"ואלה שמות בני ישראל - אף על פי שמנאן בחייהן בשמותן, חזר ומנאן אחר מיתתן, להודיע חבתן שנמשלו לכוכבים, שמוציאן ומכניסן במספר ובשמותם, שנאמר 'המוציא במספר צבאם לכולם בשם יקרא', עכ"ל.

"והלא הוא ובניו היו בכלל שבעים ומה בא ללמדנו וכי לא היינו יודעים שהוא היה במצרים? אלא להודיעך צדקתו של יוסף. הוא יוסף הרועה את צאן אביו, הוא יוסף שהיה במצרים ונעשה מלך, ועומד בצדקו".

"נתחכמה לו - לעם, נתחכמה מה לעשות לו. ורבותינו דרשו, נתחכם למושיעם של ישראל לדונם במים שכבר נשבע שלא יביא מבול לעולם, והם לא הבינו שעל כל העולם אינו מביא, אבל הוא מביא על אומה אחת".

"כן ירבה - כן רבה וכן פרץ. ומדרשו, רוח הקודש אומרת כן. אתם אומרים פן ירבה ואני אומר כן ירבה".

"ויאמר מלך מצרים למיילדות העבריות אשר שם האחת שפרה ושם השנית פועה. ויאמר בילדכן את העבריות וראיתן על האבנים אם בן הוא והמיתן אותו ואם בת היא וחיה. ותיראן המילדות את האלוקים ולא עשו כאשר דיבר אליהן מלך מצרים ותחיין את הילדים".

"כי חיות הנה - בקיאות כמילדות, וכו'. ורבותינו דרשו הרי הן משולות לחיות השדה שאינן צריכות מילדות. והיכן משולות לחיות, גור אריה, זאב יטרף, בכור שורו, אילה שלוחה, ומי שלא נכתב בו הרי הכתוב כללן 'ויברך אותם' וכו', עיי"ש.

"לכל עמו - אף עליהם גזר (כלומר, גזר להשליך ליאור גם את כל הילודים המצריים. וכל כל למה? משום ש-). יום שנולד משה, אמרו לו אצטגניניו 'היום נולד מושיען, ואין אנו יודעין אם ממצרים אם מישראל, ורואין אנו שסופו ללקות במים', לפיכך גזר אותו היום אף על המצרים, שנאמר כל הבן הילוד, ולא נאמר הילוד לעברים, והם לא היו יודעים שסופו ללקות על מי מריבה", עכ"ל.

"וצריך לומר שלא הכירה השכינה היא, כי מנין ידעה השכינה מבית אביה ואבי אביה, אלא שראתה עמו אור גדול, וה' עשה כן כדי שתגדל מעלת הילד בעיניה".

"ויהי בימים ההם ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא בסבלותם וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו. ויפן כה וכה וירא כי אין איש ויך את המצרי ויטמנהו בחול. ויצא ביום השני והנה שני אנשים עברים נצים ויאמר לרשע למה תכה רעך. ויאמר מי שמך לאיש שר ושופט עלינו הלהרגני אתה אומר כאשר הרגת את המצרי וכו' וישמע פרעה את הדבר הזה ויבקש להרג את משה".

"ועכו"ם שהכה את ישראל - שם דף נ"ח ע"ב, אמר רבי חנינא עכו"ם שהכה את ישראל חייב מיתה שנאמר 'ויפן כה וכה' וכו', וסובר רבנו שאף על פי שחייב מיתה לשמים אינו נהרג, וראיה מדשקלינן וטרינן בפרק באלו הן הגולין אם גר תושב שהרג את ישראל גולה או נהרג, ואם איתא לשקול וליטרי בחובל בישראל, אלא ודאי אע"פ שחייב מיתה אינו נהרג, וקרא דויפן כה וכה אסמכתא בעלמא".