ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

הפילוג הקראי ;">

דף הבית ספריה אמונה בינה לעתים כרך ב' Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

תשס"ה

הפילוג הקראי

כרך ב' שיעור ז'



נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
ר' יהודה אריה בן שמואל הכ"מ

הקראות

מתוך ההקדמה הזאת של תיאור הסביבה והאוירה הכוללת אנו מגיעים לאחד המאורעות החשובים ביותר בתולדות ישראל בתקופה המוסלמית - הפילוג הקראי.

בשליש האחרון של המאה השמינית נוצר סכסוך במשפחתו של ראש הגולה בבבל, ששני בניו טענו לירושת התפקיד. ענן בן דוד, יוזם הקראות, שהיה הבכור, חשב שהוא יהיה ראש הגולה הבא. הוא למד בישיבות בבל ונראה שהיה אדם מוכשר. יתכן, שעל פי אופיו הוא לא התאים למלא את תפקיד ראש הגולה, לפחות לפי דעתם של ראשי ישיבות בבל. כאשר הגיע הזמן למנות ראש גולה חדש התמנה אחיו של ענן, חנניה, לתפקיד. ענן לא השלים עם בחירה זו ומרד בסמכות אחיו. לקהילה היהודית היתה אוטונומיה משפטית, ולראש הגולה היו סמכויות שיפוטיות, על כן מרד בראש הגולה, שנחשב כפקיד רשמי בשלטון המוסלמי, היווה עבירה חמורה מאד. ענן בן דוד נתפס, הושם בבית הסוהר, והיה צפוי לעונש מוות.

הוא נעזר בעצתו של משפטן מוסלמי (יש אומרים שאחיו של אותו משפטן ישב יחד עם ענן בבית הסוהר וכך נקשרו הקשרים). עצתו של אותו משפטן היתה שענן יוכל להציל את עצמו ממוות אם יכריז על עצמו כמייסד דת אחרת. אם הדת החדשה תהיה מונותיאיסטית, הרי שמותר לו לחלוק על הדת היהודית, והמוסלמים יניחו לענן. הוא השתמש בעצה זו. כנראה, שכבר מלכתחילה הוא חלק באופן זה או אחר על סמכות חז"ל בפירוש המקראות. מסתבר שהיו לו דעות משלו למרות שלמד אצל הגאונים. בצרוף נסיבות כזה הוא הוציא עצמו מן הכלל כדי להנצל. הוא התחיל לעצב תפיסת עולם יהודית חדשה, שבסופו של דבר אנו קוראים לה "קראות".

הקראות כפי שאנו מכירים אותה היום היא תוצאה של תהליך שנמשך מסוף המאה השמינית ועד תחילת המאה האחת-עשרה. בתוך הקראים עצמם היו חילוקי דעות, דיונים וויכוחים מרים: האם מה שפירש ואמר ענן בן דוד יחשב כחוק או לא? האם זו רק מחלוקת של בית מדרש אחד, ככל המחלוקות בין בתי המדרש, או שמא זו כת אחרת לגמרי? בתוך המחנה של אלה שצידדו בו וביורשיו היו דעות שונות, ובסופו של דבר התקבלה מעין פשרה: הקראות של היום דוגלת בעקרון המיוחס לענן בן דוד, בו כל יחיד ויחיד רשאי לפרש את המקרא כראות עיניו.

בפועל הקראות היא כת בעלת מנהגים מסודרים למדי והתנהגות עם גבולות והגדרות. כלומר, הקראות לא דגלה בחופש של כל יחיד ויחיד אלא העמידה מוסד דתי וחברתי, וככל מוסד יש בו סמכויות, כללים, מנהגים וחוקים המחייבים את היחידים. זאת למרות, שבפרשנות המקרא אולי ניתן חופש מסמכות פרשנית. למעשה, זהו ויכוח מופשט. נניח שיש רק פשט אחד לפסוק. מי יכול לומר שהוא יודע אותו? ומכיוון שאין אף אדם שיכול לומר שהוא יודע את פשט התורה, על כן בפועל אנו חוזרים אל העקרון השני שכל אחד יכול לפרש את הפסוק כראות עיניו. אמנם, על הפרשן להיות אדם צדיק וישר, אדם שאכן רוצה להבין. אדם שמצידו עשה את כל המאמצים הסבירים וכך הוא מבין את פשט הכתובים, שהרי הקראים לא התכוונו להתלוצץ ולפרש כאוות נפשם. מי יכול להכריע איזה פשט צודק יותר? אין אף אחד שיש לו סמכות-על. למרות זאת, בפועל היו חכמים - ראשי העדה, שהקראים נשמעו לדבריהם.

על המאמין הקראי היה להחליט כיצד להבין מצוות בתורה שאינן ברורות. צריך לדעת שלא מעט מצוות הם קיבלו כמות שהן. נניח, את מצוות התפילין, הם שינו בכך שהתפילין צריכות להיות ממש בין העיניים ולא על המצח. זה היה השינוי החשוב בהתאם לפשט הפסוק "ולטטפות בין עיניך". אלא שכל מצוות תפילין איננה מובנת מפשט הפסוקים, שהרי אפילו המושג העיקרי במצוה - "ולטטפות" איננו מובן. ובכל זאת קיבלו הקראים את המצוה כפי שהיא. דוגמא נוספת: הם ביקרו קשות את מציאות בתי הכנסת. בית כנסת לשיטתם הוא כבמה, ואילו המקום היחיד בו אפשר לעבוד את ה' הוא בית המקדש. איך ניתן לבנות ארון שהוא קודש?! זהו ממש איסור במות! אם כי, מאידך, אף הם הסכימו שצריך להתאסף ולהתפלל. אולם, באיסור הבערת אש בשבת הם דווקא לא קיבלו את דעת חכמים שזהו איסור "גברא", שאף מלשון הפסוק "לא תבערו אש" משמע כך, כלומר, זהו איסור פעולה של האדם. אבל הקראים פירשוהו כאיסור בעירת אש, כלומר, שעצם מציאות אש בוערת זהו איסור שבת.

שאלה: מה ההבדל בין הקראים של היום לבין הכתות השונות בימי בית שני?

תשובה: בימי בית המקדש השני היו כתות אחדות, אך לא היו אז קראים. אמנם, לפני כמה עשרות שנים כתב אחד מבני העדה הקראית את תולדות הקראים. הוא מתחיל את תולדות עדתו מן הצדוקים. יותר מזה, למען האדרת הכת וסמכותה, הוא משייך את מחלוקות שמאי והלל למחלוקת הצדוקים והפרושים. בית הלל היו "הרבניים" (כך קראו הצדוקים לאורתודוקסים) ובית שמאי היו הקראים. לא הביכה אותו העובדה שבית שמאי השתמשו באותן השיטות של בית הלל לפירוש התלמוד. מבחינה היסטורית ברור שלאחר חורבן בית שני לא היה המשך ממשי לצדוקים. לא היה בית מדרש כזה. כשבע מאות שנה מחורבן בית המקדש אין שום זכר לצדוקים, אין כתבים שלהם, אגרות, ויכוחים וכדו'. אין יותר מציאות היסטורית שכזו. נכון הוא, שבזכרון ההיסטורי של היהדות הרבנית היתה מודעות להיותה של כת זו. ולכן, כאשר נזקק ענן בן דוד ליחד את עצמו מתוך כלל הקהילה, יכול היה בקלות לקבל השראה מן הדוגמא הזו, לא ממישהו מסויים וספציפי, מכיוון שלא היו עוד צדוקים בפועל. ענן ידע שהיתה בעבר כת צדוקית, כך יכול היה לומר על עצמו שהוא מצדד בצד הצדוקים ולא בצד הפרושים.

שאלה: מי הם השומרונים?

תשובה: השומרונים הם תופעה בפני עצמה. השומרונים הם צאצאי הכותים שיושבו כאן בכח 1 . אלו הם "גרי האריות", שבאו לארץ ישראל, ובהיותם תחת השלטון הפרסי, שנתן ליהודים אפשרות לשוב ולבנות את בית המקדש ואף לקבל שליטה מסויימת, החליטו שעדיף להם להיות קשורים עם היהודים וקיבלו על עצמם את היהדות במגבלות שונות. בשלב מסויים התלבטו היהודים אם השומרונים קיבלו על עצמם את היהדות בלב שלם או לא. נוצרו הלכות רבות שדנו בנושא הכותים. הם תמיד היו אוכלוסיה נפרדת. אין פלא שהם לא קיבלו את התורה שבעל פה, מפני שגם את התורה שבכתב הם קיבלו בקושי רב. המנהגים שלהם הם רק הד למציאות היהודית, ללא חכמה יתרה, ללא בתי מדרש וללא השתתפות פעילה בחיים היהודיים כמו הצדוקים. מבחינתנו הם נטע זר. לא כן הצדוקים והקראים. אלו הם יהודים מבטן ומלידה. היו ביניהם יודעי תורה, אלא שדעתם היתה דעה שונה וכפרנית.

גם כיום הקראים נחשבים יהודים, מפני שהקפידו להתחתן בינם לבין עצמם. הסוגיה שעמדה לפרקים בפני חכמי ישראל היתה, האם קראים יכולים להתחתן עם יהודים "רבניים"? האם לאשר את הנישואים הללו? בשאלה זו דנו בתקופה מאוחרת יותר. חכמי ארץ ישראל אסרו זאת. אמנם, הרדב"ז 2 , מגדולי הפוסקים באותו הזמן, נטה להתיר, אך היה במיעוט 3 . עיקר האיסור נבע מכך שהגיטין שלהם אינם גיטין. גם בקהילה הקראית היו גרושין, וממילא היו גם נישואים שניים. אך אם הגט איננו גט, פירושו של דבר שהאשה עדיין אשת איש כי נישואיה לא הותרו. יוצא אם כן שישנו אחוז מסויים של ממזרים. מכיוון שברור שהיו מקרים כאלה, אך אין אנו יודעים במדויק כמה מקרים היו, ממילא כולם בחזקת ממזרים, ומלכתחילה לא מתירים נישואים בין ממזר ליהודי כשר. לעומתם, טענו המתירים, שאף הקידושין לא היו קידושין היות וכפרו בסמכות חכמים. בכל אופן העקרון היה, כפי שנאמר כבר אז: "הקרעים לא מתאחים"- מכיוון שהם קרעו עצמם מגופו של עם ישראל, הגוף לא מתאחה יותר. צריך לומר, שגם בפסיקה המודרנית במדינת ישראל נזקקו רבנים לשאלה זו, מכיוון שיש קהילות קראים גם במדינת ישראל ולפעמים נוצרו קשרי חיתון עימם. על דעת הפסיקה הקדומה לעיתים התירו להתחתן עימם ולעיתים אסרו.

בסוף המאה השמינית, המעצמה המוסלמית הגדולה עוברת תהליכים מעמיקים של ביסוס והתפתחות דתית, חברתית, פוליטית ותרבותית, פילוגים וגיבוש של זהות. גם בקהילה היהודית נוצר פילוג שהעסיק את חכמי ישראל באופן אינטנסיבי, לכל הפחות כשלוש מאות שנה. אין אנו מוצאים ספר או מסמך חשוב מאותו הזמן, שדן בעיקרי היהדות ולא מתייחס אל הבעיה הקראית. כך אצל רב סעדיה גאון ב"אמונות ודעות", שאף יתכן שכל הספר כולו נכתב כנגד הקראים. גם כמאה שנה לאחר רס"ג, אצל רבי יהודה הלוי בספר "הכוזרי", אנו מוצאים התייחסות אל הקראים. כך גם בכתבי הגאונים, רב האי גאון ורב שרירא גאון, וכך גם אצל ר' חסדאי אבן שפרוט.

כל חכמי ישראל הגדולים, מנהיגי האומה בתחום המעצמה המוסלמית, עסקו בבעיה זו, מכיוון שהקראים פיתחו פעילות אדירה לשכנוע היהודים להצטרף אליהם. הם שלחו אגרות, ספרים ומכתבים, יסדו קהילות חדשות וניסו לשכנע ככל העולה בידם. רבים מהם היו חכמים ובקיאים בתורה, ולא רק בתורה שבכתב אלא אפילו בתורה שבעל-פה, ואף כתבו חיבורים כדי להתווכח על עניינים אלו. מהם היו דקדקנים גדולים. רוב החוקרים סבורים (אף שאין הוכחות מוצקות לכך) שמסורת המקרא כפי שהיא בידינו, הטעמים, הניקוד, הקרי וכתיב, באה מהאסכולה של חכמי המקרא הקראים שחיו בצפת. על פיהם תקנו את ספרי התורה גם בקהילות ישראל האחרות, מכיוון שהודו בבקיאותם הגדולה.

בעשרות השנים האחרונות התפתח מאד המחקר בספרות הקראית. חלק מן הספרות הזו נמצא בגניזת קהיר מפני ששם היה מרכז קראי גדול, וחלק נוסף נמצא בגניזות של בתי הכנסת של הקראים. החוקרים מוצאים שם דברים מעניינים ומאלפים המלמדים על התסיסה העצומה וחילוקי הדעות החריפים ביניהם לבין עצמם וביניהם לבין הרבניים.

אחרי ענן עצמו הלכה קבוצה מצומצמת למדי. רק לאחר מכן התעצמה הכת. מדוע אותם אנשים עזבו את הקהילה היהודית? הסמכות הרבנית היא הבסיס לקיומה של הקהילה היהודית. ללא סמכות רבנית חזקה ויציבה וללא משמעת פנימית של הקהילה, העם היהודי לא היה מחזיק מעמד. השלטון המוסלמי נתן סמכויות משפטיות רחבות למדי להנהגה הרוחנית של הקהילה, ואפילו את סמכות הענישה. היו שלא רצו בזה. יתכן שבמקרים מסויימים, כמו במקרה של ענן, היו מעורבים בזה גם אינטרסים של היפגעות מכך שלא קבלו משרה מסויימת וכדו'. האופציה לא להתאסלם ולא להתנצר, אלא להשאר דבק באמונת אבות מחד, ומאידך לא להיות כפוף לסמכות המרכזית של הקהילה, היתה אופציה שקסמה לאנשים רבים.

הקראים עוררו שאלה על תקיפותה ואמיתותה של תורה שבעל-פה מבחינת נחיצותה ההכרחית לצורך פרשנותה ויישומה המעשי של התורה שבכתב. לשאלה תיאורטית זו היתה גם השלכה רבת-משקל על המבנה החברתי של הקהילה היהודית, שבראשה עמדו חכמי ישראל, וסמכותם נבעה מן התוקף האלוקי של תורה שבעל-פה - שיטות הפרשנות, כללי ההכרעה והפסק ומוסדות הפרשנות והפסק. מכאן אנו רואים בתופעת הקראות שני פנים: תיאורטי-עיוני וחברתי-מעשי. הפן החברתי המרדני נגד חכמים וסמכותם, התמצה, מבחינה עובדתית, למשל, באי-קבלת ראש הגולה שנתנמה על ידי גאוני סורא ופומבדיתא, וממילא גם כל המוסדות של הקהילה היהודית. המרד היה גם אידאולוגי-דתי, שנגע בשורשי הבנת התורה. הקראים ניתקו את התורה שבכתב מן התורה שבעל-פה, ובעצם ניסו להציג אידאולוגיה דתית חדשה. העקרון הקובע בה היה שמה שמחייב זו רק התורה שבכתב, והיא מחייבת רק באופן אישי, כלומר, לפי הבנתו של היהודי הקורא בתורה, וממילא מיותר מוסד של הנהגת חכמים שאיחד את כל העם, במיוחד בגלות. ההנהגה הרוחנית של חכמים איחדה את העם, לא רק על בסיס חברתי, קהילתי ומעשי, אלא גם על בסיס אידאי ותרבותי - מנהג אחד, תורה אחת ואמונה אחת, במובן של פרשנות מוסמכת להתגלות האלוקית.

הבעיה הגדולה שניצבה בפני הקראים היתה, מהי האלטרנטיבה לכל מה שמייצגת הקהילה היהודית המסורתית? ודווקא היא לא מצאה את פתרונה. למרות האידאולוגיה הטוענת שכל אחד מוסמך לפרש את התורה כראות עיניו, בפועל נוסדו קהילות קראיות וניתנו סמכויות לחכמי אותן קהילות. כמובן, שלסמכות חכמי הקראים לא היה אותו התוקף, אותה משמעות ואותו משקל של קדושה שיש לחכמי ישראל, וממילא הקהילות הללו לא יכלו להיות גדולות וחשובות. ובאמת, כפי שהתברר לאחר "שהתפזר אבק המלחמה", לא הצליחה הקראות לנגוס בחלקים משמעותיים בקהילה היהודית. אמנם, היו בין הקראים אנשים מלומדים וחריפים, דקדקנים חשובים, אבל הם לא הצליחו להעמיד הנהגה וקהילה ראויה. על כן, התברר שהסכנה שחששו מפניה אינה נוראית.

בסופו של דבר, לא רק שהקהילה התגבשה כמוסד חברתי, אלא אף התברר שלאחר פעילות מאומצת ופרסום אדיר, רק מיעוט זעיר ביותר מן העם היהודי קיבל את הקראות. אז נחה דעתם של חכמי ישראל. לאחר שהקראים הפיצו את אגרותיהם ודבריהם, התברר שהציבור לא כל כך נמשך לזה. המלחמה, כפי שהיא נראית בעינינו כיום, היתה בעיקרה מלחמה אינטלקטואלית, אך צריך לזכור שלא רק הכוחות האינטלקטואלים פעלו כאן. רגשי הנאמנות, המסורת והזהות היהודית מדורי דורות לא נתנו להמוני בית ישראל לצאת מן המסגרת הקהילתית הרגילה ולהצטרף אל הקראות. אפשר לשער, שאחוזי ההתאסלמות, בין בכח ובין ברצון, היו גבוהים יותר מאשר מספר היהודים שקיבלו על עצמם את הקראות. יתרונם של הקראים היה גם חסרונם. היתרון היה שאנשי העדה לא נדרשו להתאסלם, ויכלו להשאר נאמנים למורשת משה, ובכל זאת לא לקבל סמכות קהילתית. אך החסרון היה שההצטרפות לקראים לא הביאה שום רווחה כלכלית או חברתית. מבחינת המוסלמים הם היו ככל היהודים. אדם המעוניין לפרוץ את כל הגדרים לא היה מצטרף לעדה הקראית, אלא היה מתאסלם, ואז היה מקבל את כל ההטבות שיש במעמדו החדש.

בפרספקטיבה היסטורית נראה שהקרע הקראי הופיע על רקע של כיתתיות באיסלם. מספר דורות לפני כן התפלג האיסלם בין הסונים לשיעים. המוסלמים האורתודוקסים - אלו הסונים, ולעומתם המוסלמים הכיתתיים, אלו השיעים, הסיעה שפרשה. כאמור, אף פילוג זה נשא שני פנים: פן חברתי ופן אידאי של משמעות האיסלם למאמין.


^ 1. עיין מלכים ב' פרק יז.
2. ר' דוד בן שלמה אבן זמרא (ה'רמ-ה'שכד 1479-1573) - פוסק ומקובל ממגורשי ספרד. בצעירותו התגורר בצפת ולאחר מכן בירושלים. בערך בשנת 1513 ירד למצרים, שם חי ארבעים שנה, והפך למנהיגה הרשמי של יהדות מצרים. בתוקף תפקידו היה עליו להגן על היהדות מפני טענות האיסלם ומפני הקראים. בעשרים שנותיו האחרונות התיישב בצפת, שם נפטר בזקנה מופלגת.
3. שו"ת הרדב"ז, חלק ב, תשובה תשצו.

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il

בית המדרש החדש נמצא בתהליכי בנייה סופיים,
בוא ותתחדש אתנו בגירסת הנסיון!



אל תציג לי הודעה זו שנית