה וחכמיה". עיירה קטנה שיש בה בית מדרש, הופכת למרכז תורני, מעין תחליף לבית המקדש ולירושלים שחרבו זה עתה. זהו הזרע החדש של תורה שבעל פה, שמעתה ואילך תהא נודדת ולא קשורה למקום מסויים. כל אותן קדושות שהתרגלנו לקביעותן במקום מסויים, ובמיוחד קדושתה של ירושלים, קדושת הר המוריה, המקדש, קדושת מלכות דוד וקדושת הסנהדרין, שיכולה לפעול במלא תוקפה רק כאשר היא סמוכה למקום המקדש, כל אלו נדחו ואת מקומם תופש בית המדרש הערטילאי והנודד. עוצמת בית המדרש החדש איננה במקומו המיוחד או בגלל קדושתו הקודמת, עוצמתו נובעת רק בגלל הקדושה המיוצרת בו. זו קדושת בית המדרש.

למרות קיומם של יבנה וחכמיה, לא אבדה התקוה לשינוי קרוב של המצב. לאחר מעט יותר משישים שנה מן המרד הגדול פורץ מרד נוסף, דומה בעוצמתו למרד הגדול, הן מבחינת הזמן הארוך של המרד והן מבחינת הכוחות האדירים שבו, הוא מרד בר כוכבא. חילוקי דעות קשים ישנם בין החכמים לגבי המרד הזה 1 . ר' עקיבא מוביל קו מסויים של תמיכה פעילה במרד, הצטרפות למרד ואף יותר מכך - קביעת הלכה שדווקא בדרך זו תהיה גאולת ישראל! הוא קבע שבר כוכבא יכול להיות משיח לישראל! שהגאולה לא תבוא בדרך של נסים ונפלאות, אלא בדרך ארצית וצבאית מובהקת, בדרך מלחמה של פדות וגאולה. התגבש כאן פתרון הלכתי שר' עקיבא הוביל אותו, אך לא כולם הסכימו איתו.

מרד בר כוכבא פרץ כשבעים שנה לאחר חורבן בית המקדש השני, תקופת זמן הדומה לתקופת זמן הגלות הראשונה, גלות בבל. נדמה היה שחורבן בית שני, חורבנה של ירושלים, לא יכול להתמשך יותר מאשר שני דורות. זהו זמן בו עדיין קיימים זקנים שהיו ילדים בעת שהבית השני עמד על תילו. בדיוק כתבנית גלות בבל. נדמה היה שהרצף נמשך, שאותו שינוי של התרחקות מכל הקדושות הקבועות למקום לא חייב להמשך. אולי הכל יחזור אל מקומו בשלום. אי אפשר היה לקבל את המחשבה שמעתה צריך להתרגל למצב שונה לגמרי, שאין מקדש ואין עבודת המקדש, שאין כהנים בעבודתם ולויים בדוכנם, שאין שריד של מלכות ואין ירושלים, אין לשכת הגזית של הסנהדרין, בה היתה תלויה הסמכות המשפטית של חכמים. כל זה לא יהיה. איך אפשר לתפקד כך? האם צריך להשלים עם זה? והנה פורץ המרד. מרד שכקודמו היה מטרד גדול מאד לאמפריה הרומית.

מרד שיכול היה להצליח, אם נגדיר כהצלחה מצב של אוטונומיה יהודית בארץ ישראל. באותה עת נתונה היתה רומי במאבק קשה מאד עם הממלכה הפרתית ששכנה צפונית מזרחית לנו. ממלכה זו היתה האויבת הראשית של רומי ויתכן שבנסיבות מסויימות אפשר היה לנצל את הסכסוך הגיאופוליטי כדי להגיע לעצמאות ממשית. אמנם, לא סביר היה להקים מדינה עצמאית לחלוטין. לעומת זאת, רב היה הסיכוי לקבלת אוטונומיה יהודית, שיקום המקדש, קבלת זכויות לעבודת המקדש, שליחת כספים אליו וכל אותם הדברים שהיו לפני המרד הגדול. נדמה שאת זה ניתן היה להשיג מבחינה פוליטית.

לכן היו למרד סיכויים טובים להצליח, שלא כפי שטוענים אי אילו חוקרים שמלכתחילה לא היה סיכוי למרד שכזה. האמפריה היתה נתונה בכמה מאבקים לא פשוטים, בגבולה המזרחי נגד הפרתים, ובגבולה המערבי נגד השבטים הפראיים באירופה, שחלקם נכבשו ומרדו וחלקם לא נכבשו והטרידו את הגבול הרומאי. היו גם תככים לא מעטים בתוככי האמפריה. קיסרים עלו וירדו, בדרך כלל שלא בנסיבות טבעיות, כלומר, נרצחו או התאבדו וכדו', כך שגם אי היציבות הפנימית של המשטר הרומי יכול היה לסייע לאותה הצלחה, המוגדרת כהצלחה מוגבלת, שיכלה להיות לאותו המרד. על כן אין אנו מוצאים בדברי חז"ל טרוניות על כך שבר כוכבא מורד. הטענות הן על בר כוכבא עצמו כמנהיג מבחינה מוסרית ודתית. חז"ל תולים את אי הצלחתו של בר כוכבא בסיבות פנימיות של התנהגות בלתי נאותה, כפי שהיה במרד הגדול. הכשלון נבע מסיבות מוסריות ולא מסיבות צבאיות ופוליטיות.

למרבה הפלא יהודה הקטנה יכלה להציב כוחות חזקים מאד ולרתק כוחות גדולים מאד של האמפריה הרומית. ליהודה רותקו כשישה עד שבעה לגיונות רומאיים. מצבת הכוחות של רומי לאורך כמה דורות היתה בין 28 ל32- לגיונות רומאיים. לגיון היה יחידה שמנתה כ4000- עד 5000 לוחמים. בנוסף לכך היו יחידות סיוע של פרשים שגוייסו מן השבטים האחרים והיו פחות מיומנים. לעומת הגרעין הלוחם הקשה שהיה מרכז הלגיון, יכלו להתווסף אליו עוד ככמות הזו, ואף יותר מזה, לוחמים נוספים. כך שבסך הכל היו עשרות אלפי לוחמים (ונראה שהמדרש על עשרות ריבוא לוחמים שסבבו את ביתר נאמר בדרך גוזמא).

שאלה: הרב טען שלחז"ל לא היו טענות כנגד המרד עצמו, והנה ר' יוסי בן קסמא נכנע לגזרות הרומאים וטוען שאסור למרוד בהם?

תשובה: מכיוון שנשאלה שאלה על המדרש הזה נעסוק בו 2 . המחלוקת בין ר' יוסי בן קסמא לר' חנינא בן תרדיון לא היתה בקשר למרד. אמנם, ר' חנינא בן תרדיון היה אחד מעשרת הרוגי מלכות, אך מדובר על הגזירות שנגזרו לאחר המרד. כדי להכביד את העול על היהודים נגזרה גזירה שלא ללמד תורה ברבים. השאלה היתה האם לקבל את הגזירה הזו כגזירה שיש לה גם תוקף תיאולוגי או לא. כלומר, האם כאשר נוצר מצב מסויים אנו חייבים להבין אותו כגזירה משמים, שהרי "לב מלך ביד ה'", או שיש להלחם בגזירה? ר' יוסי בן קסמא לא טוען שאסור ללמד תורה מפני שהדבר מסוכן. אם חייבים ללמוד תורה אז יש גם חובה למסור את הנפש על כך. ר' יוסי בן קסמא משתמש כאן בטיעון בעל עוצמה שיכול להתקבל על ידי כל חכם: "מן השמים המליכוה". בזה שאתה לומד תורה אין אתה מורד ברומי בלבד. יש כאן גזרת שמים! הד לדבר הזה אנו רואים בפיוט על עשרת הרוגי מלכות, כאשר נשאלה שאלה בפיוט "זו תורה וזו שכרה?". ובאה התשובה מן השמים "כך גזרתי..." 3 ר' יוסי בן קסמא השלים עם המצב והגזירה שבאה מן השמים. התשובה של ר' חנינא בן תרדיון הרגיזה את ר' יוסי בן קסמא, אך היה בה מענה ענייני: "אתה אומר מן השמים המליכוה ואני אומר מן השמים ירחמו". שואל ר' יוסי בן קסמא: אני אומר לך דבר בדוק, דבר שנראה לעין, ואילו אתה עונה לי בתירוץ פשטני שכזה?

אך לא כך יש להבין את תשובתו של ר' חנינא בן תרדיון. יש כאן עומק. יש שהשמים גוזרים, אך יש גם רחמי שמים. השאלה איפה צריך להיות כעת החכם איש התורה? האם הוא צריך להשלים עם גזירת השמים או שיש אפשרות שהוא יעורר את רחמי השמים והגזירה תבוטל? מי יודע אם לא יאמר הקב"ה "ניצחוני בני"? אם כן, מחד, יש עומק דתי בדברי ר' יוסי בן קסמא. אין דבר נורא יותר לאדם בעל הכרה דתית עמוקה שלימה מאשר להיות מורד. אדם מכיר את ריבונו ומורד בו! ומאידך, יש עומק תיאולוגי דתי רב מאד בדברי ר' חנינא משום שתפישת ההנהגה האלוקית איננה רק גזירות בלבד. עם כל ההזדהות ואי כפירה בהנהגה האלוקית יש כאן נסיון לעורר רחמי שמים. "מן השמים ירחמו" זו תשובה עניינית, למרות שהיא נשמעה כתרוץ פשוט. יכול להיות שכדי להגיע לכך שמן השמים ירחמו צריך למסור גם את הנפש, כפי שעשה ר' חנינא בן תרדיון. יכול להיות שחלק מן הרחמים והכפרה זה מסירות הנפש של מי שמלמד תורה ברבים.

בכל אופן דיונים אלו היו לאחר המרד ובעקבות הגזירות הקשות. אפילו לאחר החורבן היה מותר ליהודים לעלות לירושלים. כמובן, שלאחר חורבן בית המקדש המצב היה נורא ואיום, מאות אלפי יהודים נמכרו לעבדות ועשרות אלפים נרצחו ונענשו קשות מכל הבחינות, אך עדיין היו דברים שלא נאסרו. בעקבות מרד בר כוכבא הפגיעה בירושלים היתה חמורה ביותר. נאסרה כניסת יהודים לירושלים. ויותר מזה, ירושלים והפרובנציה כולה נקראו בשם אחר. עד אז נקראה הפרובינציה 'יהודיאה'. ממרד בר כוכבא נקראת הפרובינציה 'פלשתינה'. זו צרה עימה אנו מתמודדים עד היום. נזכרו הרומאים בעם הפלישתי, שכבר דוד עשה סוף לעצמאותו המדינית, כדי לכנות את הארץ בשם שונה ולעקור את השם המתקשר ליהודים. כך הפכה ירושלים לאיליה קפיטולינה. חוץ מחלק מחומות העיר, זכרון לגודל הכיבוש, נחרשה העיר ברובה ונתחלקה לחלקות אדמה שנמסרו לוותיקי מלחמות הרומאים, כפי שנהגו לעשות במקומות רבים. כלומר, נעשה נסיון מפורש למחוק את שם ישראל מכאן.

יש לציין שבמקומות אחרים לא נפגעו קהילות היהודים. ככל שאנו זוכרים את הרומאים כאויב קשה מאד אי אפשר שלא להתפעל מן התבונה המדינית של הרומאים. הם ידעו תמיד, גם בצעדי עונשין קשים מאד, שלא להגרר לתהליכים שיכולים בסופו של דבר להיות לרעתם. הסדר הרומאי הבטיח ניתוק בין חבל ארץ שמורד ואוכלסייתו לבין חבל ארץ שני. רק חבל הארץ שמרד נענש קשות. עוד צריך לזכור, שלמרות הענישה הקשה, נשארו יהודה והגליל חבלי ארץ פוריים וחקלאיים גם הלאה, עד לכיבוש המוסלמי. הרומאים מכרו יהודים לעבדות, חילקו אדמות וכו', אך דאגו לכך שלא יישרפו בתים ושדות יותר ממה שצריך כדי להעניש. האמפריה דאגה לאינטרסים הכלכליים והאזרחיים שלה. על כן אין אנו מוצאים, גם במרידות אחרות במקומות שונים, ענישה גורפת עד כדי חיסול התשתית שממנה אפשר להתפתח הלאה. כמעט שלא היה דבר כזה. ובמקומות מסויימים שקרה דבר שכזה, אפילו היה זה יוליוס קיסר, עשו איתו ההיסטוריונים הרומאים חשבון ארוך.

הכשלון
כאמור, היו למרד סיכויי הצלחה מבחינה פוליטית וצבאית, ובכל זאת הוא נכשל כשלון קשה מאד מסיבות פנימיות מוסריות. כנראה, שיחסו של בר כוכבא לחכמים השתנה במשך הזמן. למרות שר' עקיבא העניק תמיכה לשלטונו של בר כוכבא עד לסוף המרד, החליט בר כוכבא שמעמדו הוא יותר ממה שר' עקיבא התכוון מבחינה הלכתית. חכמים מבקרים אותו על כך שעשה בחורי ישראל בעלי מומין כשבחן אותם לצבאו. בגדולתו, והיו לו רגעי גדולה במרד הזה כאשר הצליח לשחרר מקומות ולהשתלט עליהם, הוא פנה לאלוקי ישראל ואמר 'אל תתערב ואל תעזור, רק אל תפריע, אנחנו נסתדר לבדנו' 4 . הניתוק מן העוצמה המוסרית והרוחנית, הוא ניתוק שבא בעקבות הצלחה.

חלק מן הניתוק הוא הנסיון להתחבר אל הכותים, השומרונים, שמאות שנים היה מתח ביניהם לאוכלוסיה היהודית. הקשר בין בר כוכבא לכותים בא לידי ביטוי בהריגתו של ר' אלעזר המודעי בביתר וגם בכך שדלתות החומה נפתחו על ידי כותי.

הכותים שלטו בגב ההר, בשומרון, ויכלו להוות סיוע למרד. אחד היתרונות של נוף הררי הוא שצבא גדול לא יכול להלחם בו. למשל, חלק מן ההצלחות של יהודה המכבי במרד החשמונאים נבעו מכך שהצליח להכניס את הצבא היווני המוקדוני, שהיה צבא מעולה, למקום כזה שיתרונות צבא גדול לא ניכרים בו. על כן רצה בר כוכבא לשתף את השומרונים כדי שירתקו כוחות רומאים אל ההרים בהם קשה להלחם בכח מתפרס. אנחנו יכולים להבין את הנסיבות להחלטתו של בר כוכבא לשתף את השומרונים, אך הוא לא העריך מספיק את אזהרתם של חכמים שנבעה מחשד רוחני מבוסס מאד, מידע קודם של חיכוך של מאות שנים שהשומרונים רואים עצמם במקום היהודים ולא על ידם. כל עוד יהיו קיימים היהודים, יוכלו השומרונים להיות רק ספח. פירושו של דבר הוא שהאינטרס שלהם הוא להכשיל את המרד ולקבל את הבונוס מן הצד הרומאי. הם יהיו הקהילה המועדפת. מי שהמעיט בעצה זו, משום שהמעיט בערכם של דברים בעלי משמעות רוחנית, נכשל כשלון קשה מאד.

לאחר המרד
מרד בר כוכבא נכשל כשלון קשה מאד. נותר רק הקו שטווה רבן יוחנן בן זכאי "יבנה וחכמיה", לימוד תורה והנהגה תורנית ללא הקשר פוליטי וצבאי, אלא בהקשר חברתי. אמנם, עומדים נשיאים לישראל, ולאחר כמה דורות מופיע ר' יהודה הנשיא שיש לו קשר טוב עם הקיסר אנטונינוס, אך עדיין מדובר על קהילת יהודים בפלשתינה. לא מדובר על שלטון פוליטי. אין שום דיבורים על ירושלים או על שיקום המקדש, שהוא הסמל הבולט של העצמאות היהודית הרוחנית והפוליטית גם יחד. רק לאחר כמה מאות שנים מציע קיסר רומי מיוזמתו לבנות את בית המקדש! לקיסר זה קראו יוליינוס הכופר. כופר - מפני שלפניו היו שני קיסרים נוצריים והוא נעשה שוב עובד אלילים ורצה להחזיר את הגלגל אחורנית. עלה בלבו רעיון לבנות מחדש את בית המקדש כדי להשפיל את הנוצרים. אך הוא נהרג בעוונות... כבר החלו להביא עצים כדי לשקם את בית המקדש, אך במלחמה עם הפרתים הוא נהרג והרעיון שקע. יורשיו היו כבר נוצרים נאמנים. כל זה לא היה יותר מאשר אפיזודה חולפת.

מצד ההנהגה היהודית נותרה ירושלים כזכרון בלבד, כהלכה על אבילות ירושלים והמקדש, שבאה לידי ביטוי בהקמת בית חדש, בהקמת משפחה, במנהגי טהרה שונים וכו'. הצד הפוליטי, הצבאי, הלאומי, הארצי של ירושלים הולך ומתרחק, למרות שעדיין חלקו הגדול של העם היהודי נמצא ביהודה ובגליל! רק בזמן הכיבוש המוסלמי נחרבה הארץ וממילא נחרב גם הישוב היהודי החקלאי. עד אז יש בארץ כמיליון יהודים. הם מעבדים אדמות, מייצרים תוצרת חקלאית משובחת וסוחרים עם הסביבה. על כן נשאר המרכז החשוב ביותר של התורה שבעל פה בארץ ישראל ולא בקהילות שמחוץ לארץ. המרכז היהודי עובר לבבל רק לאחר תקופת ר' יהודה הנשיא ולאחר התגברות הנוצרים הביזאנטים בארץ ישראל, כאשר נוצר קושי לחיות חיי יהדות סבירים. ובכל זאת, אפילו בימי הגאונים היה המרכז היהודי התורני בארץ ישראל בעל חשיבות, עובדה היא שיש ויכוחים בין גאוני בבל לגאוני ארץ ישראל.


^ 1. איכה רבה ב, ד: "אמר ר"י: ר' היה דורש "דרך כוכב מיעקב" אל תקרי כוכב אלא כוזב.
ר' עקיבא כד הוה חמי ליה להדין בר כוזיבא הוה אמר היינו מלכא משיחא.
א"ל ר' יוחנן בן תורתא: עקיבא, יעלו עשבים בלחייך ועדיין אינו בא."
^ 2. עבודה זרה יח, א: "תנו רבנן: כשחלה רבי יוסי בן קיסמא, הלך רבי חנינא בן תרדיון לבקרו. אמר לו: חנינא אחי, אי אתה יודע שאומה זו מן השמים המליכוה? שהחריבה את ביתו ושרפה את היכלו, והרגה את חסידיו ואבדה את טוביו, ועדיין היא קיימת, ואני שמעתי עליך שאתה יושב ועוסק בתורה ומקהיל קהלות ברבים וספר מונח לך בחיקך! אמר לו: מן השמים ירחמו. אמר לו: אני אומר לך דברים של טעם, ואתה אומר לי מן השמים ירחמו, תמה אני אם לא ישרפו אותך ואת ספר תורה באש!…".
^ 3. פיוט מתוך מוסף של יום כפור:
"שרפי מעלה צרחו במרה,
זו תורה וזו שכרה עוטה כשלמה אורה,
אויב מנאץ שמך הגדול והנורא,
ומחרף ומגדף על דברי תורה.

ענתה בת קול משמים,
אם אשמע קול אחר אהפוך את העולם למים,
לתוהו ובוהו אשית הדומיים,
גזירה היא מלפני קבלוה משעשעי דת יומיים..."
^ 4. איכה רבה, ב, ד.

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il