ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש פרשת שבוע ותנ"ך ניצבים
1.00x

שיחת מוצ"ש פרשת ניצבים תשע"ט

מה לך נרדם? – יראת הדין

כולכם לפני ה' ◆ מה אני יכול לעשות? ◆ הוראות חירום! ◆ התורה היא 'מת מצווה' ◆ ופחדת לילה ויומם ◆ דור של אהבה ◆ בקשות גדולות ◆ תיקון שרשי ◆ מתי יבוא ואראה?
לחץ להקדשת שיעור זה
קובץ ה-PDF המצורף לשיעור
כולכם לפני ה'
פרשת ניצבים נקראת בכל שנה סמוך לראש השנה, ולא במקרה. בראש השנה כל בני האדם עוברים לפני ריבונו של עולם 'כבני מרון', וגם הפרשה שלנו פותחת ואומרת 'אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם'. יש מכאן לימוד חשוב לימים הללו: 'ניצבים – כולכם'. כלומר, אם אתם רוצים להיות ניצבים, עומדים זקוף – תהיו כולכם מאוחדים. כשעם ישראל עומד יחד, אז הוא עומד ניצב לפני ריבונו של עולם.
גם מהמשך הפרשה אנחנו ממשיכים ולומדים על ימי הדין. לא מספיק שנהיה מאוחדים, אלא עלינו לדעת שיש לנו אחריות זה על זה: 'הַנִּסְתָּרֹת לַה' אֱלֹהֵינוּ וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד עוֹלָם לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת'. חכמים מלמדים אותנו, שכאשר בני ישראל נכנסו לארץ ישראל הם עברו בברית בהר גריזים והר עיבל, ובברית הזו הם נעשו ערבים זה לזה גם על הנסתרות וגם על הנגלות.
הערבות הזו היא זכות! יש אנשים ששואלים 'איך אנחנו יכולים לקחת אחריות על אנשים אחרים שרחוקים מאתנו כל כך ואין לנו שום השפעה עליהם? אם הם חוטאים, כיצד אנחנו יכולים להיות אחראים? למה הקב"ה מטיל עלינו עול כבד כל כך של ערבות על העוונות של כל ישראל?' אור החיים מסביר שהערבות הזו היא זכות גדולה מאוד, כיוון שעובדת היותנו עם אחד מעלה אותנו למדרגות גבוהות מאוד פי כמה ממעלתו של כל יחיד ויחיד. עלינו לדעת שלא כיחידים אנחנו מעולים ונישאים אלא דווקא מתוך היותנו עם, עם הסגולה. אדרבה, החשיבות של היחיד מתחילה מכך שהוא חלק מן העם הזה.
אמנם אנחנו לא יכולים בפועל להיות ערבים על כולם, אבל המדרש מבאר שכל אחד לפי יכולתו מצווה לקחת אחריות על סביבתו. למלך יש אחריות על העם כולו; לראשי השבטים יש אחריות על שבטם, עד כמה שהם יכולים להשפיע בו; וכן הלאה: ראשי הקהל, ראשי הקהילות, הרבנים, בעלי המשפחה, ההורים - לכל אחד יש אחריות על הסביבה שלו באופן ממשי. כל אחד צריך לעשות בצורה הטובה ביותר את התפקידים שביכולתו לעשות. וכך גם בין חברים: כל מה שאדם יכול לתרום לחזק את חבריו כדי שיהיו יותר טובים, שיתקרבו יותר לעשיית רצון ה' בשקידה – זו אחריותו.

מה אני יכול לעשות?
שואלים אותי תלמידים פעמים רבות, 'אבל איך משפיעים'? התשובה הראשונה היא בדוגמא אישית. אדם שמתנהג בצורה טובה ויפה – האנשים שבסביבתו לומדים ממנו איך להתנהג. אדם צריך להיות מודע לכך שההתנהגות שלו משפיעה. דרך אגב, צריך לדעת שדווקא במקרים שהוא מתנהג יפה כדי לעשות רושם – זה לא עובד. לאנשים יש חוש מפותח לשים לב מתי ההתנהגות של האדם אמתית, ואז היא מתקבלת.
המשנה אומרת לנו: איזו היא דרך טובה שיבור לו האדם עין טובה, חבר טוב, לב טוב. עין טובה פירושה לפרגן, לראות את הטוב - והעין פועלת. לעין יש כוח, הגמרא מספרת (בבא מציעא קז:) שכאשר רב הלך לבית הקברות וראה את הקברים, הוא היה אומר: 'תשעים ותשעה מכל מאה שקבורים כאן – מתו בגלל עין רעה של אנשים אחרים'. וכמובן, מידה טובה גדולה ממידה פורענות פי חמש מאות. לעין שלנו יש כוח גדול, וכאשר אדם מסתכל בעין טובה על חבריו - זה משפיע, זה מקדם אותם באמת.
על אחת כמה וכמה בערב ראש השנה. אם אתה מסתכל בעין טובה ומלמד על חברך זכות, הקב"ה רואה זאת וילמד גם עליך זכות בדין - מידה כנגד מידה. וכמו שאומרת הגמרא (ראש השנה יז.): 'למי הקב"ה מוחל על העוונות - למי שבעצמו עובר על פשע'. יש בזה כמובן מדרגות. יכול להיות אדם שפגעו בו והוא לא מחזיר כי הוא מוחל, אבל עדיין בלב שלו יש קפידא על האדם שפגע בו. הקב"ה נוהג כלפיו באותה המידה: לא מעניש אותו על חטאיו, אבל החשבון נשאר פתוח. ומי שמוחל באופן שלם גם בלב ואפילו מלמד זכות על הפוגע, הקב"ה גם כן הופך לו זדונות לזכויות. האדם מסביר לעצמו איך הפגיעה שפגעו בו בעצם נבעה ממקום טוב, כך הקב"ה 'מסביר' שהחטאים שלו נבעו ממקום טוב.
לנהוג בעין הטובה זה סוג של דוגמה אישית וזו הדרך שלנו לממש את הערבות. בנוסף לדוגמה האישית, עלינו לעזור לחברים מכוחה של הערבות הזו. קמת בבוקר לתפילה, ואתה יודע שהחברים שלך רוצים לקום ולא מצליחים להתעורר - תעיר אותם! למה אתה דואג רק לעצמך, עליך להיות ער לסביבה, לקחת אחריות ולדאוג לכך שבית המדרש יהיה מלא, לחשוב 'מה אני יכול לעשות כדי שכולם יתקדמו'. לאו בדרך של להעיר הערות לחברים, פשוט לקחת אחריות בכל דרך אפשרית, להתפלל אחד על הצלחתו של השני, להסתכל ולראות מה הוא צריך ולפעול למענו. באמת אחד הכוחות הגדולים שלנו לפעול מתוך ערבות היא התפילה. בדרך הזו אנחנו באמת ערבים על כל ישראל ממש. אנחנו צריכים להתפלל על כלל ישראל, לבקש מריבונו של עולם על כל אחד ואחד מישראל, שיהיה לכולם טוב, שיתקדמו ויתרוממו במעלות הקודש.

הוראות חירום!
אני רוצה להתייחס לשאלה שנשאלתי השבוע. אנשים אמרו לי: 'זה לא בסדר שלא מרגישים בישיבה את חרדת הדין בימים הנוראים'. זו שאלה גדולה, ואני רוצה לעסוק בה. ר' אליהו לאפיאן היה מבעלי המוסר, אחד מגדולי המשגיחים של הדור הקודם. הוא למד בישיבת המוסר קֶלם, ואני זכיתי להכיר אותו ולשמוע ממנו כמה וכמה שיחות. ספגתי מהשיחות הללו בעיקר את הרוח, כיוון שהן ניתנו באידיש, ולא הכל הבנתי באופן שלם. הוא היה יהודי יקר מאוד, צדיק גדול עם עוצמות גדולות וכוח רצון אדיר. ואני רוצה להביא לפניכם שיחה שהוא נתן, ואחריה אסביר מדוע אצלנו הימים הללו נראים קצת אחרת.
ר' אליהו פותח את דבריו בהלכה מיוחדת. הסנהדרין בדרך כלל דנים על פי כללי ההלכה - עדים, התראה וכדומה. ויש לפעמים חריגות מן הכלל הזה. בית דין יכול לדון גם לא על פי התורה, בהוראת שעה. הגמרא במסכת סנהדרין (מו.) מספרת על אדם שרכב על סוס בשבת, ונסקל בבית הדין אף על פי שרכיבה היא איסור דרבנן בלבד. אולם באותה עת היה זלזול כללי בשבתות ובהוראות החכמים, וכדי שהציבור יתרגלו להקפיד על קדושת השבת חכמים דנו את אותו אדם לסקילה. כלומר, בית בדין יכולים לדון שלא על פי הדין אם השעה צריכה לכך. וחכמים מלמדים אותנו ש'מלכותא דרקיעא כעין מלכותא דארעא' (ברכות נח.). כלומר, החוקים בשמים דומים לחוקים המופיעים כאן, בעולם הזה. כלומר, גם למעלה יש מקרים חריגים שבהם דנים לא על פי הכללים הרגילים. אם השעה צריכה לכך, יש חוקים אחרים, 'חוקים לשעת חירום'. אנחנו יודעים שאם יש במדינה מתח מלחמתי, ויש חשש שקבוצת אנשים מורדים יפגעו בקיומה של המדינה - מענישים אותם בחומרה מיוחדת, לא על פי הכללים הרגילים כדי להתגבר בצורה מהירה ויעילה על המרד הזה. בדומה לזה יש חריגות מדרך הדין הרגילה גם בבית הדין של מעלה.
מספר ר' אליהו שבימי נעוריו היה ברוסיה מרד נגד המלכות, והוכרז באותה שעה שבכל האזור שבו היה המרד יחול שלטון צבאי עם חוקים צבאיים חמורים מאוד. נכתבו אזהרות בעיתונים על כך שתהיה ענישה והקפדה על כל עבירה קטנה. קרה שילד אחד גנב מכיס של אדם אחר, וכיוון ששפטו אותו במשפט צבאי - דנו אותו למיתה! ילד שהיה קטן מגיל העונש של מיתה בימים רגילים במדינה, כיוון שהוכרז שלטון צבאי – הוא נידון על פי הכללים הללו. הם עשו הכל בכדי לעצור את המרד.
אותו הדבר, אומר ר' אליהו בדיני שמיים. בתקופה שבה יש מרידה גדולה כנגד שמיים - בית הדין העליון דן באופן חמור יותר מהסדר הרגיל. ובתקופתנו - הוא מדבר על לפני כחמישים שנה - בעוונותינו הרבים, הוציאו חוק בארץ ישראל שכל אחד חופשי לעשות מה שהוא רוצה, וקוראים לזה 'דמוקרטיה', שבגללה אם אדם רוצה לחלל שבת או לעבור על שאר עבירות חמורות, אסור למנוע אותו בכוח. זו מרידה מפורשת במלכות שמיים! מי היה הראשון שמרד במלכות שמיים - עמלק שבאו ללחום עם ישראל מיד אחרי יציאת מצרים, על אף כל הניסים, הוא 'לֹא יָרֵא אֱלֹהִים' (דברים כה, יח), זה התואר של עמלק בתורה. ודינו על פי התורה – 'מִלְחָמָה לַה' בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר' (שמות יז, טז), כי במלחמתו עם ישראל הוא הכריז מלחמה על ה'.
האם אנחנו עושים שותפות עם עמלק וקוראים מלחמה על מלכות שמים?

התורה היא 'מת מצווה'
אם אכן זהו המצב, שבני ישראל, זרע אברהם יצחק ויעקב, עשו שותפות עם עמלק מזרעו של עשיו הרשע - יש לדעת שאנחנו עומדים במצב של מרד. הוכרזה כאן מלחמה נגד מלכות שמיים, רחמנא ליצלן. ובמצב כזה הרי החוקים משתנים. ייתכן שאפילו על עבירה קלה בדיני שבת, כגון טלטול מוקצה וכדומה יתחייב האדם בנפשו משפט מוות! לא מפני שהדין כך, שהרי טלטול אסור מדברי חכמים בלבד, אלא מפני שהשעה צריכה לכך. ועל אחת כמה וכמה כאשר קיימת הפקרות נוראה בדיני טהרת המשפחה, כפי שנעשה בעוונותינו הרבים בדורנו, והרי זהו דין שבמקורו חייבים עליו עונש כרת כמו שכתוב בתורה. והוסיפו חכמים והזהירו שהבנים הנולדים מאיסורים כאלו יהיו פגומים, חלילה, וצרות גדולות מאוד עלולות להיגרם מכך – על אחת כמה וכמה בשעת מרד שכזו. וכמו כן עניין הצניעות ברחוב שנעשה הפקר, והרי נאמר על כך איסור מפורש בתורה – 'לֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם'. ואמרו לנו חז"ל (ברכות יב:): ''וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם'' - זו זנות'. אין זו מידת חסידות בעלמא כי-אם לאו מפורש בתורה. "והנה האדם התַּר אחרי עיניו, ובא אחר כך ועומד בתפילה, ומבקש 'והאר עינינו בתורתך', איך לא יבוש ולא יעז פניו לבקש כן?! הלא אתה מטמא את עיניך! איך רצונך שיאירו בתורה אם חשכו בטמאך אותם?" כך לשונו של ר' אליהו.
והוא מוסיף, על פי דברי הרמב"ן ושאר הראשונים, שכאשר מגיע יום הדין בבית הדין של מעלה מקפידים בעיקר על דבר שנוהגים בו הרבים הפקרות. דווקא על זה מדקדקים על האדם ביותר, ולא כמו שטועים אנשים ואומרים 'כנגד העולם אני הרי צדיק'. לא כן הדבר, אלא אדרבא, כל עבירה שנעשית בפריקת עול, הדקדוק בדין עליה הוא חמור הרבה יותר.
עוד מדבריו: ישנה הלכה מפורשת, שההולך למול את בנו או לשחוט את פסחו, ומוצא בדרכו מת מצווה, אדם שאין לו קוברים - חיוב לטפל במת זה ולהביאו לקבורה, אף על פי שבכך הוא נטמא ונדחה על ידי זה משחיטת קרבן הפסח, או שיתעכב בכך ממילת בנו בזמנה. מדוע עליו להעדיף את קבורת המת - מפני שהמת המוטל בשדה נמצא כעת בביזיון, ויש עלינו חובה להצילו מן הביזיון, כך אומרים חכמים. שואל ה'חפץ חיים', וכי גוף מת זה המונח בשדה מרגיש בזיון כלשהו, מבאר ה'תוספות יום טוב', שנשמת המת היא המרגישה בביזיון, משום שגוף זה היה הלבוש שלה בעולם הזה. בלבוש זה עבדה את ה', בלבוש זה עסקה בתורה ובגמילות חסדים, קיימה את כל המצוות - ועתה נמצא לבוש זה מוטל בביזיון ואין הנשמה יכולה לסבול ביזיון זה. על כן מחוייב כל אדם מישראל לוותר על מצוות הפסח או מצוות המילה, שהן המצוות הבסיסיות ביותר בתורה, שחייבים כרת על ביטולן – בכדי להפסיק את הביזיון שעוברת נשמת המת.
מעתה קל וחומר: אם עבור בזיון גוף של אדם שקיים מצוות מחויבים כל ישראל להיטמא ולדחות את שחיטת הפסח או ברית המילה, על אחת כמה וכמה עלינו להציל את המצווה עצמה, העומדת בביזיון בשעה שהעולם כולו רומסים אותה ומופקרים בקיומה! מצווה שהעולם לא מקיים אותה חשובה כמת מצווה שמושלך בשדה, מופקר. הרי הביזיון הוא לא גשמי, הוא רוחני, כמו שהסברנו. אם כן כאשר המצווה עצמה מופקרת - על אחת כמה וכמה עלינו לטפל בכבודה. וכמו שאומר רבינו יונה – 'שלא תגיד על קטנות העבירה, אלא בגדולת מי שציווה עליה'. כלומר, כל מצווה ומצווה נתונה לנו מאת ריבונו של עולם, והזלזול במִצוָוה הוא זלזול בַּמְצָוֶוה. ומידה טובה מרובה ממידת פורענות, ועל כן אדם שבא להציל מצווה מביזיון – הרי הוא עוסק בכבוד שמיים, בין אם זו מצווה 'קטנה' או 'גדולה'. עד כאן מתוך דבריו של ר' אליהו לאפיאן.

ופחדת לילה ויומם
הדברים הללו של ר' אליהו מאוד מבטאים לנו את ההסתכלות מתוך פחד. הפחד מלעבור עבירה. למה עלי לפחד - ר' אליהו מסביר שכיוון שבימינו המצוות הן במצב מופקר, ואנו בתקופה איומה ונוראה שגורמת בשמיים לקפידא גדולה מאוד, ממילא יש עלינו דרישות חריפות מתמיד, ועל כל אדם להתאמץ ולהיזהר באופן מיוחד פן ייכשל חלילה ולו בחטא קל. ועדיין אני רוצה לשאול - מפני מה הפחד, הפחד הזה הוא מפני עונש, או מפני איזה דבר אחר, אני מבקש להתבונן: החרדה מפני יום הדין, איזה סוג של חרדה היא מייצגת במשך הדורות?
המצב של החיים בדורות האחרונים היה מאוד קשה. אנשים רבים מאוד היו במצב רפואי גרוע מאוד. לאנשים רבים מתו תינוקות וילדים בצעירותם. אנחנו יודעים לדוגמה, שלרב אליהו דוד רבינוביץ' תאומים, המכונה האדר"ת, שהיה חותנו של מרן הרב – נפטרו בחייו שישה ילדים! גם ביתו שנישאה לרב קוק נפטרה בצעירותה, ואחר כך הרב נשא את אחייניתו של האדר"ת, שגדלה בביתו כיוון שאביה – אחיו התאום של האדר"ת - נפטר צעיר גם הוא. תוחלת החיים הייתה נמוכה מאוד, סביב חמישים שנה.
ממילא כיוון שהמוות הוא גורם מאוד מאיים ומפחיד, יש פחד ממחלות, יש פחד מהגויים הרעים שפוגעים ביהודים ללא הפסקה. הולכים ברחוב ומפחדים. יש גם הפחד מקושי הפרנסה, כיון שלרבים אין פרנסה מסודרת. אנשים צריכים להתקיים בצמצום גדול כי אי אפשר לדעת מה יהיה מחר. איך היו מתחתנים רבים מהיהודים, הרי צריך לעשות חתונה, ומצווה לעשות סעודה בחתונה, אבל אין כסף לסעודה כזו. היו מתחתנים ביום שישי בצהריים, וכך הסעודה של ערב שבת היתה גם הסעודה של החתונה. יש הרבה שאלות ודינים מורכבים סביב המציאות הזו, לדוגמה מצב שלא הספיקו לכתוב את הכתובה לפני הלילה, וכדומה.
בכל אופן - המצב היה קשה. וכאשר המצב קשה, בראש השנה כמובן שכולם מתחננים לריבונו של עולם על הדברים הבסיסיים ביותר: 'אנחנו רוצים אוכל, רוצים בריאות, אנחנו מפחדים מהגויים, תשמור עלינו!' המציאות המפחידה גורמת לכך שפונים לריבונו של עולם מתוך פחד גדול, כחלק מכל המציאות המפחידה הזו. מבקשים מריבונו של עולם שישמור עלינו, כיוון שאין לנו למי לפנות חוץ מלריבונו של עולם.
בנוסף, המצוקה הזו גורמת לאווירה מסויימת, וממילא אותה אווירה תתבטא גם ביחס לריבונו של עולם. דווקא האמונה גורמת לאנשים לייחס את הצרות אל ריבונו של עולם – 'למה קורים לנו כל האסונות האלו - בגלל ריבונו של עולם'. הוא קפדן גדול, והוא דורש מאתנו דרישות גדולות, ואם יש כל כך הרבה צרות וסבל, כנראה אנחנו לא מספיק טובים. אז מפחדים מעונשים. הרי מי שהוא מאמין יודע שהצרה לא באה סתם כך - היא מגיעה מריבונו של עולם. ולכן מפחדים שמא נכשלנו בחטאים, וכל הקשיים האלו ימשיכו, ומי יודע מה יהיה מחר או מחרתיים?

דור של אהבה
האווירה הזו גרמה לעבודת ה' מתוך יראה וחרדה גדולים מאוד. אבל המציאות הזו משתנה. הקב"ה מחליט לשנות את המצב, ולתת שפע גדול בעולם, ממש כל-טוב. מרגע לרגע ממש, אפילו משעה לשעה – המציאות בעולם נהיית טובה ונוחה יותר בכל המובנים: בבריאות, בפרנסה ובביטחון, וממילא עבודת ה' מוכרחת להשתנות. היא לא יכולה להיות אותה עבודת ה' שהייתה פעם. במבט עמוק יותר אפשר לומר שבשביל זה בעצם כל השינוי כדי שכל דור יעבוד את ה' באופן המיוחד לו. בכל דור מתחדשת עבודת ה' המתאימה למציאות של הדור, עבודת ה' חדשה.
בדור שלנו כבר לא יעבוד לחנך אנשים לפחד. זה לא סתם לא אפשרי, אלא זה פשוט לא נכון ולא מתאים. זה לא התפקיד של הדור שלנו. התפקיד שלנו הוא לעבוד את ה' באהבה עצומה: להרגיש כל הזמן את טוב ה', להודות לו, לשבח אותו, לראות את הטוב שה' משפיע עלינו שפע טוב. צריך להתבונן בזה ללא הפסקה. פעם לכל אדם היה בגד אחד, ולכן בתשעת הימים היו שואלים את הרב אם אפשר לכבס. היה רק בגד אחד. אבל היום - למי יש רק בגד אחד, אנשים משאירים בגדים זרוקים בכל מקום, כל שבוע בגדים נשארים בבתי הספר, שוכחים מעילים, אפילו דברים יקרים - כי יש שפע. פעם אדם שהיה שוכח בגד היה יודע שלא יהיה לו מה ללבוש. צריך להודות!
לכן אנחנו צריכים לכתוב עכשיו 'תכנית עבודה' חדשה. איך עובדים את הקב"ה בשמחה ובתודה, איך לראות את טוב ה' הגדול בכל עת ובכל שעה. ממילא, כאשר אנחנו באים לקראת ראש השנה, אנחנו לא באים מתוך חרדה, אנחנו מלאים בהבעת שבח על גודל השפע שה' משפיע עלינו. הגדולה האלוקית מתבררת לנו יותר ויותר בכל עת על ידי המדענים חכמי הטבע, לא ידענו עד היום כמה חכמה יש בכל דבר ודבר שקיים בעולם. והחכמה הזו הולכת ומתגלה ומתבררת, וכמובן ריבונו של עולם משגיח על התהליך הזה, הוא לא נעשה מעצמו. היום אנחנו יודעים שיש המוני כוכבים שאנחנו בכלל לא מסוגלים לראות, כיון שהם רחוקים הרבה יותר מיכולת הראיה שלנו. אנחנו מגלים שיש 'אינסוף', והמושג הזה של האינסוף מתרחב בעינינו. זה ממלא אותנו בהתפעלות עצומה מגודלו של הבורא: 'מַה גָּדְלוּ מַעֲשֶׂיךָ ה' מְאֹד עָמְקוּ מַחְשְׁבֹתֶיךָ' (תהלים צב, ו)!

בקשות גדולות
ובטוב ה' עלינו, במקביל לכל ההתפתחות הגשמית הזו, הקב"ה מביא אותנו בדור הזה בחזרה אל ארץ ישראל, מקרב אותנו אליו, בתהליך מיוחד ומופלא של קיבוץ גלויות. שוב, כאשר מסתכלים על המצב כך - ברור שעבודת ה' צריכה גם היא להיות בהתאם. ההסתכלות צריכה להיות כוללת ולא מצומצמת. וההרחבה של המבט משפיעה מאוד על הצורה של יום הדין: כמו שאם אדם יארגן לעצמו פגישה מיוחדת עם ראש הממשלה, יתכונן, יסדר את עצמו, ייסע במשך שעה – ואז כאשר הוא נכנס לחדרו האישי הוא יאמר לו, יש לי בעיה עם המשכורת שלי, אתה יכול לדאוג לזה?' הרי זו טיפשות שאין כמותה! אל ראש הממשלה לא באים עם בקשות פרטיות, באים מתוך חשיבה כללית. אם אני כבר מגיע אל ראש הממשלה, אני אדבר איתו על בנייה של ישוב חדש, או על חוקים כלליים, ולא פרטיים. על אחת כמה וכמה שכאשר אנו נקראים אל ריבונו של עולם, אלוקי העולם - אנחנו צריכים לפנות אליו בבקשות כלליות, כלל-עולמיות. שכבוד ד' יתברך ימלא את העולם, שכבודם של ישראל יגדל, שהצדק יופיע. לא שייך לבקש בקשות פרטיות בראש השנה.
אנו עומדים כעת אל מול הגודל האלקי שמתחדש בטוב ה' בראש השנה. אומר הזוהר שבראש השנה ה' מחלק את תכניות השפע שלו לשנה הבאה. בכל שנה יש 'ישיבת תקציב', וה' מקציב בה את התקציב לשנה הבאה - נותן חיים, בריאות, כלכלה, ביטחון, הכול. ובמפגש עם גודל כזה אנחנו נדרשים להתעלות, כביכול אנחנו 'שותפים' בישיבה הזו.
וגם כאשר אנחנו מבקשים על עצמנו, שהרי על עשרת ימי תשובה נאמר 'קראוהו בהיותו קרוב' (ישעיה נה, ו; ראש השנה יח.), וה' נמצא בקרבה גם אל כל יחיד ויחיד - מה עלינו לבקש ביום זה. אני מתאר לעצמי שלכל אחד יש תכניות ושאיפות שהוא רוצה להתקדם בהן בשנה הבאה, להתקדם, להתפתח. עליו להתפלל שה' יעזור לו שהבקשות והתכניות שלו יתקיימו בשנה הזו. לבקש כוחות כדי להוסיף טוב. כלומר, לא לחשוב רק על עצמי אלא על איך אני מוסיף טוב. מתוך כך אנחנו ניגשים אל מהלך התשובה של ראש השנה. אתה מבקש מהקב"ה לקבל תקציב מתוך החלוקה של העולם כולו, כמובן אתה צריך 'לעשות לקב"ה חשק' למלא את בקשתך. אם אינך חוזר בתשובה ומקבל על עצמך לעשות את רצונו, איך אתה מסוגל לבוא ולבקש מה' לעשות את רצונך?

תיקון שרשי
אנחנו יודעים שבתוך כל הטוב הגדול שדיברנו עליו יש גם סכנות וקשיים, אז איך אנחנו מסתכלים על המצב המורכב הזה. ר' אליהו לאפיאן אומר לנו שהמצב איום ונורא. יש התדרדרות, יש מצב חירום. אבל אנחנו יודעים שאת אותה מציאות אפשר לראות בפנים שונות הרידב"ז מתאר את המצב בדורו בארץ ישראל ואומר שהמצב איום ונורא, והוא נותן דוגמאות נוראות. קראתי את התיאורים וממש לא הצלחתי להמשיך ולקרוא, כל כך לא הסכמתי עם תיאור המצב הזה. הרי הרב קוק נמצא באותו דור ממש, באותם המקומות, כאשר הוא לא פחות מכיר את המציאות, עם כל ההתרחקות והכפירה - והוא מפרש את המציאות הזו לגמרי אחרת. ההבדל בהסתכלות נובע מן השאלה האם מסתכלים על 'כאן ועכשיו', או מתוך מבט גדול ועמוק שמחפש את הסיבות למצב, את התכלית שאליה שואפים. האם מתארים רק את המצב, או גם לָמה ולְמה הוא קורה.
הראייה הזו נכונה ומועילה באופן כללי. בחור אחד ניגש אלי ושאל אותי 'פלוני מתנהג באופן כזה וכזה, האם להעיר לו?' אמרתי לו, שצריך קודם כל לחשוב ממה ההתנהגות הזו נובעת, למה הוא מתנהג כלפי חבריו שלא כהוגן, אתה עלול לגשת אליו ולומר לו 'אתה לא מתנהג בסדר', להעיר לו על דבר מסויים אבל אם המקור והסיבה של ההתנהגות שלו הוא שונה - זה יתפרץ במקום אחר ובצורה אחרת. מוכרחים למצוא את השורש. אם תבין מה לא טוב לו, ותמצא דרך לעשות לו טוב יותר באותו נושא - ההתנהגות תשתנה ממילא'. כלומר, צריך להסתכל על השורש של הדברים ולא על התוצאה החיצונית בלבד.
אם אתה רואה רק את התופעה עצמה - אתה נבהל ממנה. אתה צריך שאול למה היא קרתה, מי ששואל למה תופעה קרתה מניח שריבונו של עולם הוא המנהל את העניינים והוא מכוון את כל הדברים. ממילא הוא מניח שיש תשובה לשאלה 'למה'. כמובן שיש בחירה לאדם, ואף על פי כן אנחנו מאמינים שהקב"ה מסדר את המהלך הגדול כך שהרצונות האלוקיים יתקיימו בתוך הבחירות של בני האדם. הרב זצ"ל, כיוון שהוא מלא באמונה עמוקה, בא ושואל – למה הדברים קורים. הוא רואה את אותה כפירה איומה של בני דורו, והיא מזעזעת אותו לא פחות מאשר את שאר תלמידי החכמים בדורו, אך הוא מיד שואל 'איך קרה פתאום שאנשים עוזבים את הקודש?'. בזה הוא מתעמק, וכך הוא מגיע למסקנה שבעומק הדברים המהלך הזה בא מתוך ביקוש לתורה גדולה יותר, לקודש יותר עוצמתי ועמוק. הם לא בועטים בקודש עצמו, הם בועטים בקודש הנמוך שיש בו קליפות. הם מחפשים קודש יותר טהור.
עצם הבעיטה היא נוראה, והרב לא מזלזל בה כלל, אבל כאשר מבררים את עומק הדברים הללו, מגלים שיש כאן ירידה לצורך עליה. הקב"ה מבקש מאתנו דרך הכפירה להעמיק יותר ולהגיע למקום חדש. אם נלחם בתופעה החיצונית - לא נפתור אותה כיון שיש לה מקור וסיבה. צריך לראות את השורש של הבעיה, והיא - יש כאן דרישה גדולה להתרוממות חדשה של עם ישראל אל ה', וכך נתקן תיקון שורשי.

מתי יבוא ואראה?
הרב מסתכל כך על כל תופעה ותופעה, והוא תמיד רואה ומראה שהשורש של כל תופעה מוכרח להיות טוב. שוב, מתוך האמונה הגדולה שלו, מתוך הוודאות שריבונו של עולם הוא המפעיל את כל המערכת הזו. זה מבטו של ר' עקיבא, הרואה את העתיד מתוך השבר הגדול. ר' עקיבא מיד שואל את עצמו: 'כזה שבר נורא! איזה בניין גדול מוכרח לצמוח מתוך השבר הזה? איזו אמונה חדשה תופיע בעולם?'. כך הרב רואה את הכפירה הגדולה והכואבת, הוא לא יכול רק להצטער על השבר הזה, כיון שבעומק הדברים הוא כבר רואה את התוצאה היפה שתצא מזה. זו ההסתכלות של הרב והיא יוצרת מבט אחר על כל המציאות.
אנחנו מסתכלים כך, ולכן כאשר אנחנו רואים תופעה של קלקול או חיסרון אנחנו מבינים שאנחנו נדרשים לחדש בעקבותיה דרך יותר עמוקה, גבוהה ובהירה בעבודת ה', מזו שהיינו רגילים לה. לא רואים את התופעה כמשהו חיצוני שבא ומסעיר את הנפש, מפחיד ומזעזע. אם זה בא מאת ה', בוודאי שגם הגודל והעומק של המדרגה החדשה עוד יבוא. המציאות דוחקת בנו לחפש את עבודת ה' הגדולה, ואנחנו מתקדמים כל הזמן.
זהו ההבדל בין ההסתכלויות. ההסתכלות על השורשים או על החיצוניות. ברוך ה', בתוך ציבור שומרי התורה והמצוות יש תפקידים שונים, יש כאלו שתפקידם הוא לטפל בבעיה העכשווית, מעין 'עזרה ראשונה' אבל התפקיד שלנו הוא אחר - לגלות מהו הגודל החדש שנדרש בעבודת ה'. ריבונו של עולם הוא קדוש, גבוה וגדול. מדור לדור עבודת ה' נהיית מופשטת יותר. ככל שהגדולה של ריבונו של עולם מתגלה אלינו יותר ויותר, אנחנו הולכים ומתקרבים כל הזמן לגאולתנו השלמה שדורשת מאתנו מדרגות חדשות.
חז"ל הדריכו אותנו ואמרו 'שוב יום אחד לפני מיתתך' (אבות ב, י), אך כיוון שאי אפשר לדעת מה צופן העתיד - חייבים לשוב כל הזמן. נאמר באופן דומה על הדור שלנו: שוב יום אחד לפני הגאולה. אי אפשר לדעת, אם לא " פִתְאֹם יָבוֹא... הָאָדוֹן אֲשֶׁר אַתֶּם מְבַקְשִׁים" (מלאכי ג, א). יכול להיות שלפתע יבוא שלב חדש ואנחנו לא נהיה מוכנים לקראתו. זה יכול להופיע בבת אחת, זה יכול להיות תוך כמה ימים... צריך תמיד להתכונן. ראינו דברים כאלו במלחמת ששת הימים, שלפניה אף אחד לא יכול היה לצפות איך תוך שישה ימים יהיה מהפך גדול כל כך, איך מדינת ישראל תהפוך ממדינה קטנה למעין מעצמה. קידוש ה' גדול כל כך. כך, 'שוב יום אחד לפני הגאולה', מתוך מבט חיובי. מי שלא יתאים את עצמו מראש, לא יוכל לקלוט את הגודל הזה. כל אחד צריך להיות מוכן, לשמור על 'מתח' כזה של עבודת ה'. לא מתח של עצבנות, חלילה, אלא באמת להיות כל הזמן בתהליך של התקדמות. כיחידים וכציבור. וכך גם ביחס לראש השנה, עלינו לנסות ככל שניתן להגיע לראש השנה טהורים וזכים יותר, וכך נקבל את השנה לטובה ולברכה, והקב"ה יכתוב ויחתום אותנו בכתיבה וחתימה טובה בספרם של צדיקים גמורים לאלתר לחיים טובים, בתוך כל עם ישראל. 'ועמך כולם צדיקים לעולם ירשו ארץ'.
֎ ֎ ֎
לקבלת השיחה כל שבוע במייל או בווצאפ,
שלחו הודעה לכתובת bogrim@yeshiva.org.il , או למספר 0547881227
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א
ראש ישיבת בית אל, לשעבר רב הישוב בית אל, מייסד והעומד בראש ערוץ 7. מתלמידיו הקרובים של מרן הרצי"ה זצ"ל. לקורות חייו המלאים לחץ כאן. לשאלות ותשובות מהרב לחץ כאן.
עוד בנושא ניצבים

לא ניתן להעביר הודעה לרבנים באמצעות מערכת התגובות. לחץ כאן להעברת שאלתך לרב.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il