עניין המצה

דברים אלו נאמרו ע"י הרב חנן פורת בביקורו בבית אל. דרך ראיית מאורעות תקופתינו בעין מאמינה, מבאר הרב חנן פורת את עניינה של המצה: פשטות וענווה מחד, וזריזות מאידך, ומכאן ההשלכה לתקופתינו אנו.
הדברים נשתמרו בסגנונו המיוחד של הרב חנן פורת, מלבד שינויים קלים.

תקופתינו
חשיבות ההכרה בערכה של תקופה בכלל
מורי ורבותי! שבוע שחל ראש חודש להיות בו הוא זמן מיוחד. כשאנחנו היום בשבת מברכים "מי שעשה ניסים לאבותינו וגאל אותם מעבדות לחירות הוא יגאל אותנו בקרוב ויקבץ נידחנו מארבע כנפות הארץ, חברים כל ישראל ונאמר אמן", כשאומרים את המילים הללו, צריכים לכוון שזה לא רק מילים, לא דברים רחוקים, אלא הם דברים עכשויים, דברים שמתקיימים בנו ורבונו של עולם מכתיב עלינו, כמו שאומר המדרש, "יקבץ נידחנו מארבע כנפות הארץ, חברים כל ישראל ונאמר אמן".

המדרש (ויקרא רבה פרשה לד) אומר ש"אם בועז היה יודע שהקב"ה מכתיב עליו", אם הוא היה חי בתודעה שהדבר שמתרחש כעת הוא בעל מימד הסטורי, לא היה מאכיל את רות קלי, אלא "עגלים פטומים היה מאכילה". כך גם הדברים הנעשים היום - יהיו יפים כפליים, ככל שנבין את משמעותם ההסטורית. להבדיל אלף אלפי הבדלות, בבריטניה ישנו קומיקס, שפעם הכותרת שלו היתה: "Smile, you are in television" - חייך, אתה נמצא בטלויזיה, ושם כל מיני צילומים של אנשים שנמצאים בכל מיני מצבים, וכשאומרים להם שהם בטלויזיה הם משנים צורה: חייך, אתה נמצא בטלויזיה! זה מה שהמדרש אומר "הקב"ה מכתיב עליו".

ערכה של תקופתינו
בשעה הסטורית גדולה אנחנו. בימים ההם בזמן הזה, נטלתי לי את ההגדה שזכינו להוציא, וכן זכתה בית - אל, בניהולו של הרב בני אלון, אלופי ומיודעי להוציא, "לשנה הזאת בירושלים", הגדה ברוסית. כל מי שיקרא בהגדה זו, גם אלה שעולים מברית המועצות, חזקה עליו שמה שיראה מחינה ויופיה של ארץ ישראל, מהירדן והכנרת, חרמון ואילת, ישפיע עליו ולא יפטר בלי שהדבר הזה יגע בלבבו. ובאמת נתקיים בנו "כימי צאתך מארץ מצרים, הראנו נפלאות", וההכרה וההרגשה שאיננו עוסקים ביציאת מצרים חד פעמית, שהיתה אמנם אירוע הסטורי כביר, אך הוא נחלת העבר, ודבר שהיה בעבר, גם אם אתה מפיק ממנו לקחים, משמר אותו בתודעתך ובזכרונך, הוא אינו אקטואלי, אינו חי, כך זה אצל עמים אחרים, אך אנחנו "חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". אנחנו צריכים להרגיש ולדעת שזה מתקיים בנו, ולא לנקוט את הסגנון של הגששים "כאילו". ולא עוד, אלא נאמר "לא יאמר עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל ממצרים, כי אם חי ה' אשר העלה ואשר הביא את זרע בית ישראל מארץ צפונה ומכל הארצות אשר הדחתים שם" (אמנם הגמ' אומרת שלא תיעקר יציאת מצרים, אלא תהא יציאת מצרים טפל ושעבוד מלכיות עיקר). ואני אומר זאת לא כדרשה, ליבנו מייחל ומצפה לראות כיצד יראנו רבונו של עולם נפלאות, התקופה, בזמן, בשנים האלה, אם הפסוק מעיד "כימי צאתך מארץ מצרים, הראנו נפלאות" הרי שיש כאן נפלאות בכל המשמעויות".

ההתעוררות הפנימית
הדבר הנפלא מכולם, גם אם יהיו ניסים חסויים וגם אם יהיו ניסים גלויים, הוא עצם הגילוי של ההתעוררות הפנימית הזאת. אם אותם אנשים שהם בני בניהם של תינוקות שנישבו - לא שנשבו בעצמם, והם לא יודעים כלום, למעט ארץ ישראל וירושלים, הלב הפנימי של עם ישראל שקורא לשוב הביתה, מתעורר והולך, והמאורע הזה הוא נס, "ושא נס לקבץ גלויותינו", הוא נמסר לנו בנבואה, זה מה שאנחנו אומרים בהפטרה "ודבר אחד מדבריך אחור לא ישוב ריקם". ואנחנו מצפים שכשם שראינו את המהלכים עד פה, כן נזכה לראות את המהלכים עד הגאולה.
על כן בשיבתנו השנה בליל הסדר, צריך לקרוא את ההגדה מתוך בירור, התבוננות בכל אות ותו, כפי שנמסרו לנו מדורי דורות. אך יותר מזה, אנחנו צריכים לקרוא אותה עם המשמעות האקטואלית שלה, שממנה נלמד למצוות החיים שלנו היום שחוזר ונשנה מהלך זה של יציאת מצרים, לא רק "זכר ליציאת מצרים" אלא "כימי צאתך מארץ מצרים".

עניינה של המצה
האם המצה אכן לא יכלה להחמיץ?
לאור כל הדברים בחרתי לעסוק בנקודה אחת בעניני המצה, עליה אמר רבן גמליאל "כל שלא אמר שלשה דבים אלו בפסח, לא יצא ידי חובתו ואלו הם? פסח, מצה ומרור". מהו עניינה של המצה?
"מצה זו שאנו אוכלים על שום מה? על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ, עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך וגאלם, שנאמר ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים עגות מצות כי לא חמץ כי גורשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה וגם צדה לא עשו להם", אם כן, טעם המצה הוא שלא הספיק הבצק של אבותינו במצרים להחמיץ, וזכר לאותם מצות אנחנו אוכלים מצות עד עצם היום הזה.
דא עקא, שהתיאור הפשטני של מסדר ההגדה, לא מסתדר עם מה שקראנו היום בפרשת בא, שבני ישראל ישבו בבתיהם כל הלילה, ונמצא שיכול היה בצקם להחמיץ.

חפזון, מדוע?
בא רבונו של עולם ומצוה אחרי מצוות "החודש הזה לכם", עוד לפני היציאה ממצרים "ואכלו את הבשר בלילה הזה צלי אש ומצות על מרורים יאכלוהו... וככה תאכלו אותו מתניכם חגורים, נעליכם ברגליכם ומקלכם בידכם, ואכלתם אותו בחפזון , פסח הוא לה'", ואחר כך הציווי על המצות: "ושמרתם את המצות, כי בעצם היום הזה הוצאתי את צבאותיכם מארץ מצרים, ושמרת את היום הזה לדורותיכם חוקת עולם, בראשון בארבעה עשר יום לחודש בערב תאכלו מצות, עד יום האחד ועשרים יום בערב, שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם כי כל אוכל מחמצת ונכרתה הנפש ההיא מעדת ישראל... בכל מושבותיכם תאכלו מצות".
היעלה על הדעת לומר שגם הציווי על המצות קודם ליציאת מצרים הוא מפני שלא הספיק בצקם להחמיץ?

שאלה נוספת שיש לשאול, היא על דברי התורה "וככה תאכלו אותו, אותו מתניכם חגורים, נעליכם ברגליכם ומקלכם בידכם, ואכלתם אותו בחפזון, פסח הוא לה'" - גם ענין זה צריך עיון, מדוע ישראל נדרשים לאכול אותו המציאות הזאת? הרי בני ישראל נצטוו לא לצאת מביתם, לא כגנבים בלילה, אלא "בעצם היום הזה". אם כן מדוע בחיפזון? הרי בכוונה יוצאים לאור היום?

יסודות המצה
בני ישראל בשעה שאוכלים את הפסח הם עוברים "אימונים", אימוני זריזות וחיפזון,
כשם שהפסח איננו מקרה, גם מצות הם לא מקרה. אם היינו אוכלים מצות רק בגלל שלא הספיק בצקם להחמיץ, אזי זה היה באמת "זכר". אך לא מקרה הוא שאכלו מצות, וההוכחה בכך שזה לא מקרה היא, שהם אכלו עוד בלילה קודם לכן מצות! הוי אומר שיש בזה ענין מהותי. עניינה של המצה הוא חלק אינטגרלי מיציאת מצרים, זהו התנאי, היסוד, השרשת המידות הבאות לידי ביטוי באכילת המצה שבזכותם יצאו ממצרים.

שני יסודות פשוטים וברורים בעניינה של המצה: פשטות וזריזות.
היסוד הראשון: המצה, בשונה מהחמץ, אין בה את הנפיחות. היא נקראת לחם עוני, המהר"ל מסביר זאת שמפני שהמצה היא כעני שאין לו את הנפיחות של מרבה נכסים מרבה דאגה, יש בה את היסוד של הפשטות, של הענוה, זה היסוד האחד.
היסוד השני שהוא עוד יותר מתברר, "ושמרתם את המצות", כדי שהמצה תהיה מצה ולא תחמיץ, יש צורך במידת הזריזות, שיהוי יש בו החמצת השעה - חמץ ולא מצה, לכן לא רק שיש בו את ענין המצה אלא יש בו את ענין האיסור חמץ, "שאור לא ימצא בבתיכם".

הזריזות, והקשר בינה לפשטות
במצה מופיע היסוד של הזריזות. המסילת ישרים כותב במידת הזריזות את מה שאנו למדים מן המצה עצמה:
"קודם התחלת המעשה הוא שלא יחמיץ האדם את המצוה... וחז"ל יחסו לו השבח הזה על שמיהר במלאכת בנין הבית ולא נתעצל בה לאחר אותה וכן דרשוהו על משה ע"ה, על שמיהר במלאכת המשכן, וכן תמצא בכל מעשיהם של צדיקים תמיד במהירות: אברהם כתוב בו "וימהר אברהם האהלה אל שרה, ויאמר מהרי, ויתן אל הנער וימהר", רבקה - "ותמהר ותער כדה", וכן אמרו במדרש "ותמהר האשה" מלמד שכל מעשיהם של צדיקים במהירות, אשר לא יתנו הפסק זמן, לא אל התחלת המצוה ולא אל השלמות. ראה שהאדם אשר תלהט נפשו בעבודת בוראו ודאי שלא יתעצל בעשית מצותיו אלא תהיה תנועתו כתנועת האש המהירה כי לא ינוח ולא ישקוט עד אם כלה הדבר להשלימו".

מו"ר הרב צבי יהודה - אני זוכר איך הוא היה אוחז במידה זו. כשהיו באים אליו באיזה סוגיא המחייבת טיפול מהיר, היה מזדרז לברר אותה. הוא היה עכשויסט גדול, לא עכשיו במובן הקלוקל, שרוצה לקבל את השכר עכשיו, "היום לעשותם, מחר לקבל שכר"; בענייני השכר אסור להיות עכשויסטי. זה הקלקול של "שלום עכשיו" שרוצים את כל הפרסים, או של "We want masiach now". לעומת זאת צריך להיות עכשויסטים במובן של "היום לעשותם", לא להחמיץ את השעה.
בבראשית רבה בהמלכת שלמה, כשדוד אמר לבניהו "והורדתם אותו אל גיחון" ובניהו ענה "אמן, כן יאמר ה'", המדרש אומר: פנחס בשם רבי חנן ציפורי אומר שהרי כבר נאמר "הנה בן יולד לך והוא יהיה איש מלוכה", מדוע למהר? אלא הרבה קטגורים יעמדו מכאן - משעה שדוד נתן את ההוראה להמשיך את שלמה למלך, ועד הגיחון - המשיחה עצמה. ובאמת באותו זמן בעין רוגל עמדו למשוח את אדוניה, לכן הזריזות היתה חיונית, כדי להקדים ולמנוע את הרע, לכן חז"ל הזהירו "ושמרתם את המצות" - מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה.

כאמור, במצה שתי יסודות - ענוה וזריזות, נזכור את הקישור ביניהם - כדי להגיע למידת הזריזות, שאדם לא יחוס על כבודו ולא ינהג יחוס יתר בעצמו, הוא נדרש לפשטות וענוה. הגאוה וההתנפחות מטבעם יש להם את יסוד השיהוי והכבדות, כדי להגיע לזריזות צריך לנהוג מנהג ענוה, ואם תתבוננו, תראו כך גם בעניינה של תפילת ותיקין, שהם מצד אחד "המזדרזים יראוך עם שמש מבקשי פניך", ומצד שני הם "הענוים המחבבים את המצוות". (רש"י), בותיקין אתה מוצא את החיבור בין הענוה לזריזות. כך גם אנו רואים באברהם אבינו שאמר "ואנכי עפר ואפר", "הנני" - לשון ענוה, הוא מקיים "וישכם אברהם בבוקר", והוא גם המייסד את תפילת שחרית.
באכילת המצה ובאכילה בחפזון "וככה תאכלו אותו, מתניכם חגורים, נעליכם ברגליכם ומקלכם בידכם ואכלתם אותו בחפזון" - בכל אלה מתכוון ריבונו של עולם להשריש בישראל את היסודות הנתבעים לצורך הזכות ליציאת מצרים: פשטות וזריזות, החתומים באכילת המצה. וכשאוכלים אותם ואחר כך מתרחשים הדברים במציאות - המציאות היא ההשתקפות של המצווה. כשמתרחש הדבר למחרת, הרי באיזה התבוננות לאחור מאיר הדבר שלא היה כאן רק עניין של מקרא בעלמא, אלא היה כאן דבר שהוא בא בעת - ככה יוצאים ממצרים - בפשטות וזריזות.

חזרה לדורינו
שני יסודות אלו צריכים להנחות אותנו: גם ביציאת מצרים של ימינו אנו יש לזכור את הפשטות והענוה, התרחקות מכל הקלקולים של הכבוד והגאוה שהם מכבידים על הפועלים והמפעילים. וככל שיש יותר ענוה ופשטות, יש יותר עשייה לשם שמים. בכל המהלך של קיבוץ הגלויות, באמת זכו לפעול ולעמוד בזה, בראש ובראשונה אלה שעשו את מלאכתם, אם בקיבוץ גלויות מארצות המזרח בשנות החמשים, ואם בימים של עליה ב' וכד', אלו שעשו מלאכתם אמונה, "והיו ידיהם אמונה", בפשטות, אפילו לעתים בסתר ללא שנדע שמם. לא שאנחנו צריכים לעשות עכשיו דברים דווקא בסתר, אבל הכל צריך להיעשות לשם שמים, בעיקר בזריזות, שלא נחמיץ את השעה.

ואם יש חרדה בלבי - היא בנקודה הזאת. כי רבש"ע מכתיב עלינו, "הנה זה עומד אחר כותלנו משגיח מן החלונות מציץ מן החרכים", "קול דודי דופק פתחי לי", ובמהלך של "פתחי לי" ראינו כבר ולמדנו על בשרנו מה משמעותה האיומה של החמצת השעה. גם אם מובטחים ועומדים שניגאל, השאלה כיצד היא תהיה? כמה בחסד וכמה ביסורים? עד כמה תחיש וכמה תתעכב? דברים אלו כלולים בשותפותינו, יש עיכובים ויש מעכבים, ואנו רואים כיצד ארגוני הטרור והחבלה מצליחים להטיל מוראה על גוש הארצות הסובייטי, הונגריה הפסיקה את הטיסות בחברת התעופה שלה לישראל, ומי יודע מה יבוא בעקבותיה? כדי להביא לכך שיהודים יבואו לארץ צריך לעשות את כל המאמצים ולא לומר שאם רבש"ע רוצה לגאול הוא ימצא את הדרך לעשות זאת. נפתח פתח, נחפש את כל הדרכים, בים באויר וביבשה כדי שיתקיים "הוא יגאל אותנו בקרוב ויקבץ נדחינו מארבע כנפות הארץ, אנחנו צריכים לאחוז בשתי מידות, בבטחון שהקב"ה לא עושה שום דבר לריק ולבטלה. ומצד שני הזריזות, להחיש ישועה ופדות לעמו ואם לא נפעל כך מי יודע כמה קורבנות, לא עלינו, יהיו לנו, מי יודע מה יתרחש, מנעילת שערים עד פוגרומים.

עכשיו, כשאנו קרבים לימי הפסח, "כימי צאתך מארץ מצרים הראנו נפלאות", צריך להתאמץ במידות המצה, פשטות וזריזות ובשתי המידות הללו לפעול לקיבוץ גלויות, בכל העוצמה, כמובן שאחר כך באים הדברים הנוגעים לארץ הזאת.
דבר ראשון - לא להחמיץ את השעה. זה יכול לבוא גם בבלבול שקיים אצלנו בהסחת הדעת, של הנושא המרכזי - שיבת ציון, קיבוץ גלויות, התעצמות ובטחון, ומתוך כך להגיע לשלום. לצערנו יש שיבוש בהבנת סדר הדברים הנכון שאנו צריכים לפעול, אז אנחנו היושבים בבית מדרש, צריכים להתאמץ, לקראת החודש הזה הבא לקראתנו, בשתי המידות הלו של המצה, בפשטות ובזריזות, ובע"ה "ופדויי ה' ישובון ובאו ציון ברינה ושמחת עולם על ראשה, ששון ושמחה ישיגו ונסו יגון ואנחה" אמן.