ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

הנחלת התורה ;">

דף הבית ספריה אמונה בינה לעתים כרך א' Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

תשס"ה

הנחלת התורה

כרך א' שיעור ל"ח



נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
ר' יהודה אריה בן שמואל הכ"מ

הנחלת התורה
עולמם של חכמים, במיוחד בימי בית המקדש השני, שונה במידה לא מבוטלת מעולמם של חכמי בית המקדש הראשון. בימי בית ראשון, השבטים ישבו במקומותיהם, והשבט היחיד שלא היתה לו נחלה, וכל ישראל היו צריכים לתרום את תרומתם לקיומו, היה שבט לוי ובתוכו הכהונה. מבחינת המבנה הכלכלי-חברתי, רוב חכמי ישראל באו מקרב הלוויים והכהנים. בימי בית שני המצב משתנה. אין יותר נחלות ועל כן החכמים לא באים דווקא מקרב הלוויים והכהנים. התורה הולכת והופכת להיות נחלת כלל הציבור, בתחילה על ידי עיצובם של בתי מדרש ובתקופה יותר מאוחרת על ידי פריסה רחבה יותר של בתי ספר למען חינוך העם בכללו ולמען גיוס מוגבר יותר של כשרונות מתוך בתי הספר לטובת בתי המדרש ומבתי המדרש לבתי הדין. ישנה דאגה לכך שלא יהיה ילד בישראל שלמרות שיש לו כשרון ורצון איננו מקבל הזדמנות להמנות עם חכמי ישראל. מבחינה זו יש דמוקרטזציה של לימוד התורה ושל מעמד החכמים.

בו בזמן, גם בגלל נסיבות פוליטיות, דווקא במעמד הכהנים חל פיחות מסויים בידיעת התורה. בזמן השלטון הפרסי והשלטונות ההלניסטיים והרומיים, היה הכהן הגדול ראש הקהילה, ומבחינת השלטון המרכזי הוא היה הפקיד הגבוה, שהיה אחראי על המקדש ואוצרותיו. ניתן היה לקנות כהונה גדולה, ומה שהביא אדם לקנות את כהונה, לא היו בדווקא הסגולות האינטלקטואליות או החכמה, כי אם עניינים אחרים.

בית המקדש היה מרכז החיים החברתיים היהודיים. דבר זה בא לידי ביטוי לא רק בתפילות העם היהודי, שהרי זה לא מעניין את הפרסים, היוונים או הרומאים, אלא מבחינה כלכלית: בידי מי יהיו אוצרות המקדש. גם את אוצרות בית המקדש הראשון בזזו כמה פעמים. בבית המקדש היו אוצרות גדולים, כפי שהיו במרכזי פולחן אחרים ואף יותר מהם, מפני שליהודים, לעומת כל שאר העמים, היה רק בית מקדש אחד, ולא היו מקדשים פזורים בכל מקום. הרי שזה היה המקום בו התאסף ציבור גדול מאד, ממילא גדולה היתה ההשפעה של הכהן הגדול, שיכול היה לעשות את העבודה ביום הכפורים בשם כל העם כולו. החכם לא יכול היה לעשות עבודה זו. במסכת יומא אנו רואים שמביאים כהן גדול ללשכת פלהדרין, חושדים בו והוא נשבע, הוא בוכה והם בוכים 1 . ומה הוא עושה כל הלילה? אם יודע לקרוא - קורא, ואם לא יודע לקרוא - קוראים לפניו. נשים לב: כהן גדול, שלמחרת נכנס לקודש הקדשים, לא בטוח שיודע כל כך לקרוא, לא בטוח שמבין עברית, ולא בטוח שמבין את מה שקורא. כהן גדול שלא יכול לקרוא בתורה! החכמים ידעו לשער שהוא לא יבין מספיק כדי שידע מה לעשות. זהו הכהן הגדול!

בימי בית שני, מצד אחד היה פיחות במעמדו היהדותי העצמי של הכהן, ומאידך, היתה עליה במעמדם של חכמים, שכמובן לא יכלו לעבוד את עבודת בית המקדש, אבל הם אלו שלימדו והכריעו מה לעשות וכיצד לעשות. על כן, השינוי הזה, שיוצר בית המדרש החדש, ולאחר מכן יוצר את בתי הספר, מעניק סיכוי לכל ילד יהודי להגיע למעמד של אחד מחכמי ישראל המוסמכים שקובעים את ההלכה ואת הדין. זהו מפנה רציני ביותר. התורה - היא נחלת העם.

תקנת הקריאה בתורה
במקביל למאמץ לעצב את המתודה המדעית התורנית - לפרשנות, להוצאת הלכה ולגיבוש קווי היסוד של פסיקת ההלכה, נעשה גם מאמץ מכוון להנחיל את התורה להמוני העם, והוא התבטא באופנים שונים. מאמץ זה התחיל בימי הקמת בית המקדש השני על ידי עזרא הסופר. אחת מתקנות עזרא ובית דינו היתה קריאת התורה בציבור בימי שני וחמישי, ובשבת פעמיים - בבוקר ובמנחה 2 . כל זה היה למען אלה שלא היתה להם אפשרות ללמוד תדיר, שכן באותם ימים לא היו כמעט ספרים מודפסים או העתקים רבים ללימוד התורה. התקנה לקרוא בשני וחמישי נועדה באופן מיוחד למען יושבי הכפרים והעיירות שאין בקרבתם ובסביבתם ספר תורה כתוב כראוי ואין מי שיקרא בו. כאשר היו מתאספים לימי השוק במרכז העירוני, קראו לפניהם בתורה. הקריאה נעשתה בבתי הכנסת, שם תמיד היה ספר תורה. על שם ההתכנסות בהם לתורה ולתפילה נקראו בתי כנסת. כך היתה הזדמנות גם לאנשים שהגיעו ממרחק, בימי השוק או לשבת - לשמוע את הקריאה בתורה, דהיינו את התורה כמות שהיא.

המסורת הזו נמשכה והתחזקה אחר כך בבבל ב'ירחי כלה'. למרות שהאוכלוסיה מפוזרת, ישנם ימים בהם באים כולם לישיבות הגדולות ושומעים דרשות חכמים, בעיקר לפני החגים, כי יש להתחיל לדרוש בהלכות החג שלושים יום קודם לחג, הן מצד ידיעת התורה בכלל והן מצד ידיעת ההלכות וקביעת המסורת בכל משפחה ומשפחה. המגמה היתה ליצור ידיעה של ממש והנחלת שיטות ההבנה לציבור הרחב. שהקשר לתורה יהיה בלימודה ולא רק בקיומה.

הדרשה
תקנת הקריאה בתורה, כל שבוע בפרשה מיוחדת, היוותה מקור השראה לחכמים מאוחרים יותר להנחלת התורה, גם תורה שבכתב וגם תורה שבעל פה, כלומר התורה בפירושיה, הלכותיה ותקנותיה. וכאן גם בא עניינו של בית המדרש. אמת, שהמשמעות הראשונה של המושג הזה 'לדרוש תורה' - זוהי משמעות של התייחסות פרשנית לפסוק. יש תורה כתובה, והיא אומרת "דרשני" - כלומר, הבן אותי, דרוש את משמעותי. כל פסוק אומר דרשני, כל פרשה וכל ענין. זהו בעצם המדרש. המדרש הוא העיסוק בפסוקים ובפרשיות, ואז מתפתח משא ומתן, שקלא וטריא הלכתי, שאותו אנו מכירים. נשאלות שאלות, נאמרות תשובות, התשובות האלה גוררות גם הן שאלות ותשובות וכו'. כך מתפתח דיון, משא ומתן הלכתי, שהוא הוא הדרשה.

אבל בזמן מאוחר יותר, המושג הזה עצמו - דרשה - קיבל גם משמעות של דברים הנאמרים להרבה אנשים, וזאת אחת המשמעויות שקיימות היום. כשאומרים: פלוני דרש דרשה, אין הפירוש שהוא דווקא עסק בעניינים שבהלכה, אלא דיבר בפני רבים. הדרשות האלה הפכו להיות חלק מכוון ומסודר אצל חכמי התורה, כלומר, לא רק עיסוק מקצועי ומשפטי בתורה, אלא גם עיסוק חינוכי של הפצת התורה, של "יגדיל תורה ויאדיר" גם במובן ההמוני. וכך אנו מקבלים דפוס של מה שנקרא 'דרשה להמון'.

בדרשה כזאת יש גם ענייני הלכה וגם ענייני אגדה, ישנם הסברים שמקלים על השומע הבלתי מקצועי, שאינו מצוי רוב ימיו ושעותיו בבית המדרש, ואינו שולט בשפה המקצועית, מי שהיינו מכנים היום 'בעל הבית', זה שרוב מלאכתו בשדה או בעיר, ולא בבית המדרש. לכן מוסיפים גם משלים, שמקלים על ההבנה ועל ההזדהות עם הנאמר בדרשה עצמה. כלומר, מתפתח ענף שלם, ששרד במידה זו או אחרת עד היום, של הנחלת התורה לרבים.
אמת, שהחכמים אמרו מאוחר יותר שיש התמעטות הדורות 3 : בעבר כאשר אמרו שיש דרשת חכם בענייני הלכה - כולם היו רצים ומתאספים. אולם לאחר חורבן הבית - התאספו יותר לשמוע דווקא דברי אגדה, ופחות לדברי הלכה.

ובכן, גם לשינוי הזה יש כנראה משמעות של ממש. אין ספק שכל עוד התורה שבעל פה בעיקרה היתה בתהליך של התגבשות, ומצויה היתה בבתי הדין שפעלו, ובבתי המדרש הראשונים שלא היו כל כך גדולים - אזי בכל ענין הלכתי היה צד של חידוש, ובאמת היה רצון לדעת, מה התחדש בבתי המדרש, איזה פירוש נוסף אפשר לשמוע, איזה פסק דין התקבל, מכיוון שפסקי הדין לא היו נתונים לכל אחד. אבל לאחר זמן, כאשר סדר החיים היהודי כבר היה מעוצב פחות או יותר, וכנראה בידי הציבור היו כבר מצויות יותר מסכתות, וכתבים עם פסקי הלכה בכל הנוגע לסדר החיים האישי או הציבורי, פחת העניין בהלכה שהיתה מבוררת וידועה יחסית. דווקא אז גברה הדרישה הפנימית לטעמי הדברים, להבנת הדברים במשמעות הרוחנית שלהם, כפי שהדברים באים לידי ביטוי באגדה.


יותר מזה. רבים מן החוקרים ציינו שהשינוי הזה, הנטיה ההמונית, שלכתחילה היתה יותר לדברי הלכה ואחרי כך וכך דורות לדברי אגדה, נבעה גם היא מן המשבר הגדול שהיה עם חורבן בית המקדש, והתבוסה במרד הגדול ובמרד בר כוכבא. לאחר ארועים קשים אלה נשאלה שאלה, בין אם במפורש ובין אם היתה בתחושתם של רבים, מה הפשר והמשמעות של קיום התורה ומצוותיה? כאשר ראו הדורות האלה שנחרב כל מה שהיה קודם: שרידי עצמאות שהיו, בית המקדש עצמו, ירושלים, בתי דין שהתמעטו גם הם וגם סמכויותיהם, ולעומת זאת גברה הנגיסה והשלטון העריץ של הרומאים, שאחר כך גם הפכו להיות נוצרים ועוד החמירו את ההשפלה - אז נשאלה שאלה קשה מאוד: מה טעמו של העולם הזה? מה טעם הקיום היהודי? ודברי אגדה - היה בהם מן ההמתקה של מרירות הקיום ומרירות החיים לאחר החורבן והתבוסה, מכיוון שדברי אגדה ידעו להטעים גם את התקוות לעתיד, תקוות הגאולה והבנין, וגם את ענין השכר והעונש בעולם - אם לא בעולם הזה, הרי בעולם הבא - שכר לאלה שנאמנים ולא עוזבים ולא בוגדים, ועונש לאלה שמשתמשים בשלטונם ובכוחם כדי להגביר רשע ועריצות.

השאלות הללו והמצב הרוחני הזה יצרו את התהיה ואת הנהיה, בתקופה הראשונה - יותר לדברי הלכה, ובתקופה המאוחרת יותר - לדברי אגדה. חכמי ישראל עשו מאמץ מכוון להנחיל את התורה בהלכותיה ובטעמיה. אז נוצר דפוס מסויים של אמירת דרשה שמעורבים בה דברי הלכה ודברי אגדה. לפעמים פתחו בדברי אגדה, ואז כשהלבבות קצת יותר התלהבו, עברו גם לענייני הלכה. ואכן אנחנו רואים שבמדרשים השונים בלועים דברי הלכה בתוך דברי האגדה. בקבצים שאנחנו מכירים היום, מדרש רבה או מדרש תנחומא - שנקראים מדרשי אגדה, אכן, בעיקרם הם מדרשי אגדה, אבל בלועים בהם דברי הלכה רבים תוך כדי האמירה, תוך כדי המשל או הפרשנות.

זאת היתה האחריות של חכמי התורה - אחריות לא רק על לימוד התורה ופרשנות נאמנה למצוות התורה, אלא גם האחריות לחינוך העם, להרחבת גבול לימוד התורה כמה שאפשר, גם על מנת ליצור את התשתית לכך שילדי ישראל הקטנים, ואחר כך הנערים, אם ימשך ליבם לדברי תורה - יהיה להם למי לפנות, תהיה להם דרך לגשת. כלומר, השרשרת של חכמי התורה לא תלך ותסתגר בחוג קטן של אנשים בעלי ידע, מין חוג צר של יודעי סוד, שהסוד הזה עובר בתוך המשפחה או בתוך מספר משפחות. להיפך! מגמתם של חכמי ישראל היתה להרחיב את הגבול ככל האפשר, ולשתף את הציבור כולו, מתוך תקווה שאפילו אלו שנקראו 'בני עניים', בין אם היו בני עניים מבחינה כלכלית ובין אם היו בני עניים מבחינה רוחנית - שתהיה גם להם ההזדמנות הנאותה להידבק בדברי תורה.

יתכן שקיימת דוגמא לכך אצל אחד מחכמי ישראל המובהקים והמופלאים, תלמידו של רבי עקיבא, הוא רבי שמעון בר יוחאי. ישנה איזו תזכורת לכך שאביו של רבי שמעון, אותו יוחאי, בכלל לא היה מאנשי מעלה. הוא היה חי קצת לפני מרד בר כוכבא, ובאותו הזמן היה שלטון רומאי עריץ. הגזירות היו אז בתוקף, והרומאים לחצו מאד לדעת מה מתרחש בתוך הציבור היהודי, לשם כך נעזרו במרגלים רבים. יתכן שיוחאי זה היה אחד המרגלים דווקא, מכיוון שבמקרה מסויים 4 אומר רבי שמעון הצעיר: אם אתם לא תלמדו אותי תורה, אני הולך לספר את זה לאבא, יוחאי, והוא כבר יתנקם בכם, הוא ימסור אתכם למלכות. כלומר, הוא היה רחוק מלהיות איש מעלה.

וכמובן רבי עקיבא עצמו. דרכו המיוחדת - אהבתו הגדולה לרחל היא שהביאה אותו ללמוד תורה! אכן, דבר זה היה אפשרי: אפילו אדם רחוק מאד, ממשפחת גרים ועם-הארץ מובהק, יכול היה לבוא לבית המדרש. הדרך היתה פתוחה.

אם כן, האחריות העצומה של חכמי התורה בהנחלת התורה להמונים, הן בצד אורח חיים - כלומר, מבחינת קיום ההלכה והמצווה - והן מבחינת ההזדהות הפנימית עם היהדות וגורלו של העם היהודי דווקא בעתות משבר וקושי, כאשר היו פיתויים רבים מאוד לעזוב את המסגרת היהודית - היתה אחריות גדולה מאוד. הם עשו מאמץ מכוון שהדיו קיימים עד היום הזה, באותו אופן של דרשה ציבורית, של החיוב הכולל על כל יהודי ויהודי לקבוע עתים לתורה וללמוד תורה, והפתיחות של תלמידי חכמים, בדרך כלל, לענות על שאלות, לקרב אנשים, ללמד עד כמה שהדבר נדרש מהם - גם אם הדברים הם קשים, וגם כאשר הלימוד אינו מתקיים בתנאים הנוחים ביותר.

הלכה כבית הלל
גם פסיקת ההלכה כבית הלל מצביעה על המגמה שהתורה תהיה נחלת הכלל, שכן נימקו חכמים את העובדה שנפסקה הלכה כבית הלל, מפני שבית הלל היו מרובים יותר מבית שמאי. לא אמרו - חכמים יותר, אלא רבים יותר. הולכים אחרי הרוב. הטעם השני הוא שמבחינה הלכתית "כח דהיתרא עדיף" - זה היה הכלל, והלל מתיר יותר. מדוע מתיר יותר? כי ענוותן היה. שמאי - קפדן היה. ועל זה נאמר: "לעולם יהא אדם ענוותן כהלל, ואל יהא קפדן כשמאי" 5 . כמובן שבשמאי עצמו לא היה פסול חס וחלילה, ועל ידי קפדנותו וודאי חשף דברים גדולים ועמוקים. אלא שכבר דרשו דרשנים רבים: לא על שמאי עצמו נאמר שאין להיות כמותו, אלא על להיות כ שמאי. אם כבר להיות כ.. אזי מוטב להיות ענוותן כהלל שהיא הדרך לרבים.

וכאן נחזור לענין הראשון. בית הלל - הן מצד הרוב והן מצד הענוותנות וכוח ההיתר - היו קרובים יותר להמוני העם, לציבור. ואכן, הם לקחו על עצמם יותר את האחריות הזאת, שתהא התורה מתקיימת בשכבות הרחבות ביותר, שם היה צורך בסבלנות רבה מאוד, שנבעה מענוותנות רבה מאוד ומן הכוח להתיר, ולא לאסור.

שאלני אדם אחד על סוג של פותחן מסויים, האם מותר להשתמש בו בשבת. היה נראה לי מה שנראה, אבל בכל אופן חשבתי שכדאי לשאול. במוצאי שבת הלכתי לרב שפירא, ושאלתי אותו מה הוא אומר על הכלי ההוא. הוא לא בדיוק הכיר אותו, אז בנו הביא את הכלי, ואמר: אבא, נראה לי שזה אסור. אמר לו הרב שפירא: לאסור זה קל, אבל היהודי לא בא עכשיו לשאול על מנת לאסור, הוא בא לשאול כדי להתיר. על זה צריך לעבוד. כמובן, לא תמיד אפשר להתיר, אבל כשאפשר - כח דהיתרא עדיף.

נצחון התורה שבעל פה
"הנצחון הגדול" של חכמי התורה שבעל פה, הפרושים, היה בכך, שהם ידעו לעצב בית מדרש שיטתי, רציף - מבחינה משפטית הלכתית - בענייני פרשנות, תקנות, גזירות, סמכות וכדומה. היתה להם הצלחה מקצועית מעולה, אבל הצלחתם היתה גם בכך שזה לא נותר רק בין כותלי בית המדרש ובמסגרת הצרה של אנשי מקצוע בלבד, אלא נעשה מאמץ מכוון ומתמיד, לאורך דורות על גבי דורות, להנחיל את התורה ולחבב את התורה על המוני העם - מן הילדים הקטנים ועד ליהודים המבוגרים ביותר. לשם כך ננקטו אותם הכללים של ענוותנות, של המסירות לציבור, של כח ההיתר, של לימוד המקצוע איך לדרוש לרבים, איך להסביר לרבים, איך לפתוח את הלבבות של הרבים שיכנסו בהם דברי תורה - הן בהלכה והן באגדה. ההלכה עיצבה את אורח החיים היהודי, והאגדה יצרה את ההזדהות הנפשית העמוקה עם קיום התורה, ונתנה תשתית לשאיפות האישיות והלאומיות, לצדק ולמוסר. וכך יכול היה יהודי, בעודו חי את חייו האפרוריים ולעיתים השחורים, להתחבר לאורח החיים היומיומי היהודי תוך שהוא זוכר את הדורות הקודמים על הישגיהם, וכוסף לזוהר החזיון של העתיד ואף לעולם הבא.

גם דברי אגדה וגם דברי הלכה, במאמץ מכוון, יצרו את אותה תשתית, את אותו נצחון אדיר של חכמי התורה שבעל פה בהנחלת התורה, בעיצוב מסגרת החיים היהודית לאורך דורות רבים.

אנחנו צריכים לעמוד יותר על משמעותם של התקנות, הן בצד הכלכלי של החיים, הן בצד הקהילתי, והן בצד האישי - תקנות וגזירות וסייגים שנועדו לחזק את שמירת המצוות ואת הבנת התורה באפיק מסויים, לחזק את הגיבוש הקהילתי, לחזק את מעמד החלש, להביא ליתר שוויון גם מבחינה הלכתית. למשל, תקנת כתובה לאשה, שבאופן טבעי חלשה יותר, באותם הזמנים בוודאי, הבטחת הכנסתה ומעמדה אפילו במקרה שהיא נשארת לבד - אם באלמנותה ואם במקרה של גירושין. וכן תקנות למען יתומים. סדר מסויים של צדקה, וחיוב קהילתי של מיסים למען אלה שלא שפר גורלם מסיבה כזו או אחרת - הן בצד החינוכי והן בצד הכלכלי. כלומר, נעשה מפעל אדיר על ידי חכמי התורה שבעל פה - ולא על ידי מנהיגות אחרת - שלמדו את הדברים מן התורה, מן הפסוקים. גם אם לא ניתן היה ללמוד פרטים אלו או אחרים כחיוב מפורש מפסוקים מסויימים, הרי שהם למדום ממגמתה הכללית של התורה, כמו למשל: ביקור חולים ולווית המת וכל מה שנוגע לכבוד האדם - מה שנקרא כיום "כבוד האדם וחירותו". אכן, כבוד האדם וחירותו, ושוויונו, וזכויותיו הבסיסיות והיסודיות בקהילה, גם אם לא שפר עליו גורלו, אם מפני איזה משבר כלכלי, מפני מחלה, אם מפני משבר משפחתי, אם מכל סוג שהוא, זו היתה דאגתם של חכמי התורה.

היה זה מפעל אדיר, שאינו רק מפעל פרשני גדול או מפעל משפטי גדול, אלא יותר מזה מפעל שנובע מקבלת אחריות מוחלטת, שאין למעלה ממנה, על עיצוב החיים הנכונים, הצודקים, לכלל קהילת ישראל. לכלל הקהילה - לא רק לתלמידי חכמים, לא רק לאנשי מקצוע, לא רק לאנשי המעמד - לכולם.

הפתיחות של הנחלת דברי תורה, לשמח את הלבבות, לחבר את כל חלקי הקהילה, ועל ידי כך גם כל חלקי האומה - זה היה המפעל הגדול של חכמי התורה שבעל פה. למרות המחלוקות בפרטים כאלה ואחרים, ולמרות חילוקי הדעות - לפעמים גם ויכוחים קשים ומרים בין בתי המדרש או בין חכמים, במיוחד אחרי חתימת התלמוד - למרות כל זאת, המגמה העיקרית היתה אחריות כלפי התורה לפרשנות אמת, יושר, ואחריות כלפי הקהילה בכל אותם התחומים שאמרנו.

המורשת של חכמי התורה שבעל פה, היא בעלת מטען רוחני, אינטלקטואלי, מוסרי ופילוסופי משפטי אדיר. מבחינה זאת, התורה שבעל פה היא לא נחלת העבר, אלא היא אוצר. כמו שעל אוצר תבואה אפשר לומר: הרי הוא ענין השייך לעבר, מפני שהיבול כבר גדל, נקצר והוברר, והנה עכשיו הוא מצוי בשקים או בארגזים. אולם התבואה היא גם אוצר העתיד, כי כשיזרעו אותה - היא תתן יבול. מן הראוי שלא רק שנאכל את אוצר התבואה שכבר נזרע ונקצר והוברר על ידי הדורות הקודמים, אלא שאותו אוצר עצמו יהיה גם זרע שיצמיח בתוכינו. והלוואי ויצמיח מאה שערים כדוגמתו וכדמותו, בכל אותם התחומים, מתוך אותו היושר והאחריות וזוך הלב שירשנו מרבותינו הגדולים, חכמי התורה שבעל פה של כל הדורות.


^ 1. מסכת יומא פרק א משניות ה, ו.
^ 2. בבא קמא פב, א.
^ 3. ע"פ סוטה מ, א.
^ 4 מעילה יז, ב.
^ 5. שבת ל, ב.

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il

בית המדרש החדש נמצא בתהליכי בנייה סופיים,
בוא ותתחדש אתנו בגירסת הנסיון!



אל תציג לי הודעה זו שנית