^ 1.. בשו"ת תורה לשמה קנב, מובא המנהג שאבלים לובשים בגדי חול שחורים כל י"ב חודש, כולל שבתות וימים טובים, "ואין מחליפים בשבת רק טלית, כתונת ומכנסיים". ונשאל רבי יוסף חיים על אבל שרוצה להמשיך ללבוש בגדי חול שחורים ביום הכיפורים (למרות שיום הכיפורים מפסיק את האבלות). והשיב: "מנהג זה הוא אסור בודאי וראוי לבטלו. אך ודאי כי דבר זה ביום כיפור קשה יותר משבת כמה וכמה, כי אף על גב דהשבת קדושתו חמורה מן הכיפור, עם כל זה לענין זה של בגדים ביום הכיפורים חמיר טפי, והוא איסור גמור מדברי קבלה דהכי דרשי רז"ל בפסוק ולִקְדוֹשׁ ה' מְכֻבָּד - זה יוה"כ שאין בו לא אכילה ולא שתיה, כבדהו בכסות נקיה, ע"כ". ע"ע בא"ח ש"ש לך לך יח; שו"ת רב פעלים או"ח ד, לג.
^ 2.. כתב מ"א תרי, ה, שאין הנשים לובשות בגדים לבנים כי אינן יכולות להיות כמלאכים. אבל במטה אפרים ט, כתב שגם נשים נוהגות ללבוש בגדים לבנים, מכיוון שעיקר הטעם משום כבוד יום הכיפורים. וכן מוכח מריטב"א בהסבר המשנה בתענית המובא למעלה, שגם נשים נהגו ללבוש בגדים לבנים ביום הכיפורים.
^ 3.. אחרונים רבים רצו להוכיח שמותר להריח בשמים ביום הכיפורים ממה שכתב שו"ע יו"ד רסה, ד, שבברית המילה ביום הכיפורים ובתשעה באב אין מברכים על הכוס מאחר והיולדת אינה יכולה לשתות, "ובתשעה באב, אסא נמי לא מייתינן". משמע שביום הכיפורים מביאים בשמים ומריחים אותם בברית המילה, וכ"כ פוסקים רבים. אמנם בשיירי כנסת הגדולה (מו, הגה"ט ה) דחה ראייה זו: "ולא קושיא היא, דשאני התם שהוא לדבר מצוה, שנהגו להריח בבשמים בברכת המילה, אבל בלתי סיבה, ופעמים רבות כדי להשלים מאה ברכות, שיכולין אנו להשלימן בלתי ריח, אינו מן הדין".
^ 4.. כך גם עולה מהל' תשובה ז, ה: "וכבר הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד הן נגאלין, שנאמר (דברים ל, א-ג): וְהָיָה כִי יָבֹאוּ עָלֶיךָ כָּל הַדְּבָרִים... וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלוֹהֶיךָ... וְשָׁב ה' אֱ-לוֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה' אֱלוֹהֶיךָ שָׁמָּה". הרי שלדעת הרמב"ם פסוקים אלו אינם ציווי על התשובה כפי שפירשו הרמב"ן ודעימיה, אלא הבטחה שעם ישראל יחזור בתשובה לעתיד לבוא. וכ"כ מרן הרב קוק (משפט כהן קכח) שהרמב"ם לא מצא ציווי מפורש בתורה על התשובה: "התשובה עצמה אינה בכלל מצוות עשה, דס"ל להרמב"ם שלא מצינו בפירוש שאמרה תורה בלשון מצוה על התשובה, ואף על פי שהיא סגולה יקרה לכפר על העונות, מכל מקום מצוות עשה אינה".
^ 5.. עוד הוסיף הרב גורן ששמע מגאון ישראל מרן הרב קוק זצ"ל, שעל פי דברים אלו אפשר לבאר את השמטת הרמב"ם את מצוות כיבוש ארץ ישראל ממניין המצוות.
^ 6.. משמע מהרמב"ם שאין מצוות התשובה ביום הכיפורים נלמדת מהכתוב לִפְנֵי ה' תִּטְהָרוּ כדברי רבנו יונה לקמן. ואולי לדעת הרמב"ם הפסוק הוא הבטחה ולא ציווי, כדברי רבנו בחיי (ויקרא טז, ל): "כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם. הכתוב הזה הבטחה לדורות כי יום הכפורים הוא יום מיוחד לסליחה וכפרה, ובו יטהרו ישראל מכל חטאתם שעשו לפני ה'".
^ 7.. הוסיף הרמב"ן שהאחריות גדולה פי כמה על היושבים בארץ ישראל: "וכל שכן הזוכים לישב לפני הקב"ה בארצו, שהם כמו רואי פני המלך, ואם זהירים בכבודו - טוב להם ואשריהם, ואם ממרים בו - אוי להם יותר מכל הבריות, שהם עושין מלחמה ומכעיסין את המלך בפלטרין שלו, ומוציאן מן הפלטרין, כמו שאומר הכתוב (ישעיהו סה, ג): הָעָם הַמַּכְעִיסִים אוֹתִי עַל פָּנַי תָּמִיד, ואומר (הושע ט, ג): לֹא יֵשְׁבוּ בְּאֶרֶץ ה'".
^ 8.. בספר העיקרים (ד, כו) הרחיב בביאור הכרת החטא וההתנצלות, וכתב שהם מהדברים שמעכבים את התשובה: "ואולם העלמת החטא, שמי שלא יכיר או ידע שחטא, לעולם לא יתחרט ולא ישוב בתשובה. כמו שהחולה כל מה שלא ירגיש או ידע שהוא חולה, אי אפשר לו שיתרפא לפי שלא יבקש לעולם רפואה, וכן החוטא אם לא ידע שחטא, לעולם לא ישוב בתשובה. ולזה היה השם יתברך מאשים לישראל בשלא היו מכירין עונותיהן, שזה היה סבה שלא ישובו בתשובה לפניו, אמר (הושע ה, טו): אֵלֵךְ אָשׁוּבָה אֶל מְקוֹמִי עַד אֲשֶׁר יֶאְשְׁמוּ וּבִקְשׁוּ פָנָי, כלומר עד שיחזיקו עצמן כאשמים וחטאים, ואז ישובו בתשובה ויבקשו פני. וכן אמר דוד (תהלים נא, ה): כִּי פְשָׁעַי אֲנִי אֵדָע וגו', ואמר השם יתברך (ישעיהו נח, א): קְרָא בְגָרוֹן, להורות שידיעת החטא הכרחי לתשובה.
וההתנצלות גם כן מבואר מענינו שהוא מונע התשובה, שאם יחשוב החוטא שיועיל ההתנצלות במה שחטא, לעולם לא יתחרט ולא יתוודה עליו, וזה נקרא מכסה פשעיו, שעליו אמר שלמה (משלי כח, יג): מְכַסֶּה פְשָׁעָיו לֹא יַצְלִיחַ, שכיסוי החטא הוא כשאדם תולה חטאו בדבר אחר, אמר איוב (לא, לג): אִם כִּסִּיתִי כְאָדָם פְּשָׁעָי וגו'. וזה לפי שאדם הראשון התנצל על חטאו אמר (בראשית ג, יב): הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי וגו', ולא הועיל לו התנצלות כלל, לפי שהשכל נתן באדם להיות תמיד עיניו על דרכיו שלא יחטא, ולזה נקרא השוגג חוטא וצריך כפרה, וכן צריך שיזהר שלא יטעה אותו שום אדם. ועל כן נאמר לאדם (שם יז): כִּי שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ וגו', אף על פי שלא נצטווה שלא לשמוע לקול אשתו, וזה ממה שיורה שלא יועיל לאדם התנצלות לומר פלוני גרם לי לחטוא, שאין התנצלות על החטא אלא האונס הגמור, שעליו אמרו רבותינו ז"ל (נדרים כז, א): אנוס רחמנא פטריה".
^ 9.. במנחת חינוך (שסד א-ב) הקשה על הרמב"ם שכתב שהוידוי מעכב את הכפרה, מהגמ' בקידושין הנ"ל שמספיק הרהור תשובה. וחידש שלדעת הרמב"ם, אמנם הוידוי הוא חלק בלתי נפרד מהתשובה ואם שב בתשובה ללא וידוי הוא מעכב את כפרתו, אבל אין כלל חובה לשוב בתשובה, וז"ל: "כיון דתשובה אינה מצווה כמו שכתבנו, א"כ מצות עשה זו הוי כהרבה מצות מהתרי"ג שכתב הר"מ בספר המצוות שאינה מצווה לעשות או שלא לעשות רק העשייה על תואר כך וכך נחשב מצווה... ולפי מה שכתבתי נכון וברור פסק הר"מ דפוסק וידוי מעכב הכפרה, דסובר דהוא דין המצוה, וזה מבואר בפירוש בתורה ולא מצא בפירוש דדין זה אינו מעכב, על כן סובר דמעכב כמו גירושין דבעינן לשמה וכדומה דזה הוי דיני המצוה, הכי נמי דין זה דכך הוא דין המצוה ובכך מקובלת תשובתו ובאם לאו אינו מתכפר".
ובביאור הגמ' בקידושין כתב המנחת חינוך: "דבאמת צדיק ורשע אינו תלוי בכפרה כלל, דהא יש עבירות חמורות דאין מתכפר בתשובה, כמבואר לקמן, ומכל מקום כיון שמתחרט ושב - הוי צדיק. הכא נמי נהי דאין לו כפרה בתשובה בלב, מכל מקום הוי צדיק כיון שמתחרט לפני קונו ית', ואינו תלוי בכפרה כלל, כן נראה פשוט".
^ 10.. יעויין שם עוד שהאריך לבסס את דבריו על פי מה שהסביר הרמב"ם בדין כופין אותו עד שיאמר רוצה אני (רמב"ם הל' גירושין ב, כ). ועוד הביא ראיה מהוידוי של הכהן הגדול על שעיר המשתלח, וביאר באריכות גם את מעלת הוידוי של הגוסס למות.
^ 11.. כך משמע באור החיים הקדוש (ויקרא טז, ז): "וצווה שיסמוך אהרן עליו את ידיו, שהוא שלוחם של ישראל, וכל אשר עושים שם הוא היה עושה ששלוחו של אדם כמותו". וכ"כ הרב גורן במועדי ישראל עמ' סה: "לא היה צריך כל אחד מישראל להתוודות על חטאיו, כי הכהן הגדול היה מתוודה ביום הכפורים בעת שילוחו של השעיר המשתלח בעבור כל ישראל".
^ 12.. בסברת רבי מאיר כתב שפת אמת: "איך יתודה על השוגג כיון שיש לו עוונות זדונים דחמורין טפי, וגם יש לומר דמקודם צריך לבקש למחול לו על הזדונות שלא יהיה לפניו יתברך כרשע גמור, ואח"כ מבקש להתנקות גם משגגות". יעויין עוד מהרש"א יומא לו, ב.
^ 13.. כתב הנצי"ב במרומי שדה יומא פז, ב, שעיקר המצווה מהתורה להתוודות סמוך לכניסת היום, לא לפני כן ולא ביום הכיפורים עצמו, וחכמים תקנו להתוודות בכל תפילות יום הכיפורים. "והטעם בזה, דעיקר מצוות וידוי למדנו מדכתיב בחטאת (ויקרא ה, ה): וְהִתְוַדָּה אֲשֶׁר חָטָא עָלֶיהָ, והוא הדין בכל דבר שמכפר. ומשום הכי תניא בשבת (לב, א) דמצווה להתוודות קודם מיתה, והכי תניא בספרי פר' נשא. ומעתה כמו שוידוי על הקרבן הוא בשעת סמיכה ומעומד, כדתניא לעיל דף לו, א, והוא סמוך לשחיטה וזריקה שהוא עיקר הכפרה. וכך הוא הוידוי של ערב יום הכיפורים, דוקא סמוך לעצם היום שמכפר ומעומד, כאיתא בסמוך". יעויין עוד שם שתלה את מחלוקת הראשונים אם צריך להתוודות סמוך לכניסת היום, במחלוקת בבלי וירושלמי.
^ 14.. גם לרבי עקיבא שלא צריך לפרט את החטא בפיו, כתב המאירי (חיבור התשובה מאמר א, פרק י, עמ' 198) שצריך לחשוב ולכוין בעת הוידוי על החטא המסוים שעשה: "נמצא שלדעת רבי עקיבא שאינו צריך לפרוט את החטא בשפתיו, אלא יזכירהו בלבו ושיכללהו בדעתו במילות חטאתי העויתי". ←
בשו"ת בני בנים ב, כה, חידש שכל המחלוקת בין רבי יהודה בן בבא לרבי עקיבא היא על הוידוי ביום הכיפורים שהוא מדרבנן (עיין לעיל ד, א, בדעת היראים), אולם כשמתוודה על חטא מסויים, שאז הוידוי מדאורייתא, לכל הדעות צריך לפרט את החטא. והוכיח את דבריו מתוספתא יומא ד, יד, עיין שם.
^ 15.. אפשר להוסיף ביאור שהדבר תלוי גם בסוג האנשים, יש אנשים שעל ידי פירוט החטא מתביישים יותר, ואזי טוב לפרט; ויש שמתגאים בחטאיהם, ושמחים לפרט אותם בהרחבה, ואזי יש בזה חוסר בושה ופגיעה בכבוד שמיים.
^ 16.. אמנם גירסת רבנו יונה שם בגמ' היתה הפוכה, שלת"ק יחזור ויתוודה על עבירות שכבר התוודה עליהם, ולרבי אליעזר בן יעקב לא יחזור ויתוודה עליהם.
^ 17.. הוסיף רבנו יונה, שכל ימיו צריך להתפלל שהקב"ה יסלח לו על עוונותיו, אבל לא יתוודה עליהם שוב.
^ 18.. בשו"ע תרז, ד, כתב שמותר לחזור ולהתוודות על חטאיו שכבר שב עליהם, אמנם יש שכתבו שנכון או צריך לחזור ולהתוודות. כך משמע מדברי ר' צדוק כאן, וכך נראה מהמנחת חינוך להלן ו, יא.
^ 19.. והטעם שיש להתוודות ברבים כשחטא לחברו, כתב המאירי (יומא פו, ב): "שהרי צריך הוא לרצות את חברו". ור"י מלוניל פירש: "אבל עבירות שבין אדם לחברו, כגון שחברו קובל עליו ברבים, ראוי לו שיודה לו, ויאמר לכל: אמת הוא, והנחש השיאני... ויפייס לרבים שיבקשו מן העשוק שימחול לו, וזהו דרך כבוד של מעלה כשמבקש מחילה ברבים לחברו". משמע שיש להתוודות ברבים רק כשחברו קובל עליו ברבים. ונראה שאין מחלוקת מהותית ביניהם, אלא תמיד צריך לשקול את כבודו וטובתו של חברו. וכ"כ הרב בספר, והוסיף: "אבל במקרים שבהם הוידוי ברבים יפגע בחבר, כגון שהעלבון היה אישי ביניהם, או כאשר סיפור החטא יבייש את חברו - כמובן שאסור לחוטא להתוודות על חטאו ברבים".
^ 20.. וכך נראה מרבנו חננאל (יומא שם) שהציג את רב ורב נחמן כשתי שיטות.
^ 21.. ועוד דייק מסוף דברי הרמב"ם: "וטובה היא לו שלא נתגלה עוונו", ואם מדובר על עבירות מפורסמות, הרי שכבר נתגלו.
^ 22.. הוסיף בספר חסידים שם: "ואם הוא בחבורת בני אדם, ונעשה דבר אחד שלא כהוגן, ולא נודע מי החוטא, צריך שיאמר: אני הוא שחטאתי, אף על פי שלא חטא, ועל ידי שיתוודה - החוטא לא יבוש, כמעשה דר' מאיר: מעשה באשה אחת שבאה לבית מדרשו של רבי מאיר, אמרה להם: אחד מכם קדשני בביאה, עמד רבי מאיר וכתב גט כריתות ונתן לה, וכן עשו כולם".
וכתב יפה ללב ב, או"ח תרז, סוף ג, על דברי הספר חסידים: "ונראה דלא כתב הרב כן אלא אם הוא גברא רבה כרבי מאיר, דלא אתו למיחשדיה ליה, דאומרים כי אמר כן בשביל שיתוודה החוטא, אבל איניש דעלמא דאתו למיחשדיה, לא נכון לעשות עצמו אשם אם באמת הוא זכאי".