ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

פטירת יעקב ;">

דף הבית בית מדרש פרשת השבוע חומש בראשית ויחי Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

טבת תשס"ו

פטירת יעקב

"קול צופייך" – גיליון 340



סוכם על ידי תלמידים

מוקדש לעלוי נשמת
רויטל בת לאה

צדיקים במיתתם קרויים חיים
פרשת השבוע פותחת בפטירתו של יעקב אבינו ע"ה - " וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה וַיְהִי יְמֵי יַעֲקֹב שְׁנֵי חַיָּיו שֶׁבַע שָׁנִים וְאַרְבָּעִים וּמְאַת שָׁנָה" (בראשית מז, כח). גם בפרשת חיי שרה כתוב (שם כג, א) "וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה" וכו'. התורה מכנה את "מותם" של שרה אמנו ושל יעקב אבינו בכינוי של חיים. וידועים דברי חז"ל (דברים רבה פרשת וזאת הברכה) "הצדיקים אפילו במיתתן קרויים חיים, שנאמר ובניהו בן יהוידע בן איש חי". והגמרא בתענית אומרת (דף ה' ע"ב):
"רב נחמן ורבי יצחק הוו יתבי בסעודתא, אמר ליה רב נחמן לרבי יצחק לימא מר מילתא וכו', בתר דסעוד אמר ליה הכי אמר רבי יוחנן, יעקב אבינו לא מת. אמר ליה וכי בכדי ספדו ספדניא וחנטו חנטייא וקברו קברייא - אמר ליה מקרא אני דורש, שנאמר ואתה אל תירא עבדי יעקב נאם ה' ואל תחת ישראל כי הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שבים, מקיש הוא לזרעו, מה זרעו בחיים אף הוא בחיים" עכ"ל הגמרא.

ומבאר רש"י (שם): ומה שחנטו חנטייא - נדמה להם שמת, אבל חי היה. מכאן שהמיתה הגופנית של צדיקים אינה נחשבת לכלום, כי רוחם והנהגתם חיה וקיימת גם אחרי הסתלקותם מן העולם הזה. ומכאן מוסר גדול לאדם אם רואה מציאות ממש מול דברי חז"ל, לא יבטל ח"ו את דברי חז"ל, אלא יבטל את המציאות שהוא רואה, ויאמר שהמציאות דמיון כדברי רש"י הנ"ל.

כיצד נשבע יוסף ליעקב אביו?
וכתוב (בראשית מז, כט):
"וַיִּקְרְבוּ יְמֵי יִשְׂרָאֵל לָמוּת וַיִּקְרָא לִבְנוֹ לְיוֹסֵף וַיֹּאמֶר לוֹ אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ שִׂים נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי וְעָשִׂיתָ עִמָּדִי חֶסֶד וֶאֱמֶת אַל נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם. וְשָׁכַבְתִּי עִם אֲבֹתַי וּנְשָׂאתַנִי מִמִּצְרַיִם וּקְבַרְתַּנִי בִּקְבֻרָתָם וַיֹּאמַר אָנֹכִי אֶעֱשֶׂה כִדְבָרֶךָ".

עניין שבועתו של יוסף ליעקב שלא יקברנו במצרים צריך ביאור, שכן יעקב אבינו ביקש להשביעו בנקיטת חפץ, אבל יוסף לא החזיק שום חפץ אלא אמר לו "אנוכי אעשה כדבריך". ולמרות שיוסף כבר הבטיח לאביו לקיים את דבריו גם ללא שבועה, לא האמין לו יעקב והוסיף להשביע אותו כמו שכתוב (שם פסוק ל"א) "וַיֹּאמֶר הִשָּׁבְעָה לִי וַיִּשָּׁבַע לוֹ וַיִּשְׁתַּחוּ יִשְׂרָאֵל עַל רֹאשׁ הַמִּטָּה". ונראה לבאר, שרצה יעקב אבינו להשביע את יוסף בנקיטת חפץ וכמו שהשביע אברהם אבינו את אליעזר בנקיטת חפץ, כדי שהשבועה תהיה חמורה ומחייבת. ואמר לו יעקב, איני חושש שלא תקיים את דברי, אלא אני חושש שפרעה מלך מצרים יערים עליך, ויצוה אותך להתיר את השבועה, ולכן עלי להכין תשובה לכך, שהרי אתה יוסף נשבעת לפרעה שלא תגלה שאתה יודע שבעים לשונות וגם את לשון הקודש, ואז אם יאמר לך פרעה להתיר את שבועתך שנשבעת לי, תאמר לו א"כ אני אתיר גם שבועתי שנשבעתי לך שלא אגלה שאני שולט בשפה אחת יותר ממך. אבל יוסף הצדיק אמר ליעקב אבינו, אמנם רצונך להשביעני בשבועה חמורה, אבל איני יכול לנקוט ב"ירכו" של אבי כי זה זלזול בכבודו (עיין ברש"י פרק כ"ד פסוק ב' למה הכוונה "תחת ירכי"), ואליעזר שהיה עבד יכול לעשות כן, אבל בן לאביו, אין זה ראוי (מהדין בן גדול אינו רוחץ עם אביו וכן נפסק בשו"ע אבה"ע סי' כ"ג סעי' ו'). ואז אמר יעקב ליוסף, אם כך תשבע לי גם ללא נקיטת חפץ.

מדוע לא נשאל יוסף על שבועתו?

כשביקש יוסף מפרעה להעלות את אביו לקבורה בארץ ישראל, פרעה סירב לבקשתו כי חשש שמא ילך ולא יחזור. אמר לו יוסף והרי נשבעתי לאבי! אמר לו פרעה, תעשה התרת נדרים ושבועות. אמר לו יוסף, דע לך שבנוסח של התרת הנדרים והשבועות אומרים תשע פעמים "מחול לך ומותר לך" וכו', וזה מתיר לנו את כל הנדרים והשבועות שנדרנו או נשבענו. וגם מה שאתה השבעת אותי שלא אגלה שאני יודע שפה אחת יותר ממך, זה יוּתר על ידי התרת נדרים. נבהל פרעה ואמר לו אם כך, אל תעשה שום התרת נדרים ותעלה את עצמות אביך כאשר השביעך. וכך כותב רש"י (פרק נ' פסוק ו'), וז"ל: "אבל ירא לומר עבור על השבועה, שלא יאמר אם כן עבור על השבועה שנשבעתי לך שלא אגלה על לשון הקודש שאני מכיר עודף על שבעים לשון ואתה אינך מכיר בו, כדאיתא במסכת סוטה (דף לו ע"ב)".

יוסף אומר לפרעה אם אני אתיר את השבועה שנשבעתי לאבי, אני אתיר גם את השבועה שנשבעתי לך. ויש לשאול, הרי מהדין אדם שבא להתיר שבועה חייב לפרט את הנדר לפחות לפני אחד מהמתירים (עיין לשו"ע יו"ד סי' רכ"ח סעי' י"ד, וז"ל שם "קודם שיתירו לו צריך לפרט להם את הנדר והסיבה שבשבילה נדר, ואם לא פירט אין התרתן התרה. ומיהו כשיפרוט לאחד מהמתירין סגי") והרי כשהוא יפרט למתירים הוא עובר כבר על השבועה שלא יספר לאחרים פרטי השבועה ? ויש מי שתירץ שמדובר תוך כדי דיבור, ודוחק. ואולי אפשר לומר שלפני מתן תורה לא היו צריכים לפרט את הנדר, ודוחק (ועיין בספר "לבונה זכה" של סידנא האדמו"ר ר' יעקב אבוחצירא זצוק"ל על הפרשה משם אסיפת חכמים).

זהירות משבועה
יש להתרחק מכל שבועה במאוד מאוד, למרות שבפרשתנו אנו רואים שיעקב אבינו השביע את יוסף. והגמרא בנדרים מביאה מעשה באדם שנשבע על דעת עצמו (בדף כ"ה ע"א), וז"ל:
"ההוא גברא דהוה מסיק בחבריה זוזי (תבע את חברו שהוא חייב לו כסף). אתא לקמיה דרבא א"ל ללוה, זיל פרע לי. א"ל: פרעתיך. א"ל רבא, א"כ זיל אישתבע ליה דפרעתיה. אזל ואייתי קניא ויהיב זוזי בגויה והוה מסתמיך ואזיל ואתי עליה לבי דינא (לקח הלווה קָנֶה והכניס בתוכו מעות, והיה נשען עליו וכך הגיע לבי"ד), אמר ליה למלוה נקוט האי קניא בידך (קח את הקנה בידך), נסב ס"ת ואישתבע דפרעיה כל מה דהוה ליה בידיה. ההוא מלוה רגז ותברה לההוא קניא ואישתפך הנהו זוזי לארעא ואישתכח דקושטא אישתבע".

ומאז עשו תקנה שלא להשבע אלא על דעת בית דין דווקא. כך גם יעקב השביע את יוסף אך ורק על דעתו והזהירו שלא יישבע על דעת עצמו. ועל כן כתוב "השבעה לי וישבע לו ", ולכאורה המילים "לי" ו"לו" מיותרות, והיתה התורה יכולה לומר "השבעה וישבע", אלא הכוונה "לי" - על דעתי, "וישבע לו" - על דעת יעקב אבינו.

ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה
יעקב אבינו מברך את מנשה ואת אפרים בני יוסף, והקדים את אפרים למנשה למרות שהיה מנשה גדול ממנו, וכך כתוב (בראשית מח, יד):
"וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל אֶת יְמִינוֹ וַיָּשֶׁת עַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם וְהוּא הַצָּעִיר וְאֶת שְׂמֹאלוֹ עַל רֹאשׁ מְנַשֶּׁה שִׂכֵּל אֶת יָדָיו כִּי מְנַשֶּׁה הַבְּכוֹר". (ובפסוק כ' נאמר) "וַיְבָרֲכֵם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמוֹר בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר יְשִׂמְךָ אלוקים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה וַיָּשֶׂם אֶת אֶפְרַיִם לִפְנֵי מְנַשֶּׁה"

(וידוע שהיה ויכוח בן שבט אפרים לשבט מנשה אם יעקב אבינו בשֵֹכֶל עשה כמו שכתוב " שִׂכֵּל אֶת יָדָיו" - מלשון שֵֹכֶל, וכמו שמביא רש"י, וז"ל:
"כתרגומו אחכמינון, בהשכל וחכמה השכיל את ידיו לכך ומדעת כי יודע היה כי מנשה הבכור ואעפ"כ לא שת ימינו עליו",

או שמא מלשון שכול וטעות עשה). כשראה כך יוסף ביקש לתקן את המעוות ולהפוך את סדר הנחת ידיו של יעקב, אבל "וַיְמָאֵן אָבִיו וַיֹּאמֶר יָדַעְתִּי בְנִי יָדַעְתִּי גַּם הוּא יִהְיֶה לְּעָם וְגַם הוּא יִגְדָּל וְאוּלָם אָחִיו הַקָּטֹן יִגְדַּל מִמֶּנּוּ וְזַרְעוֹ יִהְיֶה מְלֹא הַגּוֹיִם" (שם פסוק יט), ונתכוון ליהושע ששמעו התפרסם בכל הגוים אחרי שנעשה לו נס שהשמש עמדה לו בגבעון (עיין ע"ז כ"ה ע"א, ובמדרש שאומר שהשמש והלבנה שולטים בכל העולם וזהו "מלא הגוים"), וגם התכוון לגדעון שעתיד לצאת ממנו ושנעשה עמו נס גדול (עיין שופטים פרקים ז- ח). ורצה יעקב אבינו ללמד לדורות שמעלתו המיוחדת של יהושע היתה שהוא ביקש לחזק ולקבוע את לימוד התורה בארץ ישראל, כי אין תועלת בכיבושה של ארץ ישראל אם לא לומדים בה תורה, כי התורה היא המגן המוחלט של גבולות הארץ, ועל כן הקדים את אפרים (ואנו רואים כיום כי מנהיג הסומך על חכמתו ותבונתו יכול לוותר על חלק מא"י, ורק אח"כ הוא מתחרט, ואם היה לומד מיפתח הגלעדי לא היה עושה כן לתת חלק מא"י לאויב, וד"ל).

ברכת "ישימך אלקים" בברית מילה
מנהג נפוץ הוא לברך את הרך הנימול בברכת "ישימך אלקים כאפרים וכמנשה". יש חושבים שמנהג זה אינו אלא אמירת פסוק כברכה בעלמא ותו לא. אבל לא כן הדבר, אלא מנהג זה יסודתו בהררי קודש, וכך כותב בתרגום יונתן בן עוזיאל על הפסוק הנ"ל, וז"ל:
"וּבָרֵיכִינוּן בְּיוֹמָא הַהוּא לְמֵימַר (ויברכם ביום ההוא לאמור) בָּךְ יוֹסֵף בְּרִי יְבָרְכוּן בֵּית יִשְׂרָאֵל יַת יְנוּקָא בְּיוֹמָא דִמְהוּלְתָּא (בך יוסף בני יברכו בית ישראל את התינוק ביום ברית המילה) לְמֵימָר יְשַׁוִינָךְ ה' כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶׁה (לאמור ישימך אלקים כאפרים וכמנשה) וּבְמִנְיַן שִׁבְטַיָא יִתְמַנֵי רַבָּא דְאֶפְרַיִם קֳדָם רַבָּא דִמְנַשֶׁה וּמַנֵי יַת אֶפְרַיִם דִיהֵי קֳדָם מְנַשֶׁה (ובמנין השבטים יתמנה נשיא של אפרים לפני נשיא של מנשה ומינה את אפרים שיהיה לפני מנשה)".

הרי שיונתן בן עוזיאל ראה ברוח קדשו שיעקב אבינו בעצמו התכוון לנטוע ברכה מיוחדת לכל רך נימול, ומנהג זה התחיל עם ברכתו של יעקב אבינו לבני יוסף.

אל נא תקברני במצרים
יעקב אבינו אומר ליוסף בנו "ועשית עמדי חסד ואמת אל נא תקברני במצרים. ושכבתי עם אבותי ונשאתני ממצרים וקברתני בקבורתם" וכו' (בראשית מז, כט - ל). יעקב אבינו מבקש להיקבר בארץ ישראל ולא במצרים, וזאת מכמה סיבות וכדברי רש"י, וז"ל: "סופה להיות עפרה כנים ומרחשין תחת גופי. ושאין מתי חוצה לארץ חיים אלא בצער גלגול מחילות. ושלא יעשוני מצרים עבודת כוכבים".

ולכאורה, מה אכפת ליעקב אם בעפר של מצרים יהיו כנים ? אלא אמר יעקב, אם יהיה כנים בכל מצרים ובי הם לא יגעו, אז יראו פלא זה ויעשוני אלוה שלהם, ולכן לא רצה להקבר במצרים.

פעם הביאו שני מתים מחו"ל כדי לקוברם בארץ, ואמר רב אחד, מדוע הם רוצים להקבר בארץ כדי לטמא אותה ? ואח"כ אמרו לו שהם היו גרים בארץ ורק הלכו לחו"ל לתקופה קצרה וחזרו, ולכן רצו להקבר בארץ.

כיום יש בארץ בית קברות של עשירים, ומביאים אותם מחו"ל כדי שיקברו בארץ, ומכיוון שהם משלמים כסף ל'חברא קדישא' נותנים להם רשות להקבר בארץ. מרן הב"י תיקן בצפת שהבאים מחו"ל יעשו יומיים יו"ט ויוציאו ס"ת ויתפללו בבית כנסת וכל זה כדי שיתרמו לא"י כי העוני היה גדול (ותיקן תקנה זאת למרות שלפי ההלכה עושים את יום טוב שני בצנעא. ועיין לארץ החיים סתהון על שו"ע או"ח סי' תצ"ו).

מספרים על האדמו"ר מחב"ד, שכשהיו באים אליו יהודים מא"י לחו"ל, היה אומר להם שיעשו שני ימים טובים בפרהסיא, וכששאלו אותו לפשר העניין, אמר להם: בית הקבע שלכם הוא בבית האדמו"ר, ובארץ ישראל אתם נמצאים רק באופן עראי. אני שאלתי כמה חסידים שהיו מקורבים אליו אם אכן כך נהג לומר, ואמרו לי שלא היה עושה כן.

יעקב אבינו מצוה את בניו לפני מותו שיקברוהו במערת המכפלה, והוא אומר להם "שמה קברו את אברהם ואת שרה אשתו שמה קברו את יצחק ואת רבקה אשתו ושמה קברתי את לאה" (בראשית מט, לא).

ולכאורה כיצד קרא לאביו בשמו "שמה קברו את יצחק" ? אלא אומר הרב בעל הבא"ח שכל מה שדיבר היה ברוח הקדש (עיין פרשת שופטים ש"ש אות ה'). וכן אפשר לומר שיעקב אבינו אמר 'שמה קברו את אבי מורי ועטרת ראשי הגאון הגדול יצחק אבינו', אלא שהתורה קיצרה בלשונה.

האספו ואגידה לכם
כתוב בפרשה (בראשית מט, א - ב) "ויקרא יעקב אל בניו ויאמר האספו ואגידה לכם אשר יקרא אתכם באחרית הימים. הקבצו ושמעו בני יעקב ושמעו אל ישראל אביכם". על פסוק זה מובא מעשה באבא זקן שנטה למות וקרא לבניו, וכיון שלא היה בו כח לדבר הוא הכין ערימה של קנים. כשבאו כל בניו ליד מיטתו, הוא נטל קנה אחד ושברו, וכן שני ושלישי. ואח"כ נטל את כל ערימת הקנים ביחד וניסה לשוברם אך ללא הצלחה. ובזה רמז לבניו שאם הם יהיו מאוחדים אף אחד לא יוכל להתגבר עליהם. וכך אמר יעקב לבניו "האספו...הקבצו" - אם תהיו מאוחדים תוכלו להתגבר על כל אויבכם, אבל אם תהיו מפורדים, אחד אחד, ישברו אתכם מבחינת הפרד ומשול.

כמו כן, יש ענין של "אל תפרוש מן הציבור" (אבות ב, ד) - וכשמארגנים תפילות ותחינות על כלל ישראל על כולם להתאסף ביחד, ויש בזה מעלה גדולה.

לאחר שיצחק בירך את יעקב, ועשו בא מן השדה וכו', כתוב "ויאמר עשו בלבו יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי" (בראשית כז, מא). אמר עשו "יקרבו ימי אבל אבי" - ובימי האבלות יעקב אינו יכול ללמוד תורה, וכשאין הקול קול יעקב - אז הידיים ידי עשיו, ואני אהרוג אותו. אבל עשו שכח שבאבלות ניתן ללמוד דברים אחרים כגון הלכות אבלות וכדו'.

ביקש יעקב לגלות את הקץ
על הפסוק "האספו ואגידה לכם", אומרים חז"ל (פסחים נ"ו ע"א): "בקש יעקב אבינו לגלות את הקץ ונסתלקה ממנו שכינה, אמר שמא חס ושלום יש במיטתי פסול כאברהם שיצא ממנו ישמעאל, ואבי יצחק שיצא ממנו עשו, אמרו לו בניו שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד, אמרו כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבנו אלא אחד. באותה שעה פתח יעקב אבינו ואמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד".

והגמרא (שם) דנה האם אנו נאמר 'ברוך שם כבוד מלכותו' וכו' או לא. כי מחד, משה רבנו לא אמרו, ומאידך יעקב אבינו תיקן זאת, ולכן התקינו שיהיו אומרים אותו בלחש.

המלאכים אומרים בשכמל"ו בקול, ובליל כיפור וביומו שאנו דומים למלאכים אנו גם אומרים כמו המלאכים בשכמל"ו בקול.

בתפילת י"ח, כשאומר 'ברוך אתה' - יתכופף עד שיתפקקו כל חוליות שבשדרה, וכשאומר את שם ה' - יזדקף, מפני שנאמר "ה' זוקף כפופים" (ועיין שו"ע סי' קי"ג סעי' ו' והחונים עליו).

במוסף של יום הכיפורים ב'סדר העבודה' בבית המקדש, אנו אומרים 'והכהנים והעם העומדים בעזרה כשהיו שומעים את שם המפורש יוצא מפי כהן גדול בקדושה ובטהרה היו כורעים ומשתחוים ונופלים על פניהם ואומרים: בשכמל"ו' - וכן אנו עושים היום, וכל זה זכר למה שהיה בבית המקדש.

שואל בעל פירוש סדר העבודה בשם 'לבוש מלכות' (מהרה"ג רפאל יהושע בנבנשתי אחיו של בעל כנה"ג), הרי אומרים חז"ל כשאומר "ברוך" - כורע, וכשאומר ה' - זוקף, ואם כן מדוע בביהמ"ק כשהכהנים שומעים את שם ה' היו כורעים ? ומתרץ, כי הם שמעו את שם המפורש יוצא מפי כהן גדול, בקדושה וטהרה, כלומר היו בזה כמה מעלות: שם המפורש, יוצא מפי כהן גדול, בקדושה וטהרה, ועל כן היו כורעים. ועוד, שם המפורש יוצא מפי כהן גדול, היינו יוצא מעצמו בקדושה וטהרה.

ארור אפם כי עז
יעקב אבינו אומר על שמעון ולוי "ארור אפם כי עז ועברתם כי קשתה אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל" (בראשית מט, ז).

אומר רש"י אפילו בשעת תוכחה יעקב אבינו אינו מקלל את שמעון ולוי, אלא את אפם, את העוז שיש בהם. ועוד מבאר רש"י, אחלקם ביעקב -
"אפרידם זה מזה שלא יהא לוי במנין השבטים והרי הם חלוקים. ד"א אין לך עניים וסופרים ומלמדי תינוקות אלא משמעון כדי שיהיו נפוצים. ושבטו של לוי עשאו מחזר על הגרנות לתרומות ולמעשרות נתן לו תפוצתו דרך כבוד".

ואפשר להוסיף, אמר יעקב אבינו העוז והגבורה לא שייכים רק לשבט שמעון ולוי, אלא "אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל" - נפיץ את העוז של התורה לכל השבטים, שישפיעו על כולם לעמוד על משמר התורה והקדושה.

וכתוב (דברים לג, ד) "תורה ציוה לנו משה מורשה קהילת יעקב" - התורה היא ירושה, ואינה שייכת לרבנים בלבד אלא לכלל עם ישראל. וזהו שאמרו חז"ל (אבות פ"ב מי"ב) "התורה אינה ירושה לך" - היינו לך בלבד, אלא לכלל ישראל. ואם למדת תורה אל תחזיק טובה לעצמך, אלא תלמד לאחרים.

יש ירושה שאדם מקבל מיד, ויש ירושה שנמצאת למשל בבנק ורק על ידי הבאת צו ירושה האדם מקבל את חלקו. התורה נמצאת בביתו של האדם ויכול כל אחד ואחד ללמוד תורה.

גור אריה יהודה - רמז לדוד המלך
כתוב (בראשית מט, ט) "גור אריה יהודה" - כאן רמז לדוד המלך שעתיד לצאת ממנו. שכן ראשי תיבות של גור אריה יהודה עולין בגימטריא דוד. וכמו שיהודה היה המוציא והמביא כן גם היה דוד בזמן שאול המלך.

כרע רבץ כאריה וכלביא מי יקימנו
ועוד כתוב (שם) "כרע רבץ כאריה וכלביא מי יקימנו". פסוק זה מוזכר בשינוי קל גם אצל בלעם הרשע כשבירך את עם ישראל "כָּרַע שָׁכַב כַּאֲרִי וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ מְבָרֲכֶיךָ בָרוּךְ וְאֹרְרֶיךָ אָרוּר" (במדבר, כד, ט) ופרש"י וז"ל: "כתרגומו, יתישבו בארצם בכח וגבורה". וכתוב בתרגום "לית מלכו דִתְזַעֲזְעִנֵה", כלומר אין שום מלכות בעולם שיכולה לזעזע את עם ישראל, שכל זמן שהם מקיימים את רצון בוראם ומחזיקים בארצם, הם כמו ארי ולביאה.

ומבאר בעל אור החיים הקדוש, שעם ישראל נמשלו לארי וללביאה, ללמדנו שכשהם נמצאים ביחד, אי אפשר לשום אומה ולשון להלחם נגדם כמו שאי אפשר לשום אדם בעולם לגבור על ארי ולביאה כשהם נמצאים יחדיו (ועיין לתרגום יוב"ע שם).

וכששמע בלק ברכה זו כעס מאוד כמו שכתוב:
"וַיִּחַר אַף בָּלָק אֶל בִּלְעָם וַיִּסְפֹּק אֶת כַּפָּיו וַיֹּאמֶר בָּלָק אֶל בִּלְעָם לָקֹב אֹיְבַי קְרָאתִיךָ וְהִנֵּה בֵּרַכְתָּ בָרֵךְ זֶה שָׁלֹשׁ פְּעָמִים. וְעַתָּה בְּרַח לְךָ אֶל מְקוֹמֶךָ אָמַרְתִּי כַּבֵּד אֲכַבֶּדְךָ וְהִנֵּה מְנָעֲךָ ה' מִכָּבוֹד".

מאשר שמנה לחמו והוא יתן מעדני מלך
כתוב (בראשית מט, כ) "מאשר שמנה לחמו והוא יתן מעדני מלך". אומר רש"י:
"לחמו - מאכל הבא מחלקו של אשר יהא שמן שיהיו זיתים מרובים בחלקו והוא מושך שמן כמעין. וכן ברכו משה וטובל בשמן רגלו כמו ששנינו במנחות (דף פה) פעם אחת הוצרכו אנשי לודקיא לשמן וכו' (עי"ש).

חכם מנשה שלו זצ"ל היה אומר משם בעל הבא"ח, בדרך משל, שבט אשר היו עושים שמן זית, ובא אדם אחד משבט אשר והתחתן עם בת שבט יהודה, וביום השמיני לחתונה הכינה לו אשתו תרנגולת מפוטמת, אבל בעלה אומר לה אני רוצה לאכול רק לחם עם שמן זית וזעתר. והנה בא עני ודופק על דלת ביתם ומבקש לאכול, והאשה אומרת לעני קח לחם עם שמן זית ותאכל. אמר לה בעלה, תביאי לו את התרנגולת המפוטמת. אמרה האשה לבעלה, הרי אתה אמרת ששמן זית וזעתר זה המאכל הטוב ביותר ? אמר לה הבעל, זה בשבילי אבל לעני יש לתת דבר יותר משובח. וזהו שכתוב "מאשר שמנה לחמו" - לעצמו הוא מסתפק בלחם ושמן, אבל "והוא יתן מעדני מלך" - לעניים הוא נותן מעדני מלך בעין טובה.

נתינת צדקה בעין טובה
ואומרת הגמרא (ב"ב ט' ע"ב):
"ואמר רבי יצחק כל הנותן פרוטה לעני מתברך בשש ברכות, והמפייסו בדברים מתברך בי"א ברכות".

ואומרת הגמרא (כתובות קי"א ע"ב): אמר רבי יוחנן, טוב המלבין שיניים לחברו יותר ממשקהו חלב", שנאמר (בראשית מט, יב) ולבן שיניים מחלב" - הנותן צדקה לעני בסבר פנים יפות ובעין טובה, ומפייסו בדברים ואומר לו 'גלגל הוא שחוזר בעולם ובעזרת ה' הקב"ה יתן לך עושר ואתה תתן לעניים' וכדו', זו המעלה החשובה ביותר. וגם אם למשל בא עני לביתו והוא באמצע הסעודה, יקום ויתן לו צדקה בסבר פנים יפות.

בזמנו היו אומרים שיש חשיבות בנתינת אוכל לעני, וכמו שהגמרא בתענית מספרת (בדף כ"ג ע"ב) על אבא חלקיה (בן בנו של חוני המעגל) שבאו החכמים לבקש ממנו שיתפלל על הגשם, וגם אשתו עמדה בתפילה, והנה ראו שהענן עולה תחילה מצד אשתו. והסביר להם אבא חלקיה שהזכות של אשתו גדולה יותר, כי כשבא עני לביתם אשתו נותנת לו מיד אוכל והנאתו מיידית, אבל הוא נוהג לתת לעני כסף שילך ויקנה בעצמו אוכל.

אבל כיום שיש סוגי שונים של כשרויות, אם ישלח אוכל לעני, אינו יודע באיזו כשרות העני חפץ, ולכן עדיף שיתן לו כסף והעני יקנה מה שליבו חפץ. אבל אם מכיר את העני ויודע על איזו כשרות הוא סומך, יכול לקנות לו אוכל.

יש כיום ב"ה יש מקומות שבהם עורכים סעודות לעניים ביום שישי בצהרים, והעניים לאחר הסעודה לוקחים מה שנשאר לבתיהם. פעם אחת בקרתי באחד מהמקומות הללו, והערתי את תשומת ליבו של האחראי שהעניים לוקחים את השאריות ומכניסים לתוך כיסם והבגד שלהם מתלכלך, ומה טוב אם יתן להם שקיות או אריזות לאוכל כדי שיוכלו לקחת בצורה יפה ומכובדת, וכן עשה - אשריו ואשרי חלקו.

סעודת עניים - ביום שמחה
וכתוב בזהר הקדוש שכל מי שעושה סעודת מצוה כגון בר מצוה או חתונה , ולא עושה סעודה לעניים, זה חמור מאד.

גורן האטד
התורה מספרת על מסע ההלוויה של יעקב אבינו, וכך כתוב (שם, נ, ז-יא):
"וַיַּעַל יוֹסֵף לִקְבֹּר אֶת אָבִיו וַיַּעֲלוּ אִתּוֹ כָּל עַבְדֵי פַרְעֹה זִקְנֵי בֵיתוֹ וְכֹל זִקְנֵי אֶרֶץ מִצְרָיִם. וְכֹל בֵּית יוֹסֵף וְאֶחָיו וּבֵית אָבִיו וכו'. וַיַּעַל עִמּוֹ גַּם רֶכֶב גַּם פָּרָשִׁים וַיְהִי הַמַּחֲנֶה כָּבֵד מְאֹד. וַיָּבֹאוּ עַד גֹּרֶן הָאָטָד אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן וַיִּסְפְּדוּ שָׁם מִסְפֵּד גָּדוֹל וְכָבֵד מְאֹד וַיַּעַשׂ לְאָבִיו אֵבֶל שִׁבְעַת יָמִים".

וזה עוד היה לפני שהגיעו לארץ כנען. ואומר רש"י:
"גרן האטד - ורבותינו דרשו (סוטה יג) על שם המאורע שבאו כל מלכי כנען ונשיאי ישמעאל למלחמה, וכיון שראו כתרו של יוסף תלוי בארונו של יעקב, עמדו כולן ותלו בו כתריהם, והקיפוהו כתרים כגורן המוקף סייג של קוצים".

ויש להבין מדוע דימה רש"י את הכתרים לגדר של קוצים? אלא בשביל יעקב היו אותם כתרים כמו קוצים, לפי שבכתרי מלכי אומות העולם ישנם צלבים וזה היה כמו קוצים הפוגעים בקדושתו.

המטבע שהטרידה את מנוחת הנפטר
לפני קום המדינה היה בארץ מטבע מזהב שנקרא "אנגלי", ועליו היה חרוט צורת שתי וערב של ע"ז. פעם היה צדיק אחד שנפטר, ובשעת הקבורה נפלה מטבע זהב מכיסו של הקברן לתוך הקבר ולא שם לב לדבר. כשהוא הגיע לביתו גילה שחסרה לו מטבע והצטער על אובדנה, אך אמר כיון שנפלה ונקברה, עדיף שתישאר שם. והנה בלילה בא הנפטר בחלום לרב ואמר לו מדוע הטרידו את מנוחתי לקוברני עם ע"ז, אך הרב לא הבין את כוונת הנפטר. כשהגיעה השמועה אודות החלום לאוזני הקברן, הוא בא וסיפר לרב מה שאירע. אמר לו הרב, כיון שזה מצער את הנפטר, מצוה להוציא את המטבע מהקבר. אמר לו הקברן, כיצד אעשה זאת, והרי לא אוכל לגלות את קברו בשביל כך? אמר לו הרב שיחפור חור קטן ויכניס את ידו, וימשש עד שימצא את המטבע, וכך עשה.

ה"מת" שהבריח את הבוזזים
היה רב חשוב בשם חכם מרקדו והוא היה קברן ותיק בירושלים, והוא מספר שבזמנם היו הישמעאלים בוזזים את קברי היהודים, והיו פותחים את הקברים הטריים בלילה ומפשיטים את הנפטר מהתכריכים, ודבר זה היה דבר קשה מאד באותה תקופה. יום אחד נפטר אדם אחד שהיה צדיק גמור ובשעה שפתחו את קברו כדי לבזוז את תכריכיו, והנה המת תפס בידי הבוזזים הערלים המצורעים ולא נתן להם לברוח, עד שנבהלו מאוד מאוד והפסיקו את מעלליהם. ואח"כ הם היו עומדים בשער האריות ומונעים את המלווים ללכת עד שישלמו להם. וניסו הרבנים לדבר עם השייח' שימנע את זה, אך דבריהם נפלו על אוזניים ערלות (כי בעצמו היה מסית את הערבים לזרוק אשפה על הנפטרים בשעה שהיה מסע ההלוויה עובר דרך שער האריות להר הזיתים).

חכם מרקדו אמר להרה"ג יעקב מאיר זצ"ל - הראשון לציון, שאם יתנו לו בקבוק עראק וכמה מג'ידים (סוג של מטבע בזמנם) הוא יטפל בבעיה, ונתנו לו את מבוקשו. ביקש חכם מרקדו מהחברא קדישא להלבישו בתכריכים ולערוך לו הלוויה, וכשהתחילו המהומות אמר למלווים להניחו במקומו ולברוח, וכך נשאר לבדו (לשמחת הערבים). כשהתחיל להחשיך, היו הערבים מביטים ושמחים לנוכח ה"מת" שנשאר בבזיון, והנה קם "המת" על רגליו ולקח נבוט, והתחיל לרוץ לכיוונם. הערבים שקפאו על מקומם מרוב פחד, הספיקו לחטוף מכות נאמנות, ורצו לספר זאת לשייח' שנבהל עד מאוד, כי אמרו המת קם ומרביץ. הלך השייח' להרה"ג ר' יעקב מאיר זצ"ל, ובא הרה"ג ואמר "למת המכה" שיפסיק. וענה לו "המת": "אם תתן לי עוד מג'ידי אני אפסיק".

בני יוסף ליוו את אביהם ללא חשש
יעקב אבינו סידר שבלוויה שלו כל בן יעמוד במקום מיוחד בעת שנושא את המטה, כך שיהיה לכל אחד את מקומו לפי כבודו ומעלתו. אבל ללוי וליוסף לא נתן תפקיד, כי מלוי עתידים לצאת כהנים, ויוסף חשוב כמלך. אמנם, אנו נוהגים שבן לא מלוה את אביו, אבל הוא מלוה את אמו. הטעם לכך הוא משום שבאים "בנים" אחרים של האב שנבראו מהשחתת ז"ל ומצערים את האב מאוד, ודבר זה לא שייך אצל האם. בני יעקב אבינו לא חששו לצערם של אביהם, שכן הוא היה קדוש ופרוש מאוד, ואף העיד על עצמו כשקרא לראובן "כחי וראשית אוני" (בראשית מט, ג), על כן היתה מיטתו של יעקב אבינו שלמה ומתוקנת ולא נפקד משום כך איש מבניו בהלווייתו.

פקוד יפקד אלוקים אתכם
כתוב (בראשית נ, כד) "ויאמר יוסף אל אחיו אנכי מת ואלקים פקוד יפקוד אתכם והעלה אתכם מן הארץ הזאת" וכו'. אומרים חז"ל, שתי פקידות (גלות מצרים וגלות בבל). ויש אומרים שאמר להם מי שיבא לפקוד אתכם לשונו תהיה מגומגמת (כוונתו על הגואל - משה רבנו ע"ה).

והעליתם את עצמותי
וכתוב (בראשית נ, כה -כו) "וישבע יוסף את בני ישראל לאמר פקד יפקד אלוקים אתכם והעליתם את עצמותי מזה. וימת יוסף בן מאה ועשר שנים ויחנטו אותו ויישם בארון במצרים".

כשעם ישראל יצאו ממצרים, היו כולם עסוקים בביזה לקחת כלי כסף וכלי זהב ושמלות, אבל משה רבנו חיפש בכל מצרים את קברו של יוסף הצדיק. בחיפושיו הוא עבר את כל בתי הקברות של מצרים, את חלקות הקבורה היוקרתיות, את קברות המלכים, ולא מצא בשום מקום את קברו של יוסף. פגשה בו שרח בת אשר (שזכתה לאריכות ימים ושנים), ואמרה לו שהיא זוכרת שבמסע ההלוויה של יוסף הצדיק, ציוה פרעה לסגור את מיטתו בארון מתכת אטום וכבד, ולהשליכו לנילוס כדי שאף אחד לא ידע את מקום קבורתו, וחשב פרעה שיציאת ישראל ממצרים תתעכב שהרי הם לא יצאו בלעדי ארונו של יוסף הצדיק, וז"ל המדרש (מכילתא דרבי ישמעאל): "ויקח משה את עצמות יוסף עמו, להודיע חכמתו וחסידותו של משה שכל ישראל עוסקין בבזה ומשה עוסק במצות עצמות יוסף עליו הכתוב אומר חכם לב יקח מצות ואויל שפתים ילבט. ומשה מהיכן היה יודע היכן היה קבור יוסף, אמרו, סרח בת אשר נשתיירה מאותו הדור והיא הראתה למשה קבר יוסף אמרה לו במקום הזה שמוהו עשו לו מצרים ארון של מתכת ושקעוהו בתוך נילוס בא ועמד על נילוס נטל צרור וזרק לתוכו וזעק ואמר יוסף יוסף הגיעה השבועה שנשבע הקב"ה לאברהם אבינו שהוא גואל את בניו תן כבוד לה' אלקי ישראל ואל תעכב את גאולתך כי בגללך אנו מעוכבים, ואם לאו נקיים אנחנו משבועתך. מיד צף ארונו של יוסף ונטלו משה. ואל תתמה בדבר הזה, הרי הוא אומר ויהי האחד מפיל הקורה והברזל נפל למים ויצעק ויאמר אהה ה' והוא שאול (מלכים ב', ו, ה) והרי דברים קל וחומר ומה אלישע תלמידו של אליהו הציף הברזל ק"ו למשה רבו של אליהו", עכ"ל המדרש. וי"א שכתב משה רבנו על טס של זהב 'עלה שור עלה שור', כי יוסף נמשל בהדרו לשור שנאמר 'בכור שורו הדר לו', ועלה הארון מתוך הנילוס (ועיין סוטה דף י"ג).

וימת יוסף בן מאה ועשר שנים
וכתוב (שם פסוק כו) "וימת יוסף בן מאה ועשר שנים ויחנטו אותו ויישם בארון במצרים".
ואומרים חז"ל שיוסף נענש והורידו לו עשר שנים מחייו ונפטר קודם זמנו, מפני שחנט את אביו.
וי"א שהוא התכוון לטובה כי אמר שכל מקום שיעצרו במסע ההלוויה הרי יעצרו ויספידו, וכדי שהמת לא יסריח חנט אותו. והחסירו לו עשר שנים מפני ששמע חמש פעמים שאמרו השבטים "עבדך אבינו", והמתרגם תרגם עוד חמש פעמים, ביחד שמע עשר פעמים על יעקב "עבדך", ולכן נענש.

קבר יוסף בשכם
את ארונו של יוסף העלו ממצרים וקברוהו בשכם. כיום בעוונותינו קבר יוסף נתון בשבי בידי זדים, ומי שרוצה להגיע לקבר זקוק לאישורים רבים, ויש שהולכים לשם בלי אישור ומכניסים עצמם לסכנה גדולה, ולא טוב לעשות כן, ובודאי שיוסף הצדיק לא יסכים שיסכנו עצמם.

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il