ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
שבת בקראון פלזה עם הרב שמואל אליהו והרב יוני לביא ושבת שירה עם הרב סבתו
בית המדרש בית מדרש לאורו

גליון מס 97

"שוטפים הם זרמי התשובה"

הרב אלדד פריתשרי תש"פ
6
לחץ להקדשת שיעור זה
מרן הרב זצ"ל "תרגם" את המושג "תשובה" כביטוי למה שמכונה בקבלה "תיקון". נמשיך את העניין שהתחלנו בשבוע שעבר ונקדים רקע קצר להבנת העניין.
על פי המקובלים, השתלשלות האור מלמעלה למטה, דרך עולמות רבים, עבר הליך של "שבירה". בשלב מסויים חלק מהכלים לא יכלו להכיל את האור שנכנס אל תוכם והם נשברו. הנושא הזה נמצא בשער העקודים ל-"עץ חיים" לארי" ז"ל ו-"אוצרות חיים" למהרח"ו ובמקומות נוספים רבים. לבאים בשערי חכמת האמת מוכר הנושא גם בשם "מיתת המלכים". בתורה הנושא מופיע בסוף פרשת וישלח בסיפור מיתת שבעת מלכי אדום.
הרב, כדרכו ללמד קבלה בשפה גלוייה, תרגם את הנושא הסבוך למה שמוכר מעולם האגדה לחטאה של הארץ. על פי המתואר ביום השלישי לבריאה, ביקש הקב"ה מהארץ להוציא עץ שטעמו כטעם הפרי. הארץ "חטאה" ושינתה מהציווי האלוהי והוציאה רק את הפרי עם טעם ואת העץ ללא טעם. המדרש (שמובא בפירוש רש"י שם) אף ממשיך ומבהיר כי הקב"ה לא העניש את הארץ, אלא עד שחטא גם האדם, כפי שנאמר: "ארורה האדמה בעבורך" (בראשית, ג, יז). אז, נענשה גם האדמה: "וקוץ ודרדר תצמיח לך" (שם).
ברור כי דברי אגדה אלה אינם כפשוטם. הרי "אי הקשבה" של דומם לציווי האלוהי, הינו ביטוי למגבלות כוחו חס ושלום. ומה טעם יש להעניש דומם? כלום הוא מרגיש משהו? הוא ילמד משהו לעתיד?
הרב מזהה את השפע ללא גבול כמקביל לציווי המקורי שיהא "טעם העץ כטעם הפרי" ואת השינוי של הארץ כשבירת הכלים, שבירה שצריכה אחריה תיקון גדול.
הקב"ה השפיע חסד ללא גבולות על האדם, אך הארציות, זו שמכונה במדרש "הארץ", לא מאפשרת קבלת שפע כזה. אם האדם יקבל שפע ללא גבול הוא לא יפעל. לא תהיה לו מוטיבציה לפעולה. לא תהיה לו מטרה. הגבולות בין אמצעי למטרה יטשטשו. או כלשון קודשו של הרב:
"מתחלת הבריאה ראוי היה טעם העץ להיות גם הוא כטעם פריו. כל האמצעים המחזיקים איזו מגמה רוחנית גבוהה כללית ראוים היו להיות מוחשים בחוש נשמתי באותו הגבה והנעם, שעצם המגמה מורגשת בו כשאנו מציירים אותה. אבל טבע הארץ. התנודדות החיים, ולאות הרוחניות כשהיא נסגרת במסגר הגופניות, גרם שרק טעמו של הפרי, של המגמה האחרונה, האידיאל הראשי, מורגש הוא בנעמו והדרו, אבל העצים הנושאים עליהם את הפרי, עם כל נחיצותם לגדול הפרי, נתעבו ונתגשמו ואבדו את טעמם. זהו חטא הארץ, שבעבורו נתקללה כשנתקלל גם האדם על חטאו. וכל פגם סופו לתקון. ע"כ מובטחים אנו בברור, שיבאו ימים שתשוב הבריאה לקדמותה, וטעם העץ יהיה כטעם הפרי, כי תשוב הארץ מחטאה, וארחות החיים המעשיים לא יהיו גורמים לחוץ בעד הנועם של האור האידיאלי, הנתמך בדרכו ע"י אמצעים הגונים, המחזיקים אותו ומוציאים אותו מן הכח אל הפועל. התשובה עצמה, המזרמת את הרוח הפנימי, אשר נטבע במצולות תהום של ההעדר והפך המגמה האידיאלית ע"י נתינת רוח לרוח הצדק, שנתן בתחלה במועקה, תתן עז. לרוח האידיאלי לחדור בתקפו גם בחלקי כל המכשירים הרבים, ומכולם יוטעם טעמו של הזיו המגמתי, ולא ישא עוד האדם חרפת העצלות בדרך החיים האמתיים (אורות התשובה, פרק ו, פסקה ז).
על פי האר"י (בשער הברודים) הכלים תוקנו על ידי התערבות אלוהית, אך תיקונם לא הושלם. המשימה להשלמת התיקון הוטלה על האדם.
האדם, הוסיף גם הוא את חטאו ובכך הפך מ-"אור", ל-"עור", היינו לפיזי. ירידתו זו היא ירידה נוספת מעבר לשבירת הכלים.
האדם הפרטי יכול להוסיף חטאים פרטיים ואז זו תהיה ירידה נוספת מעבר לשתי הירידות הקודמות.
עתה קל יותר להסביר את המונח "תשובה" על פי הרב והקבלה. התשובה היא כל מה שממשיך את פעולת תיקון השבירה. אם כך, מדוע ספרי התשובה המפורסמים עסקו רק במעגל השלישי? המעגל שמדבר על חטאיו האישיים של כל אדם בלבד? משום שהיינו בגלות! חולי הגלות וצמצום חיי האומה לד' אמות של הלכה, הדירו מחיי הרוח היהודים את האגדה, הקבלה והלאומיות. באלה עסקו רק יחידים. על כן, מחברי הספרים העוסקים בתשובה, מצאו למקום לדבר אל הכלל, רק בנושא שהם עסוקים בו - החטא הפרטי של כל אדם.
הרמח"ל לימד אותנו עקרון שמצא מקום נרחב בכתבי הרב. אצל הרב הוא מכונה: "התעלות העולם". מקורו של עקרון זה מצוי בדיוק באותו תיקון הממשיך והולך מאז השבירה. העולם הזה, כפי שהוא מתנהל כעת, קצוב לתקופת זמן ידועה. ככל שאנו מתקרבים לסיום התקופה הולך העולם ומתעלה את עבר נקודת הסיום. העולם יגיע לאותה נקודה בין אם האנושות תצעד לשם מעצמה ובין אם יש צורך מעת לעת של התערבות אלוהית בהיסטוריה. רק עיוור לא רואה את הקפיצה הגדולה שאירעה מאז השנה השש מאות לאלף הזה (שנת ת"ר) כפי שהבטיח ספר הזהר מאות שנים לפני כן. ההתפתחות הטכנולוגית, ההתעלות המוסרית ועוד שינויים רבים שבאו במהירות לא נתפשת, יחד עם שתי מלחמות העולם, שינוי את העולם והחברה ללא היכר בתוך זמן קצר מאוד במונחים היסטוריים. כל אלה, בין שהעולם מתכוון לכך ובין שלא, הם חלק מהליך של תשובה אל נקודת המקור, הנקודה שלפני השבירה. זהו תיקונו של עולם ולשם הוא צועד.
עם חזרת עם ישראל לארצו וההתעוררות הלאומית, שהיא הביטוי היותר גדול למצבה המתעורר של השכינה, החל העם להימשך אל האגדה ואל תורת הסוד. עם חזרת העם מהגלות היה צורך בהול להחזיר את מושג התשובה למקומו הטבעי, כמה שמקיף את כלל החיים והמציאות וכך עשה הרב בספרו הקדוש "אורות התשובה".
הספר מפרט כי כל המציאות שבה ועוברת הליך תיקון. גוף האדם, נפשו, רוחו ונשמתו. עם ישראל על כל פרטיו, הן החילונים שיש להם לאומיות ואין להם מצוות ולהיפך, דתיים, תושבי היישוב הישן, שיש להם קיום מצוות ואין להם לאומיות. הארץ עצמה. הגויים. העולם. רוח האדם. רוח האומה. הרוח האנושית כולה.
בפרק ד' לספר, בשלושת הפסקאות הראשונות מבטה הרב בשפתו הקדושה את הדברים:
א. שׁוֹטְפִים הֵם זִרְמֵי הַתְּשׁוּבָה, הַפְּרָטִית וְהַכְּלָלִית, דִּמְיוֹנָם כְּגַלֵּי שַׁלְהָבוֹת שֶׁעַל גּוּף הַשֶּׁמֶשׁ, אֲשֶׁר בְּמִלְחֶמֶת–עַד הֵם מִתְפָּרְצִים וְעוֹלִים, וְהֵם נוֹתְנִים חַיִּים לַהֲמוֹן עוֹלָמִים וְלִיצוּרִים אֵין סְפוֹרוֹת. אֵין כֹּחַ לִקְלֹט אֶת הֶהָמוֹן הָרַב שֶׁל הַצְּבָעִים הָרַבִּים אֲשֶׁר לַשֶּׁמֶשׁ הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת הַמְאִירָה לָעוֹלָמִים כֻּלָּם, שֶׁמֶשׁ הַתְּשׁוּבָה, מִפְּנֵי שִׁטְפָם וְרִבּוּיָם, מִפְּנֵי מְהִירוּתָם הַנִּפְלָאָה, מִפְּנֵי שֶׁהֵם בָּאִים מִמְּקוֹר הַחַיִּים בְּעַצְמָם, שֶׁהַזְּמַן בְּעַצְמוֹ הוּא רַק אֶחָד מֵהַתַּבְנִיּוֹת הַמְצֻמְצָמוֹת שֶׁלּוֹ. הַנְּשָׁמָה הַיְחִידִית וְהַצִּבּוּרִית, הָעוֹלָמִית וְעוֹלְמֵי–הָעוֹלָמִית, כִּלְבִיאָה נוֹרָאָה צוֹעֶקֶת בַּחֲבָלֶיהָ לְתִקּוּן גָּמוּר, לַמְּצִיאוּת הָאִידֵאָלִית, וְאָנוּ חָשִׁים אֶת הַמַּכְאוֹבִים, וְהֵם מְמָרְקִים אוֹתָנוּ, כְּמֶלַח זֶה שֶׁמַּמְתִּיק אֶת הַבָּשָׂר הֵם מַמְתִּיקִים אֶת כָּל מְרוֹרוֹתֵינוּ. בְּהָגוּת מִלִּין אִי אֶפְשָׁר לָנוּ לְבַטֵּא אֶת הַמַּחֲשָׁבָה רַחֲבַת הַשְּׁחָקִים הַזֹּאת, יִחוּדִים אָנוּ מְיַחֲדִים, בְּשֵׁמוֹת אָנוּ מְכַוְּנִים: נְקֻדָּה - שָׁמַיִם וָאָרֶץ חֲדָשִׁים וּמְלוֹאֵיהֶם אֲצוּרִים שָׁם, אוֹת - וְעוֹלָמִים מִתְגַּלִּים, תֵּבוֹת - וְרִבְבוֹת עוֹלְמֵי עַד וַהֲמוֹן יְצוּרִים, שָׁלֵו וְעָלֵז מָלֵא חֶדְוַת אֵל אֵלִים, מָלֵא שָׁלוֹם וֶאֱמֶת. וְהַנְּשָׁמָה הוֹלֶכֶת וּמִתַּקֶּנֶת.
ב. עַל יְדֵי הַתְּשׁוּבָה הַכֹּל שָׁב לָאֱלֹהוּת, עַל יְדֵי מְצִיאוּת כֹּחַ הַתְּשׁוּבָה, הַשּׂוֹרֵר בָּעוֹלָמִים כֻּלָּם, שָׁב הַכֹּל וּמִתְקַשֵּׁר בִּמְצִיאוּת הַשְּׁלֵמוּת הָאֱלֹהִית, וְעַל יְדֵי הָרַעְיוֹנוֹת שֶׁל הַתְּשׁוּבָה, דֵּעוֹתֶיהָ וְהַרְגָּשׁוֹתֶיהָ, כָּל הַמַּחֲשָׁבוֹת, הָרַעְיוֹנוֹת וְהַדֵּעוֹת, הָרְצוֹנוֹת וְהַהַרְגָּשׁוֹת, מִתְהַפְּכִים וְשָׁבִים לְהִקָּבַע בְּעֶצֶם תְּכוּנָתָם בְּתֹכֶן הַקֹּדֶשׁ הָאֱלֹהִי.
ג. הַתְּשׁוּבָה הַכְּלָלִית, שֶׁהִיא עִלּוּי הָעוֹלָם וְתִקּוּנוֹ, וְהַתְּשׁוּבָה הַפְּרָטִית, הַנּוֹגַעַת לָאִישִׁיּוּת הַפְּרָטִית שֶׁל כָּל אֶחָד וְאֶחָד, עַד כְּדֵי דַּקּוּת הַפְּרָטִים שֶׁל תִּקּוּנֵי הַתְּשׁוּבָה הַמְיֻחָדִים, שֶׁרוּחַ–הַקֹּדֶשׁ יוֹדֵעַ לְפָרְטָם לִפְרָטִים הַיּוֹתֵר בּוֹדְדִים, הֵן בְּיַחַד תֹּכֶן אֶחָד. וְכֵן כָּל אוֹתָם תִּקּוּנֵי הַתַּרְבּוּת, שֶׁעַל יָדָם הָעוֹלָם יוֹצֵא מֵחֻרְבָּנוֹ, סִדְרֵי הַחַיִּים הַחֶבְרָתִיִּים וְהַכַּלְכָּלִיִּים, הַהוֹלְכִים וּמִשְׁתַּכְלְלִים עִם תִּקּוּנֵי כָּל חֵטְא וְעָווֹן מֵחֲמוּרִים שֶׁבַּחֲמוּרִים עַד דִּקְדּוּקֵי סוֹפְרִים וּמִדּוֹת חֲסִידוּת הַיּוֹתֵר מֻפְלָגוֹת - כֻּלָּם הֵם חֲטִיבָה אַחַת, וְאֵינָם מְנֻתָּקִים זֶה מִזֶּה, "וְכֻלְּהוֹ לְחַד אֲתָר סְלִיקִין".
עוד בנושא לאורו
שאל שאלה

לא ניתן להעביר הודעה לרבנים באמצעות מערכת התגובות.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il