ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש הלכה מחשבה ומוסר מבוא ושיעורים נוספים
1.00x

התלמיד שאכל אותו אריה

במסכת ברכות מסופר על תלמיד שלא ברך ברכת המזון במקום שאכל, ולאחר מכן אכל אותו אריה, מדובר במשל המרמז שרק הפסיד מכך שלא בירך במקום שאכל.
מוקדש לרפואת
חיה מוריה בת אסתר
לחץ להקדשת שיעור זה
במסכת ברכות (נא, ב) שנינו: "מי שאכל ושכח ולא בירך (ברכת המזון), בית שמאי אומרים: יחזור למקומו ויברך, ובית הלל אומרים: יברך במקום שנזכר". ובתלמוד (ברכות נג,ב) התבאר שבית הלל מודים שמי שאכל ויצא במזיד ממקומו בלא לברך צריך לחזור למקומו ולברך, ולא נחלקו אלא במי ששכח ויצא בלא לברך. והובאה שם ברייתא ובה דיון שהיה בין בית שמאי ובין בית הלל:
"תניא, אמרו להם בית הלל לבית שמאי: לדבריכם, מי שאכל בראש הבירה (בנין גדול וגבוה) ושכח וירד ולא ברך, יחזור לראש הבירה ויברך? - אמרו להן בית שמאי לבית הלל: לדבריכם, מי ששכח ארנקי בראש הבירה, לא יעלה ויטלנה? לכבוד עצמו הוא עולה - לכבוד שמים לא כל שכן?"

בתלמוד הובאו מעשים הקשורים למחלוקת זו, וז"ל הסוגיה כשהיא מתורגמת ומבוארת:
"שני תלמידים היו, אחד שכח לברך ברכת המזון במקום שאכל והחמיר כבית שמאי וחזר למקומו לברך ומצא ארנק של זהב. ואחד עשה במזיד כבית הלל (שהוצרך ללכת ממקומו, ויצא על דעת לברך במקום אחר. רש"י) ואכל אותו אריה. רבה בר בר חנה הלך בדרך בשיירה עם אנשים נוספים. אכל ושכח ולא בירך והמשיכו ללכת בדרכם. כשנזכר שלא בירך אמר בלבו מה אעשה? – אם אומר לאנשי השיירה שימתינו לי בהליכתם כי שכחתי לברך, - הרי יאמרו לי: תברך כאן, כי בכל מקום שאתה מברך, לבורא עולם אתה מברך! לכן מוטב שאומר להם ששכחתי יונה של זהב ועלי לחזור ולקחתה. אמר להם: המתינו לי משום ששכחתי יונה של זהב! הלך ובירך ומצא יונה של זהב. ומדוע אמר להם דווקא יונה, משום שנמשלה כנסת ישראל ליונה, שכתוב 'כַּנְפֵי יוֹנָה נֶחְפָּה בַכֶּסֶף וְאֶבְרוֹתֶיהָ בִּירַקְרַק חָרוּץ' (תהלים סח,יד), מה יונה אינה ניצולת אלא ניצולת אלא בכנפיה, אף ישראל אינן ניצולין אלא במצוות".

המעשה בתלמיד שאכל אותו אריה טעון ברור. בתלמוד (סנהדרין לז,ב) מובא ש"מיום שחרב בית המקדש, אף על פי שבטלה סנהדרי - ...דין ארבע מיתות לא בטלו. ומי שנתחייב סקילה - או נופל מן הגג, או חיה דורסתו..." עונש זה שבן אדם ייטרף על ידי חיה הוא עונש המתאים למי שעבר עבירה חמורה המחייבת סקילה. ומדוע התחייב אותו תלמיד סקילה.
יתכן שלפי שיטת הטור (או"ח קפד) יש לכך הסבר. הטור הסיק מהמסופר שם שכאמור לדעת הכל מי שיצא במזיד צריך לחזור למקומו ולברך, אלא שאם עבר ובירך במקום השני סבורים בית הלל שהועילו ברכותיו בדיעבד. ואילו לדעת בית שמאי הברכות שיברך במקום השני הן ברכות לבטלה. והטור נקט שמן התלמוד משמע שהלכה כשיטת בית שמאי. ואפשר שלפי הבנת הטור, מכיוון שהברכות שהתלמיד שיצא במזיד בירך במקום השני היו ברכות לבטלה והוציא שם שמיים לשווא, יתכן שלכן הוא נענש בעונש החמור שאריה אכל אותו. אמנם אפילו כך קשה להבין את חומרת העונש, וכדלקמן.
הרמב"ם פסק שהלכה כבית הלל. וכמו כן הפוסקים האחרונים חלקו על הטור והכריעו שגם לדעת בית שמאי אפילו שיצא ממקומו במזיד ואפילו הוסיף והזיד ובירך ברכת המזון במקום השני הועילו ברכותיו בדיעבד, ואינן ברכות לבטלה (משנה ברורה סימן קפד ס"ק ה). ועוד, שהרי גם בימינו יש מקרים שנחלקו בהם הפוסקים האם ברכה מסויימת מועילה בדיעבד, ולא שמענו שיש מי שיאמר שאם סמך על שיטה מסויימת מגיע לו ח"ו עונש. ואם כן צריך להבין מדוע נענש אותו תלמיד בכך שאריה אכל אותו.
גם המעשה ברבה בר בר חנה שאמר לאנשי השיירה ששכח יונה של זהב טעון ברור. והרי בתורה נאמר "מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק" (שמות כג,ז), ורבנו יונה כתב (שערי תשובה שער ג החלק השלישי, קפ) "אכן יגדל עונש השקר כאשר יסבב ממנו הפסד לזולתו, אף על פי שאין עיקר העונש על ההפסד, כי לא הפסיד ממנו דבר שיזכה בו". ומדוע התיר לעצמו רבה בר בר חנה לגזול מזמנם של אנשי השיירה. וכבר נזקקו לשאלה זו גדולי הדורות.
ובספר הערות הגרי"ש אליישיב למסכת ברכות מובא:
"ומה שהותר לו לשקר ולהונות את אנשי השיירה אע"פ שאסור לכאורה, ובפרט שיש כאן גם דררא דגזל במה שמעכבם בדרך, צריך לומר שכך הסכימו ביניהם שימתינו זה לזה במקום הפסד דבר חשוב. וכיון שאצל רבב"ח הפסד של הידור ברכה במקומו הוי כהפסד של דבר חשוב שפיר נכלל הוא בהסכמתם, אלא שהוצרך לשנות כדי שיקבלו את דבריו. ונראה עוד לפי"ז שהוא מה שאמרו בגמ' שמשום שכנסת ישראל נמשלו ליונה אמר שאשתכח ליה יונה, והיינו שבאמת אין זה שקר כיון שהמצוות נדמו לרבב"ח כיונה דדהבא, ולכך סייעוהו מן השמים שמצא יונת זהב ללמדינו ערך דקדוק בכל מצווה".

ונראה שניתן לקחת מדברים אלו את היסוד האמור שהמצוות נדמו לרבה בר בר חנה כמו יונה של זהב, ולכן לא הוציא דבר שקר מפיו. ולפתח אותו בשלב נוסף.

המעשים ברבה בר בר חנה
במסכת בבא בתרא בפרק הספינה (דפים עג-עד) מובאים מעשים רבים שראה רבה בר בר חנה במקומות שונים, והם ידועים גם בשם 'אגדות רבה בר בר חנה'. ורבים מן המפרשים ביארו חלק גדול מהמעשים האלו בתור מעשים סמליים. וכפי שכתב שם הריטב"א במסורת מהגאונים:
"ויש גם במעשיות אלו ענינים נרמזים שלא היו נראים להם במראית העין אלא במראה החלום... והגאונים כתבו כי כל היכא דאמרינן הכא לדידי חזי לי במראה החלום היה"

וכן רבי יוסף חיים כתב (בן יהוידע שם):
"הנה נודע כל מאמרים אלו לא דברו בהם דברים כפשוטן, אלא הם דברי משל, ואפילו שיש בהם דברים שאפשר להיות במציאות, עם כל זה לא נאמרו אלא דרך משל וחידה והמה הנקראים במשלי (א ,ו) 'להבין משל ומליצה דברי חכמים וחידותם' ".

ולפי זה אפשר שהמעשה ברבה בר בר חנה שיצא בשיירה ובירך ומצא יונת הזהב הובא כדי לרמז שמדובר באחד מהמעשים שארעו לרבה בר בר חנה במסעותיו במדבר, שידוע היה שהם מעשים סמליים. והוא מאיר באור חדש את מחלוקת בית הלל ובית שמאי ואת המעשים בשני התלמידים, וכדלקמן.

מדוע לא ענו בית הלל לבית שמאי
לבית שמאי היתה טענה צודקת, אם שכח אדם ארנק בראש הבירה, וודאי שהיה עולה בחזרה לקחת אותו, ואם "לכבוד עצמו הוא עולה - לכבוד שמים לא כל שכן", ומה יענו בית הלל לבית שמאי על טענת בית שמאי?

כדי להעמיק בשיטת בית הלל צריך להתבונן בחיוב לברך במקום שבו אכל האדם. חיוב זה לא נאמר בכל דבר מאכל, יש אומרים ששבעת המינים הם הדברים שטעונים ברכה לאחריהם במקומם, ויש אומרים שדווקא מיני דגן, ויש אומרים שדווקא פת לבד (שולחן ערוך ורמ"א אורח חיים קעח,ה). ונראה שחיוב זה הוא מעין הידור מצווה. והיינו, שלאחר שאדם אכל הוא אמור לחוש מעצמו צורך להודות לבורא עולם על המאכל שברא והעניק לו. ובאו חז"ל וקבעו שהמקום שבו התעוררה באדם תחושה זו הוא המקום והזמן הראוי לברך בו, שאז חיה בלב האדם הרגשת התודה בכל מאודה, והיא תבוא לידי ביטוי גם באמירת הברכה. ובדומה מצאנו בליקוטי מוהר"ן (תניינא, קכד):
"שמעתי בשמו שאמר. שלפעמים מגיע לאדם הרהור תשובה והשתוקקות להש"י באיזה מקום. שצריך שם באותו המקום דייקא להתחזק בזה ההרהור תשובה וההשתוקקות כגון לדבר שם איזה דיבורים של תחינות ובקשות או דברי השתוקקות בפה ובלב כפי הענין... כי כשיזוז ממקומו יכול להיות שיפסוק..."

אלא שחז"ל לא חייבו אדם להדר ולברך במקום שבו אכל אלא כאשר אכל מאכל חשוב, שאז יש סיכוי גדול יותר שהתעורר בו מעצמו הרצון להודות לבורא העולם. ואמנם במאכלים הפשוטים לא חייבו חז"ל לברך באותו המקום, ויש להסיק שחז"ל לא רצו לכפות על האדם שירגיש דברים שיש חשש גדול שלא חש בהם מעצמו.
ואם אדם אכל דברים שחייבו לברך עליהם במקום האכילה, אלא ששכח ולא בירך ויצא ממקומו, נראה שהרגשת התודה לבורא העולם לא פעמה בליבו בכל מאודה, או שארע דבר גדול מאוד שטרד את דעתו עד ששכח מהרגשת תודה זו. ובית הלל סבורים שאין לכפות עליו להרגיש בלבו דברים שהוא אינו נמצא כעת בדרגה הרוחנית כדי שיחוש בהם. ואמנם אדם פשוט חש את החשיבות של הכסף שנמצא בארנק שלו, ולכן הוא יחזור ליטול את הארנק ששכח ואפילו נמצא הארנק בראש בנין גבוה והוא צריך לעלות קומות רבות ברגל. אך לא כל אדם חש את החשיבות בחזרה למקום שבו התעורר בו רגש ההודאה לבורא עולם, ואם חכמים יכפוהו לכך, הברכה תצא אז מפיו מתוך מרירות מועטת. והעדיפו בית הלל שתצא הברכה מפיו ברצון ובלב שלם במקום המרוחק, מאשר שתצא מפיו בכפייה במקום שבו אכל.
ונראה שבית שמאי סבורים שכאשר יכפו על האדם לחזור למקומו ולברך, תתעורר בו שם שוב הרגשת ההודאה הטבעית שהיתה לו במקום זה בעת שאכל, ויברך אז בלב שלם. ונראה שלמחלוקת בסברות אלו מרמזים המעשים המובאים שם בסוגיה וכדלקמן.

ארנק של זהב
דויד המלך מעיד על עצמו (תהלים קיט,עב): "טוֹב לִי תוֹרַת פִּיךָ מֵאַלְפֵי זָהָב וָכָסֶף". דבר זה נכון אצל גדולי ישראל בכל הדורות וגם בדורותינו, וכן מסופר על הגר"ח קניבסקי שליט"א (הספרים של רבינו הגר"ח קניבסקי שליט"א עמוד צא):
"פעם שאלו את רבינו היכן העשירות מהסנדקאות שלו, שהרי הוא סנדק כמעט בכל יום, ובמשך שנים רבות היה נוסע בכל רחבי הארץ בשביל מצוות סנדקאות [ועי' מהר"ל ריש הל' מילה, ורמ"א יו"ד סימן רס"ה סעי' י"א שסנדק זוכה לעשירות], והשיב שאביו זצ"ל אמר שהעשירות שלו הם הספרים שחיבר, וכך הדבר גם אצלו..."

ונראה שלענין דומה מרמז המעשה בתלמיד שעשה כבית שמאי, ששכח ולא בירך והחמיר וחזר למקום הראשון וברך שם ומצא ארנק. שכאמור, בית הלל לא אסרו לחזור למקום הראשון ולברך שם, אלא שלא רצו לכפות זאת על האנשים שמא תתעורר בם מרירות ויברכו שלא בלב שלם. אלא שאותו תלמיד החליט להחמיר כבית שמאי. ולפי ההבנה הפשוטה נראה שהתלמיד מצא שם ארנק של כסף וזה היה שכרו שהחמיר כבית שמאי. אמנם ניתן לומר שהשכר של אותו תלמיד היה שכאשר החמיר על עצמו וחזר למקום הראשון התעורר בו רגש ההודאה הטבעי לבורא עולם כפי שהיה לו בעת שאכל שם, ובירך בלב שלם והיה שש ושמח על כך - כאילו אדם רגיל היה מוצא ארנק ובו מטבעות כסף. וכדי לרמז לכך מובא בהמשך הסוגיה המעשה ברבה בר בר חנה שידוע שהמעשים שאירעו לו פעמים שהם מעשים סמליים.

דיוקים במעשה ברבה בר בר חנה
מדיוק בדברי רבה בר בר חנה עולה שחברי השיירה לא היו גויים אלא יהודים שסברו כשיטת בית הלל, שאדם יכול לברך במקום שנזכר, וברכתו תהיה רצויה, וכפי שהוא אמר בלבו: "הרי יאמרו לי: תברך כאן, כי בכל מקום שאתה מברך, לבורא עולם אתה מברך!". והיינו, שלדעתם העיקר בברכה אינו הוצאת המילים מהפה, אלא כוונת הלב בהודאה לבורא. וכיוון שהוא מברך בלב שלם גם במקום הרחוק, אין צורך שיחזור למקומו שהרי בורא העולם נמצא בכל מקום.
ואילו רבה בר בר חנה סבר כבית שמאי, או שסבר שבית הלל לא רצו לחייב אדם לחזור ולברך במקום הקודם, אך הם מודים שאם אדם רוצה לחזור למקום בו התעורר בו רגש ההודאה לבורא עולם, והטרחה שבחזרה אינה קשה עליו, הוא רשאי לעשות כך. וכאמור, כשהוא אמר להם שהוא שכח שם 'יונה של זהב' הוא תיאר בפניהם את הרגשתו ביחס לברכה שברצונו לברך במקום הקודם. ומה שמסופר שם שהוא חזר ומצא 'יונה של זהב' משמעותו, שהטורח שבחזרה לא הוליד בליבו רגש של מרירות, וכשהוא חזר למקום שבו אכל הוא נזכר ברגש ההודאה לבורא עולם שפיעם בו בעת שאל שם, ובירך שם מתוך רגש זה ובלב שמח. והשמחה שבקיום מצווה זו היתה חשובה בעיניו כמו 'יונה של זהב'.

מעבידים אוכלי אדם
יש כמה סוגים של בעלי בתים שמעסיקים פועלים שכירים. יש בעלי בתים הגונים המתייחסים בכבוד לפועל שהם מעסיקים, ומשלמים לו שכר ראוי. ומאידך יש בעלי בתים המנצלים ככל האפשר את כוחותיו של הפועל ומעניקים לו שכר מזערי. בעלי הבתים הנצלנים מתוארים בנבואת מיכה (ג, א-ג):בתור 'אוכלי אדם': "...רָאשֵׁי יַעֲקֹב וּקְצִינֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל... וַאֲשֶׁר אָכְלוּ שְׁאֵר עַמִּי וְעוֹרָם מֵעֲלֵיהֶם הִפְשִׁיטוּ וְאֶת־עַצְמֹתֵיהֶם פִּצֵּחוּ וּפָרְשׂוּ כַּאֲשֶׁר בַּסִּיר וּכְבָשָׂר בְּתוֹךְ קַלָּחַת". ואפשר שלכך גם כוונת המשורר בתהילים (י, ט): "יֶאֱרֹב בַּמִּסְתָּר כְּאַרְיֵה בְסֻכֹּה יֶאֱרֹב לַחֲטוֹף עָנִי יַחְטֹף עָנִי בְּמָשְׁכוֹ בְרִשְׁתּוֹ". ותיאור זה בתהילים מתייחס לבעל בית עשיר המפתה את העני לעבוד אצלו כפועל שכיר, ובסופו של דבר הוא מנצל את כל כוחותיו ומשלם לו שכר מזערי, או אפילו עושק אותו לגמרי ומשלם לו רק חלק משכרו או שאינו משלם לו כלל, ובעל הבית שכזה מתואר כאן בתור 'אריה' שאוכל אדם.

ונראה שמציאות כזו מרומזת במעשה בתלמיד שאכל אותו אריה. רש"י ביאר שהתלמיד שאכל ויצא במזיד ממקומו על דעת לברך במקום אחר, עשה כך משום "שהוצרך לילך". ונראה שהתלמיד מיהר למקום שבו מתכנסים פועלים המחכים שיבואו בעלי בתים לשכור אותם למלאכה. וחשש התלמיד שאם ישתהה ויברך במקום שאכל, יבוא בינתיים בעל הבית כלשהו למקום הכינוס וישכור פועל אחר שכבר נמצא שם לפניו. וידוע ש'שעת הדחק' נידונת כמצב של 'בדיעבד', לפיכך העדיף התלמיד ללכת למקום הכינוס של הפועלים ולברך שם, כדי שלא יפסיד בינתיים הזדמנות להשיג עבודה. ואמנם הוא הקדים להגיע לשם ובא בעל הבית ושכר אותו למלאכתו, אלא שאותו 'בעל הבית' התגלה לאחר מכן כ'אריה' ש'טרף' וניצל אותו עד תום. ונמצא שאילו היה נוהג כדין, ולא היה יוצא במזיד אלא היה מברך במקום שאכל, לא היה 'טורף' אותו 'אריה'. ויתכן שאם שהיה מגיע למקום הכינוס רק לאחר שהשתהה וברך, היה מגיע אז לשם בעל הבית הגון ושוכר אותו ומשלם לו כראוי ויותר מכך, והיה הדבר דומה ל'מציאת ארנק של כסף'.



עוד בנושא מבוא ושיעורים נוספים

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il