ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
שבת בקראון פלזה עם הרב שמואל אליהו והרב יוני לביא ושבת שירה עם הרב סבתו
בית המדרש בית מדרש לאורו

גליון מס 100

הקודש העליון

הרב אורי שרקיחשוון תשפ
16
מוקדש לעלוי נשמת
הרב שלמה פיירשטין
לחץ להקדשת שיעור זה
'הקדושה' היא מושג שאפשר להתבלבל ביחס אליו, במיוחד בגלל ה'ריח' שהמושג הזה קיבל בתרבויות אחרות, שחדר גם לתוך היהדות, וגורם לאי-הבנות מסוימות. מורי ורבי הרב יהודא אשכנזי היה רגיל לומר שהחברה הישראלית מתחלקת לשני סוגי אנשים: דתיים וחילוניים, החילוניים מושפעים מן התרבות המערבית, והדתיים מושפעים מן הדת המערבית. ואפשר לומר שמושגים של קדושה מזוהים הרבה פעמים על-פי משמעותם בנצרות; אנחנו רוויי-ספוגי נצרות בתרבותנו בתת-מודע. ולכן, יש לנו קושי מיוחד כאשר אנו באים לדבר על מושגי יסוד של היהדות שהשתמשו בהם גם הנוצרים.
הרב קוק בספר 'אדר היקר', כשהוא מנתח את מצבה של היהדות בימיו, הוא כותב שספגנו מן הנצרות את המחשבה שעניינים של 'קדושה' ו'דת' הם דבר רציני ועצוב, וזה בניגוד מוחלט למסרים של "עבדו את ה' בשמחה" (תהילים ק, ב), וכל הקישור שקיים ביהדות בין קדושה לבין שמחה, כגון "אין עומדין להתפלל...אלא מתוך שמחה של מצווה" (בבלי ברכות לא, א), ולכן, כשאנחנו באים לדבר על הקדושה, יש צורך קודם כל להבין בדיוק על מה מדובר.
בספר בראשית נאמר: "ויברך א-להים את יום השביעי ויקדש אותו" (ב, ג), וזו הפעם הראשונה שמופיע המושג 'קדושה' בתורה. בכל יום מימי הבריאה ישנן משימות: המשימה של היום הראשון היא – "יהי אור", של היום השני – "יהי רקיע", השישי – "נעשה אדם", והמשימה היום השביעי – "ויקדש אותו". כדאי להזכיר ש'יום השביעי' של מעשה בראשית איננו השבת, אלא 'יום השביעי' זה ההיסטוריה; כל יום מימי הבריאה מסתיים ב"ויהי ערב ויהי בוקר יום.." מלבד היום השביעי, לאמור שהוא לא הסתיים. ואם הוא לא הסתיים, זה אומר שאנחנו, בהיסטוריה האנושית, נתונים בתוך היום השביעי. והמאפיין של היום השביעי, קרי של ההיסטוריה האנושית, הוא העובדה שהקב"ה שובת, שרבש"ע איננו מתגלה בו. אם-כן, ליום השביעי ישנה המשימה של "ויקדש אותו", אך היא איננה מוטלת על הקב"ה, השובת ביום זה, כי-אם על האדם, ע"פ הציווי "דבר אל כל עדת בני ישראל לאמור קדושים תהיו" (ויקרא יט, ב). הקדושה היא המשימה של ההיסטוריה האנושית, ואם היא תצליח במשימה – יחתם היום השביעי ב"ויהיו קדושים, וירא א-להים כי טוב, ויהי ערב ויהי בוקר יום השביעי" ונוכל לעבור למשימות החדשות של היום השמיני.
מה היא המשימה של "קדושים תהיו"? יש קריאה מוטעית ברש"י ש"קדושים תהיו" פירושו "פרושים תהיו". רש"י כותב: "קדושים תהיו – הוו פרושים מן העריות.. שכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה", כלומר, אם תהיו פרושים מן העריות – תגיעו בסוף גם לקדושה. משמע שהקדושה איננה הפרישות! רש"י לא הסביר מהי 'הקדושה' אלא איך להשיג אותה; הדרך אל הקדושה עוברת דרך הפרישות, שהיא וויתור על עוצמות חיים נמוכות כדי להגיע אל הקדושה שהיא עוצמת חיים הרבה יותר גדולה. משל למה הדבר דומה? לאדם שזמן רב לא עסק בהתעמלות. אומר לו הרופא: "תשמע, אתה קצת חלש, כדאי שתלך לעשות קצת התעמלות, זה יחזק אותך". לאחר שעת התעמלות הוא חוזר לרופא מפורק לגמרי, בטענה: "זה מה שהצעת!?" ועונה לו הרופא: "כך זה כשאתה ניפגש עם עוצמת חיים גדולה מזו שהייתה לך עד עכשיו, בהתחלה זה מחליש אותך ואח"כ תתחזק".
אבל מהו התוכן של הקדושה? "קדושים תהיו כי קדוש אני" (ויקרא יט, ב). במבט ראשון, פסוק זה בכלל לא מובן, אתה הקב"ה 'קדוש', יפה מאוד, אבל למה אתה רוצה שגם אנחנו נהיה קדושים?! אלא, כביכול הקב"ה אומר לנו: "אני הקדוש היחיד. אני מרגיש קצת בודד, אז אולי תהיו גם אתם קדושים, ואז נוכל לשחק ביחד; אני זקוק לעוד קדושים". כלומר, הציווי "קדושים תהיו" הוא פנייה של הזדקקות מצד הבורא למי שיוכל להיות בקשר איתו. אם-כן, ניתן להגדיר את המצב של קדושה בתור מצב של מערכת יחסים בלתי אמצעית בין הבורא לנברא. 1 בדרך-כלל, המפגש הזה בלתי אפשרי, יש מסך – המסך של הטבע, של ההכרה, המבדיל בין הבורא לנברא ומונע את המפגש הבלתי אמצעי ביננו לבינו. אבל צריך מידי פעם להסיר את המסך, וזה דבר מסוכן! לכן, כדי להיות מוכנים לזה, יש אסטרטגיה שלימה של "קדושים תהיו" ואז נוכל סוף-סוף להיפגש, אנו והבורא.
אם-כן, אמרנו ש"קדושים תהיו" היא המשימה של היום השביעי. אך אל לנו ליפול לטעותו של פרופ' ישעיהו ליבוביץ', שאמר – אם כתוב "קדושים תהיו" סימן שאתם לא קדושים, והקדושה היא ייעוד, משימה, אך לא מציאות; שהרי כתוב "כי עם קדוש אתה ל-ה' א-להיך" (דברים יד, ב). אז כיצד יש להבין את הציווי פשוט מאוד, "קדוש אתה" – זו מציאות קיימת בכלל - שנוצרה והוטבעה בנו כעם מכח מאמציהם של האבות, "קדושים תהיו" – זה ציווי לפרט. קורח, סבר ש"כל העדה כולה קדושה" ולא "כולם קדושים", כל אחד הוא כבר קדוש, והעביר את הקדושה שכבר קיימת בכלל אל הפרט, ללא מאמצים. ואומר הרב קוק (ישראל ותחיתו טו) שהאמירה "כל העדה כולם קדושים" הייתה לעג לכל המאמץ של ההתקדשות, הסוברת שקדושה היא משימה עבור היחיד אבל היא כבר קיימת בכלל.
עכשיו, ננסה להיכנס קצת יותר למשמעותה של המשימה "קדושים תהיו"? מהי המשימה הזאת? אפשר לתפוס את הקדושה כמציאות מאגית – כל מיני כישופים וטריקים. לפי זה, הקדושה היא דבר השייך לתחום המיסתורין – מושג שמאוד אהוב על הנוצרים, והם ירשו אותו מן 'המיסתורין של אלואוסיס' של יוון העתיקה, כלומר, איזו מן תחושה של משהו בלתי מובן, ואפילו קצת מסוכן, שלא כדאי יותר מדי לחקור. זו הקדושה בעיני הגויים. ואילו אצלנו, הקדושה היא מכלל המידות המוסריות של האדם: "אמר ר' פנחס בן יאיר: תורה מביאה לידי זהירות...מביאה לידי קדושה" (בבלי עבודה-זרה כ, ב), ואומר המסילת ישרים (פ' כו): "ענין הקדושה.. תחילתו השתדלות וסופו מתנה". מהו התוכן של ההשתדלות הזאת? על מה מדובר?
לשם כך עלינו לחזור קצת אחורה אל מורה הנבוכים להרמב"ם, המסתיים בתכלית האדם (ח"ג, נד). אומר הרמב"ם: יש כל מיני תכליתות שבני אדם מציירים לעצמם לגבי מהי תכלית החיים, והוא מדרג אותן:
1. היותר מצויה אצל רוב בני האדם, והיא קניין הרכוש. כלומר, אם אני אהיה מיליארדר – אשיג את מטרת החיים. אומר הרמב"ם: זה לא יכול להיות מטרת החיים, כיון שכל קנין הרכוש נישען על מוסכמה חברתית, של פעולה כזו או אחרת של קנין, אך שום דבר לא השתנה במציאות באמת. כך שכל זה דמיון, וחבל שאדם ישקיע את תכלית חייו בדבר שכל כולו דמיון.
2. שלימות הגוף, שהיא דבר השייך לאדם עצמו, ולא דבר חיצוני לא. אומר הרמב"ם: גם זו לא יכולה להיות מטרת החיים, שכן בזה נעשה האדם לא יותר מאשר בהמה, ובודאי לא יגיע האדם לכוחו של פרד חזק, וקל-וחומר לא לכוחו של פיל.
3. תיקון המידות, שהוא אכן דבר המיוחד לאדם. אבל, אומר הרמב"ם: גם זה לא יכולה להיות מטרת החיים, שכן תיקון המידות מסדיר את היחסים החברתיים, אבל זה שלימות לאדם באשר הוא חלק מן החברה, אבל לא שלימות לאדם באשר הוא אדם, שכן מה מועיל האדם עם המידות הטובות שלו באי בודד? הוא מלא נדיבות, אבל אין לו למי לתת!?
4. לכן, אומר הרמב"ם: מה שמיוחד לאדם, ולו לבדו, זו דעת א-להים, והיא תכלית החיים.
וממשיך שם הרמב"ם ומביא לימוד לכך ממה שכבר אמר ירמיהו הנביא: "אל יתהלל חכם בחכמתו.. הגבור בגבורתו.. עשיר בעשרו, כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידע אותי" (ט,כב-כג), כלומר, פסילה של שלוש התכליתות דלעייל: "חכם בחכמתו" = תיקון המידות, "הגבור בגבורתו" = שלימות הגוף, "עשיר בעשרו" = קנין הרכוש, אלא, תכלית החיים היא "השכל וידע אותי" = דעת א-להים. ואומר הרמב"ם: היה אפשר לעצור בזה, אך הנביא ממשיך, ונותן לנו תכלית חמישית: "השכל וידע אותי כי אני ה' עשה חסד משפט וצדקה בארץ כי באלה חפצתי נאם ה'" (שם). ולכאורה, חסד, צדקה ומשפט הם מידות, וכיצד הפכה התכלית השלישית – תיקון המידות, לתכלית חמישית? אלא, שלא הרי תיקון המידות לפני דעת א-להים כהרי תיקון המידות אחרי דעת א-להים; כאשר יש דעת א-להים, אז גם תיקון המידות הוא חלק ממנה, מתכלית החיים, ונהיה 'קדוש'.
היינו מצפים מהרמב"ם, שאם יש אפשרות לקדש את הערך של תיקון המידות אז תהיה גם אפשרות לקדש את הערך של שלימות הגוף, ואת הערך של קנין הרכוש, אך בזה הרמב"ם נעצר. אולם המסילת ישרים ממשיך ומלמד שהאדם הקדוש מקדש את הכל; כל מה שהוא אוכל ושותה וישן, וכל המעורבות שלו בעולם – הכל מתקדש מכח היותו אדם קדוש. זה המסילת ישרים במידת הקדושה, ואחרי-כן גם החסידות חיקתה את זה.
(לקריאה נוספת מדברי הרב שרקי ניתן לעיין בספריו בהוצאת 'אוּרים': ourim.org)




^ 1.בספר שמות פרק כ"ה פסוק ח': "ועשו לי מקדש", ואומר רש"י: "בית קדושה", ואז התוצאה תהיה: "ושכנתי בתוכם" (שם). כלומר, צריך איזשהו מקום שבו המפגש בין הנברא לבורא הוא אפשרי.
עוד בנושא לאורו
שאל שאלה

לא ניתן להעביר הודעה לרבנים באמצעות מערכת התגובות.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il