ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
שבת בקראון פלזה עם הרב שמואל אליהו והרב יוני לביא ושבת שירה עם הרב סבתו
בית המדרש בית מדרש תנ"ך

מלח סדומית

מנהג העולם ליטול מים אחרונים רק לאחר אכילת לחם, וסמך לכך בפרשנות של אגדות חז"ל למה שארע לאשת לוט בסדום.
45
מוקדש לעלוי נשמת
הרב מרדכי אליהו זצוק"ל
לחץ להקדשת שיעור זה
בתורה נאמר (ויקרא יא, מד): "כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי...", ובמסכת ברכות (נג,ב) מובאת ברייתא הסומכת לכתוב זה דינים הקשורים לסעודה:
" וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם - אלו מים ראשונים (נטילת ידיים לפני סעודת פת), וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים - אלו מים אחרונים (לרחיצת הידיים לאחר הסעודה), כִּי קָדוֹשׁ - זה שמן (שהיו רגילים להביא לאחר מכן גם שמן לסוך את האצבעות לסייע בהעברת הזוהמה שנותרה עליהן. רש"י), אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם - זו ברכה (ברכת המזון)".

מסוגיה זו משמע שהצורך במים אחרונים הוא מדיני קדושה ומעלה רוחנית שרצו חכמים להעניק לסעודה ולברכת המזון. אמנם במסכת ערובין (יז,ב) משמע שהצורך במים אחרונים הוא מטעם אחר, וז"ל הסוגיה בתוספת ביאור:
"אמר רב חייא בר אשי: מפני מה אמרו מים אחרונים חובה מפני שמלח סדומית יש, שמסמא את העינים (ולאחר סיום האכילה נהגו בימיהם 1 לטבול את האצבעות במלח ולטעום מן המלח, ושמא יגע באצבעו בעין. רש"י). אמר אביי: ומשתכחא כקורטא בכורא (ונמצא המלח הסדומית בשיעור קטן גם בכל מלח אחר) אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי: כייל מילחא מאי (האם מי שמדד ומילא מלח בכלים, צריך גם הוא ליטול ידיו)? אמר ליה: [הא] לא מיבעיא" (זו אינה שאלה, וכל שכן שצריך ליטול ידיו. רש"י)".

מדברי רב אחאי גאון (שאילתות, יתרו, נד. וכפי שמבארם רבנו יונה על הרי"ף ברכות מ,א) עולה שלדעתו מהטעם של קדושה רק המברך והמזמן על כוס של יין צריך ליטול לפני כן את ידיו, ואילו מהטעם של החשש למלח סדומית יכולים הסועדים ליטול את ידיהם גם לאחר ברכת המזון. וכך ביאר גם בתוספות הרא"ש (ברכות נג,ב) אלא שהוסיף הרא"ש שבזמננו לא נהגו ליטול מים אחרונים, משום שלא מצוי בינינו מלח סדומית, וגם המברך והמזמן אינו נוטל ידיו, משום שאין אנו מקפידים בסיום הסעודה לסוך את הידיים בשמן כדי לנקותם היטב ולכן אין אנו מקפידים גם על נטילתם במים אחרונים. אמנם מי שהוא איסטניס ומקפיד לרחוץ את ידיו בסיום הסעודה, צריך להקדים ולרוחצם לפני שיברך ברכת המזון.

שיטת הרי"ף
אמנם לדעת הרי"ף תקנת נטילת מים אחרונים לא בטלה, וז"ל (חולין דף לז,ב):
"אמר רב יהודה בר רב חייא מפני מה אמרו מים אחרונים חובה מפני שאדם אוכל אחר סעודתו מלח ויש בה מלח סדומית שמסמא את העינים אמר אביי ומשתכחא כי קורטא בכורא וכו' כדכתיבנא לה במסכת ברכות. ואפילו אם לא אכל מלח קבעו רבנן חובה משום דמים ראשונים האכילו בשר חזיר מים אחרונים הרגו את הנפש וכו':

דברי הרי"ף, שיש ליטול ידיים במים אחרונים גם אם לא אכלו מלח, מבוססים על המעשה המובא במסכת יומא (דף פג, ב), וז"ל המעשה בתרגום חופשי ובתוספת ביאור:
"רבי מאיר ורבי יהודה ורבי יוסי היו מהלכים בדרך. רבי מאיר היה מדקדק בשמו של בעל הבית שבאו להתאכסן אצלו (להבין מתוך שמו את אופיו), ואילו רבי יהודה ורבי יוסי לא היו מדקדקים בשמו. כשבאו למקום אחד, חיפשו אכסניה, והראו להם מקום להתאכסן בו. אמרו לו לבעל הבית: מה שמך? - אמר להם: כידור. אמר רבי מאיר: משמע משמו כי אדם רשע הוא. שמצאנו שנאמר 'כִּי דוֹר תַּהְפֻּכֹת הֵמָּה (דברים לב, כ)'. ואותו יום ערב שבת היה. רבי יהודה ורבי יוסי הפקידו אצל המארח את כיסי המעות שלהם. ואילו רבי מאיר לא הפקיד אצלו את כיסו. הלך רבי מאיר והחביא את כיס מעותיו בקבר של אבי בעל הבית. בא המת לבנו בחלום, ואמר לו: בא וקח כיס של מעות שמונח ליד הראש שלי. למחר (בבוקר יום שבת) סיפר להם בעל הבית את מה שנראה לו בחלום. אמר לו רבי מאיר: החלומות שחולם אדם בליל שבת מתוך מנוחתו – אין בהם ממש. הלך רבי מאיר ושמר את כיסו כל היום ליד הקבר, ובמוצאי שבת נטלו והביאו עמו. למחר (בבוקר יום ראשון) אמרו רבי יהודה ורבי יוסי לבעל הבית תן לנו את כיסי המעות שהפקדנו אצלך. אמר להם: לא היו דברים מעולם. אמר להם רבי מאיר: מדוע לא דקדקתם כמוני בשמו להבין שהוא הפכפך? אמרו לו: מדוע לא אמרת לנו לדייק בשמו ולחשוש ממנו? אמר להם: אני הנחתי שיש לחשוש לשמו, אבל לא הנחתי שיש להחזיקו בוודאות כרשע ולהזהירכם ממנו. הם דיברו עם המארח והביאוהו לחנות של יין כדי לשכרו וכדי שיספר להם היכן כספם. ראו שיש עדשים על שפמו. הלכו אל ביתו ובקשו מאשתו בשמו את כיסיהם, ונתנו סימן לאשתו שהוא אכן שלחם לבקש את הכיסים, שהוא סיפר להם שהיא בישלה לו עדשים לסעודה ואמר שזה הסימן שייתנו לה. ונתנה להם אשתו את הכיסים והלכו להם. חזר בעל הבית ונוכח שנטלו את כיסיהם ונתגלתה גניבתו, והרג את אשתו על שנתנה אותם. וזהו ששנינו 'מים אחרונים הרגו את הנפש' (כי דרך הנוטלים ידיהם לפני ברכת המזון לקנח את שפמם בידיהם הלחות, ואילו היה נוטל את ידיו היה גם מקנח שפמו מהעדשים, ולא היה להם סימן לתת לאשתו, והיא לא היתה נהרגת. רש"י).

אמנם דברי הרי"ף צריכים ביאור. כפי שכתב הרי"ף נהגו בימיהם בסיום הסעודה לטבול אצבעות במלח ולטעום ממנו, ואם כן מסתבר שגם אותו אדם שנקרא כידור טבל אצבעותיו במלח בסיום הסעודה, ולכן היה צריך לקיים את תקנת חכמים וליטול מים אחרונים, אלא שעבר עליה ולא קיימה. ומנין לרי"ף שמוכח משם שיש ליטול מים אחרונים גם כשאינו אוכל מלח בסיום סעודתו.
ונראה שהרי"ף הבין שמדובר במעשה סמלי, שמרמז על טעם נסתר למצוות נטילת מים אחרונים, שלפיו יש ליטול מים אחרונים ואפילו למי שלא טבל אצבעותיו במלח. ואכן המעשה אומר דרשני, וכדלקמן.

האומנם מים אחרונים הרגו את נפש?
הקביעה שקבעו חז"ל שזלזול ב'מים אחרונים' הרג את הנפש - אומרת דרשני. לפי פשוטו של המעשה התקיים בכידור מה שנאמר בספר משלי (יא,ג): "תֻּמַּת יְשָׁרִים תַּנְחֵם וְסֶלֶף בּוֹגְדִים יְשָׁדֵּם". מי שהולך בתמימות סופו שהוא חי במנוחה, ומי שמסלף ובוגד סופו שוד ושבר. ובמקרה זה שכידור סילף את האמת ובגד באמון שניתן בו ורצה לגנוב לעצמו את כספי הפיקדון – סופו שוד ושבר, ולכן התגלגלו העניינים כך שבסופו של דבר הוא הרג את אשתו. לכאורה נראה שכיוון שעשה עבירה גדולה של גניבה, הקב"ה גילגל לידו שגם לא יטול מים אחרונים וכך זכו הצדיקים לחלץ מידיו את הכסף. לכאורה, אילו היה מקפיד ליטול את ידיו היה מצליח בגניבתו. מדוע תולים חז"ל את הריגת הנפש בעבירה הקלה של מים אחרונים ולא בעבירה החמורה של גניבה.

נראה שחז"ל רצו ללמדנו בקביעה זו, שאם היה כידור מקפיד על נטילת מים אחרונים אחר כל סעודה, הוא היה מתגבר במשך הזמן על תאוות הממון שטבועה בו עוד מאביו שבקבר ולא היה בא לידי גניבת ממון אחרים. חז"ל מרמזים זאת באמצעות שלושה גורמים שיש בספור: 1. מישהו הנקרא 'כידור', ושמו מזכיר את הכתוב 'כִּי דוֹר תַּהְפֻּכֹת הֵמָּה'. 2. תקנת חכמים של נטילת ידים אחרי'מלח סדומית'. 3 . אשה שמתה.
שלושה גורמים אלו מזכירים את הספור הידוע מהתנ"ך על סדום שנהפכה ועל אשת לוט שמתה ובמותה הפכה לנציב מלח.

חטאה של סדום בנביא יחזקאל
ביחזקאל (טז,מט) נאמר: "הִנֵּה זֶה הָיָה עֲוֹן סְדֹם אֲחוֹתֵךְ גָּאוֹן שִׂבְעַת לֶחֶם וְשַׁלְוַת הַשְׁקֵט הָיָה לָהּ וְלִבְנוֹתֶיהָ וְיַד עָנִי וְאֶבְיוֹן לֹא הֶחֱזִיקָה". ניתן לפרש שעוונה של סדום היה גאווה הבאה לאחר שָׂבָע מאכילת לחם, אנשי סדום היו אמורים להבין שהם סובלים מגאווה זו, והם צריכים להתגבר ולכפות את עצמם לדאוג לסבלו של האחר ולתמוך בידו, אך הם לא עשו כך, והגאווה שנותרה אצלם ללא טיפול הביאה אותם לכך שלא רצו להחזיק יד עני ואביון.

לחם עשוי מדגן, ואכילת דגן מעוררת באדם תחושות של שלווה והשקט, אך גם מחשבות המציבות אותו במרכז החיים ומביאות אותו להתעלם מצרכי האחרים, וכעין כך מצאנו בירושלמי (ברכות פ"ג ה"ה), וז"ל בתרגום חופשי:
"תני: קטן שהוא יכול לאכול כזית דגן פורשים מצואתו וממימי רגליו ארבע אמות, ואם אינו יכול לאכול כזית דגן אין פורשים לא מצואתו ולא ממימי רגליו ארבע אמות. שאלו את רבי אבוה מפני מה פורשים מצואתו וממימי רגליו ארבע אמות? אמר להם מפני שמחשבותיו רעות (ומחשבות אלו עברו להפרשות שפרשו מגופו). אמרו לו: ולא קטן הוא? אמר להם: וכי לא כתוב 'כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו' (בראשית ח,כא)".

כלומר, אכילת הדגן כרוכה בהשפעה רעה הפועלת אפילו על תינוק קטן, ומביאה גם אותו למחשבות רעות. מחשבות אלו מושרשות בו עוד מנעוריו, וכפי שדורשים חז"ל: " 'מִנְּעֻרָיו' - משעה שננער ממעי אמו" (ילקוט שמעוני קהלת רמז תתקעא).
וניתן לומר שמחשבות אלו הוטבעו בתינוק עוד מאביו ואמו שאכלו אף הם לחם העשוי מדגן, אלא שהן מתגלות בו רק בעת שהוא כבר מסוגל לאכול בעצמו דגן בשיעור מועט של כזית. מחשבות רעות אלו מתבטאות ברצון לקחת חפצים השייכים לאחרים, וכפי שארע לכידור. וכאמור, מחשבות אלו מושרשות בו עוד מהוריו, ולענין זה מרמז הסיפור שאביו המת של כידור בא אליו בחלום והורה לו לגנוב את כספו של רבי מאיר שנמצא סמוך לקברו. תאוות הממון שיש בכידור היא תאווה שמושרשת בו עוד מאבותיו. ענין זה שאכילת דגן מביאה לידי מחשבות רעות, מרומזת גם בדברי הנביא יחזקאל האומר שגאווה הנובעת מתחושת שבע מאכילת לחם היא שגרמה לאנשי סדום להתעלם מצרכי העניים.

חטאה של אשת לוט
לאחר שלוט ואשתו ברחו מסדום והקב"ה הפך את סדום והמטיר עליה אש וגפרית נאמר "וַתַּבֵּט אִשְׁתּוֹ מֵאַחֲרָיו וַתְּהִי נְצִיב מֶלַח" (בראשית יט,כו). וביאר שם רש"י (ע"פ מדרש רבה נ,ד):
"במלח חטאה ובמלח לקתה. אמר לה תני מעט מלח לאורחים הללו, אמרה לו אף המנהג הרע הזה אתה בא להנהיג במקום הזה".

דברים אלו של רש"י מבוססים על דברי רבי יצחק במדרש רבה (נ,ד). ובמקום אחר במדרש שם (נא,ה) מובאים דברים נוספים של רבי יצחק:
"ר' יצחק אמר שחטאה במלח, באותו הלילה שבאו המלאכים אל לוט מה היא עושה הולכת אל כל שכינותיה ואומרת להן תנו לי מלח שיש לנו אורחים והיא מכוונת שיכירו בהן אנשי העיר על כן ותהי נציב מלח".

ולכאורה קשה, מדוע אשתו של לוט רבה עם בעלה רק בסיום הסעודה כשביקש מעט מלח לאורחים. מדוע לא רבה איתו לפני כן בעת שאפה מצות ועשה משתה לאורחים, והרי השווי הכספי של המצות והמשתה גדול לעין ערוך בהשוואה למעט המלח שביקש ממנה לצורך סיום הסעודה. מדוע היא לא יצאה להתסיס את אנשי סדום כבר בעת שלוט רצה לאפות מצות (לחם) לאורחים.

אמנם לפי מה שהתבאר, נראה שבתחילת הערב לפני שאכלו ושבעו מהלחם, עדיין לא היתה אשת לוט, וכן שאר אנשי סדום בשיא הגאווה שלהם, ולכן לא רבה אז אשת לוט עם בעלה בענין אפיית הלחם (מצות) לאורחים. וכמו כן היא לא יצאה להתסיס את אנשי סדום מפני שגם אנשי סדום טרם אכלו ושבעו מהלחם, ואז גם הם הרגישו במעט את הכאב והמחסור של העניים ושל האורחים ולא היו באים להתעלל בם. אך בסיום הסעודה אשת לוט היתה שבעה מהלחם שבסעודה, ותחושת זו הביאה אותה (ואותם) להתעלם מצרכי האחרים.

וְאֶת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר פֶּתַח הַבַּיִת הִכּוּ בַּסַּנְוֵרִים
תחושת השבע מאכילת לחם 'מסמאת את העיניים' מלראות את צרכי האחרים. לאחר שאנשי סדום נקהלו על הבית ורצו לפרוץ פנימה, המלאכים מנעו זאת מהם ומסופר (בראשית יט,יא): "וְאֶת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר פֶּתַח הַבַּיִת הִכּוּ בַּסַּנְוֵרִים מִקָּטֹן וְעַד גָּדוֹל וַיִּלְאוּ לִמְצֹא הַפָּתַח". ומובא בספרי (במדבר נשא, יח):
" כיוצא בו אתה אומר "וְאֶת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר פֶּתַח הַבַּיִת הִכּוּ בַּסַּנְוֵרִים" מי שהתחיל בעבירה ממנו היתה מתחיל הפורענות"

המדרש מבאר שבעונש של אנשי סדום אותם שהיו קרובים לפתח הבית הם אלו שהיו קרובים לעבירה, ולפיכך מהם החלה הפורענות והם נענשו ולקו בַּסַּנְוֵרִים. אמנם אפשר להעמיק יותר בענין ולשאול, מדוע המלאכים לא הענישו אותם באופן אחר, והרי הם רצו לשבור את הדלת, ולכאורה אפשר היה להענישם שידיהם תיבשנה ולא יוכלו לשבור את הדלת. וכפי שמצאנו שכאשר ירבעם הצביע בידו על הנביא שיתפשוהו ידו יבשה 2 . מדוע היכו אותם בַּסַּנְוֵרִים?
אמנם לפי מה שהתבאר, לאחר שאנשי סדום אכלו ושבעו מהלחם עיניהם נסתמאו מלראות את המחסור והכאב של האחר. החטא החל בעיוורון עיניים נפשי רצוני שלהם, ולכן המלאכים היכו אותם גם בסוג של עיוורון שמנע מהם מלמצוא את הפתח.

ולפי מה שהתבאר, כאשר חז"ל דיברו על "מלח סדומית שמסמא את העיניים" הם מרמזים למה שארע לאנשי סדום ולאשת לוט לאחר ששבעו מלחם. הם סבלו אז מעיוורון עיניים נפשי רצוני, ודבר זה הביא את אשת לוט להתנגד למתן מלח לאורחים, ובסופו של דבר היא נענשה ונהפכה ל'נציב מלח', והפכה ל'מלח סדומית'. האם וכיצד ניתן להיטהר מתאוות ממון זו שנוצרת לאחר שבע מלחם?

תקנת חז"ל במים אחרונים
בספר מלכים (ב, ה) מסופר שנעמן שר צבא מלך ארם היה מצורע, וחז"ל אומרים שצרעת זו באה לו בגלל גאוותו כמובא במדרש (מדבר רבה נשא ז,ה): " 'וְנַעֲמָן שַׂר צְבָא מֶלֶךְ אֲרָם הָיָה אִישׁ גָּדוֹל [לִפְנֵי אֲדֹנָיו וּנְשֻׂא פָנִים כִּי בוֹ נָתַן ה' תְּשׁוּעָה לַאֲרָם וְהָאִישׁ הָיָה גִּבּוֹר חַיִל מְצֹרָע]' (מלכים ב ה, א). מהו 'גָּדוֹל'? שהיתה רוחו גסה מפני שהיה גבור חיל ועל ידי כך נצטרע". נעמן בא אל הנביא אלישע כדי שירפא אותו מצרעתו, והנביא הורה לו לרחוץ את בשרו שבע פעמים בנהר הירדן. נעמן קצף מתחילה על הדברים ואמר שעדיף לו לרחוץ בנהרות דמשק, אולם עבדיו שכנעו אותו לעשות כדברי הנביא, ולאחר שהוא טבל בירדן שבע פעמים, הוא נטהר.
במחשבתו הראשונה של נעמן היה גרעין של אמת מבחינתו. שכן אם מדובר בפתרון רפואי, המים שבנהרות דמשק הם זכים יותר מן המים שזורמים בירדן. אלא שלבסוף התברר שהנביא הכין לו תקנה שיש בה סגולה רוחנית, אלא שהיא מסתתרת ונראית כפעולה רפואית שמטרתה נקיון. הנביא אלישע תיקן עבורו, שטבילה שבע פעמים במי הירדן תתקן את גאוותו שגרמה לצרעתו, וכך נתרפא.

נראה שיסוד זה עומד בשורש תקנת חז"ל בענין נטילת מים אחרונים. כפי שהתבאר, לאחר שאדם שבע מאכילת לחם מתעוררת בו תחושת גאווה הגורמת לו לתאוות ממון ולהתעלמות מצרכי האחרים, וחז"ל תיקנו שאם לאחר מכן ירחץ את ידיו תסור ממנו הרוח הרעה הזו. תסור ממנו אותה 'מלח סדומית', אותה 'רוח גאווה' שכרוכה באכילת לחם, ונראה שיסוד זה מרומז בדברי אביי (חולין קה,ב מתורגם ומבואר):
"מתחילה הייתי אומר שמנהג האנשים שלא לרחוץ במים אחרונים באופן שהמים יורדים מהידיים על הקרקע הוא מפני הזוהמה שבידיים שעברה למים, והקרקע תהיה מלוכלכת ומסריחה. אמר לי רבי (רבה בר נחמני), שאין זה הטעם, אלא משום ששורה רוח רעה עליהם, וזה סכנה למי שיעבור עליהם אחר כך."

כלומר, מתחילה הבין אביי שהרחיצה במים אחרונים מסירה מן הידיים לכלוך ומלח שנדבקו בהם. אולם רבו לימד אותו שחכמים תיקנו שבקיום מצוות מים אחרונים תסור הרוח הרעה שמתלווה לאכילת לחם ותעבור אל המים. ונראה שלענין דומה מרמז גם המעשה בכידור וכדלקמן.

אילו כידור היה נוטל את ידיו במים אחרונים
לפי מה שהתבאר, המעשה בכידור נועד ללמדנו שיש בכל אדם תאוות ממון הנוצרות בעקבות אכילת לחם. תאווה זו הביאה את כידור לרצות לגנוב את הכסף המופקד של רבי יהודה ושל רבי יוסי. ופעמים שתאווה זו מולדת אצל האדם מהוריו, כמו שמסופר שאביו המת של כידור בא לבנו בחלום והורה לו לגנוב את כספו של רבי מאיר שהופקד בקבר. אולם אם מקפיד אדם ליטול את ידיו במים אחרונים בסיום סעודותיו, הרוח הרעה הזו תסור ממנו במידה מרובה. ואילו היה כידור מקפיד בכך הוא לא היה בא לידי התאווה לגנוב את כספם של האחרים. ולכך כוונת חז"ל באומרם "מים אחרונים – הרגו את הנפש".

הנוהג בימינו בנטילת מים אחרונים
כאמור לעיל, לדעת הרא"ש ועוד תקנת נטילת מים אחרונים היתה רק משום 'מלח סדומית', ובימינו אין מלח סדומית ואין צורך ליטול מים אחרונים, ויש שנוהגים כשיטה זו כמובא בשולחן ערוך (אורח חיים קפא,י). מאידך רבים נוהגים ליטול מים אחרונים בסיום סעודה שאכלו בה לחם, אך אינם נוטלים מים אחרונים אם מדדו מלח או שאכלו מאכלים שיש בהם מלח כמו פיצוחים מלוחים ולא אכלו אז גם פת לחם (ראו ילקוט יוסף נטילת ידים וברכות הערות סימן קפא הערה כא). ואפשר שמנהג זה מבוסס על ההבנה המרומזת במעשה בכידור וגניבת הפיקדון.
ולפי הבנה זו נטילת מים אחרונים תוקנה דווקא לאחר סעודה שאכלו בה לחם, ומשום שהיא מביאה לגאווה הגורמת לאדם לחטוא, וכפי שהיה בסדום. וענין זה מרומז בדברי הנביא יחזקאל שאמר "הִנֵּה זֶה הָיָה עֲוֹן סְדֹם אֲחוֹתֵךְ גָּאוֹן שִׂבְעַת לֶחֶם". ומה שאמרו חז"ל שהסיבה היא "מלח סדומית יש, שמסמא את העינים", יש להבינו כרמז לפרשנות של חז"ל למה שארע בסדום, ולפיה לאחר שאשת היתה שבעה מן הלחם היא רבה איתו משום שרצה לתת מלח לאורחים, ונענשה והפכה לנציב מלח, ואנשי סדום לא באו להתעלל באורחים כבר בתחילת הערב אלא רק לאחר ששבעו מלחם, ואז נענשו מתחילה ונסתמאו עיניהם. וחז"ל תיקנו שהרוח הרעה שבאה לאדם לאחר שהוא שבע מאכילת לחם תסור ממנו על ידי רחיצת הידיים במים ותעבור אל המים שרחץ בהם. ואילו היה כידור מקפיד על הנהגה זו, היתה סרה ממנו תאוות הממון המושרשת בו עוד מאבותיו, ולא היה מתאווה לגנוב ממון של אחרים.




^ 1."אחר כל אכילתך אכול מלח... ואי אתה ניזוק... אכל כל מאכל ולא אכל מלח... ביום - ידאג מן ריח הפה, ובלילה - ידאג מפני אסכרה" (בבלי ברכות מ,א), וראו עוד בשולחן ערוך (אורח חיים קעט,ו) ובמפרשים שם מדוע לא מקפידים בכך היום. בכל אופן בימינו יש רופאי שיניים הממליצים לשטוף את הפה במי מלח לאחר הארוחה, כיוון שהמליחות שנותרת בפה שומרת על החניכיים והשיניים ומונעת ריח רע מהפה, ונראה שמסיבה דומה נהגו בעבר לטעום מלח לאחר הארוחה.
^ 2."וַיִּשְׁלַח יָרָבְעָם אֶת יָדוֹ מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ לֵאמֹר תִּפְשֻׂהוּ וַתִּיבַשׁ יָדוֹ אֲשֶׁר שָׁלַח עָלָיו וְלֹא יָכֹל לַהֲשִׁיבָהּ אֵלָיו" (מלכים א יג,ד).
עוד בנושא תנ"ך
שאל שאלה

לא ניתן להעביר הודעה לרבנים באמצעות מערכת התגובות.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il