ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

אברהם אוהבי

אברהם – 'אחות לנו קטנה' , העברי , בסתר המדרגה , פרשת ארץ ישראל , קונה שמים וארץ.
לחץ להקדשת שיעור זה
אברהם – 'אחות לנו קטנה'
אמרו המקובלים, שחטאו של אדם הראשון גרם לנפילת העולם 'מאיגרא רמא לבירא עמיקתא'. האדם מיועד היה להיות במדרגה עליונה אך בגלל חטאו נגזרה עליו מיתה. לולא שחטא, היה האדם חי לעד במקום רוחני עליון ומושלם. החטא גרם לשבר איום ונורא, והשבר הזה נמשך במשך אלפיים שנים, שנות תוהו, עד שבא אברהם אבינו ומתחיל את מהלך התיקון של העולם, מהלך שמתקדם ונמשך עד ימינו. כוחו הגדול של אברהם הייתה האמונה שלו שיש ריבון לעולם והוא המנהל את עולמו, ויש לעולם תפקיד ומגמה, ויש לאדם תפקיד. עניינו של האדם הוא להיות שותף עם הקב"ה בתיקונו של העולם. מתוך האמונה הגדולה הזו אברהם מתחיל את הדרך: 'וְהֶאֱמִן בַּה'' (טו, ו).
נדרשת אמונה גדולה מאוד כדי להתחיל דרך שכדי שתצליח היא צריכה להמשיך דורות אחר דורות, עד תיקונו השלם של העולם. מתוך ההכרה של אברהם את הקב"ה, ומתוך ההכרה בכך שיש לאדם ולעולם אפשרות להתחבר אל בורא העולם, מבין אברהם שבתפקידו אין לו מגמה אישית, ואם הוא יגיע אליה - אשריו וטוב לו. הוא מבין שכל העולם כולו הוא אחד, ולכל אדם בעולם יש תפקיד במהלך הכללי של תיקון העולם, מהלך חיבור העולם אל בורא העולם. וכך אומר לנו המדרש (בראשית רבה, לט): "אחות לנו קטנה' - זה אברהם אבינו, שאיחה את העולם, כמי שמאחה את הקרע'. אברהם מחבר את העולם. למה מתכוונים חז"ל - אברהם מתחיל את דרכו הגדולה מתוך שהוא הגיע להכרה שריבונו של עולם אחד, והעולם אחד. ההכרה הזו של אברהם, תפיסת-המציאות הזו שלו, היא שעושה את העולם אחד, והיא עומדת בבסיס דרכו של אברהם אבינו. מתוך העולם מתגלה הידיעה הזו שיש ריבון אחד לעולם. אברהם ראשית-כל איחה את העולם, ואחר כך החל התהליך בו העולם כולו יגיע למציאות הזו, תהליך של השתלמות.

העברי
אברהם מפרסם את הידיעה הזו, ויש לו תלמידים רבים: 'הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן' (יב, ה). לפי דברי הרמב"ם, בתחילת הלכות עבודה זרה, אלפים נמשכו אחרי אברהם. הוא פתח מסע, דרך גדולה. הגמרא במסכת יומא (כח:) אומרת 'אברהם זקן ויושב בישיבה'. פירוש המילה זקן היא 'זה קנה חכמה', ואברהם הקים ישיבה, ללמד בה את החכמה שקנה. הוא היה ראש הישיבה הראשון. ולפי דברי הרמב"ם זו היתה כנראה ישיבה גדולה, אולי אפילו גדולה יותר מישיבת מיר... יצחק ויעקב ממשיכים את דרכו, וכך הדרך הזו הולכת ונמשכת, והעולם הולך ומתקדם אל המגמה השלמה.
אומרים לנו חז"ל: 'מעשה אבות סימן לבנים'. כל מה שקרה אצל האבות - חוזר ומופיע אצל הבנים, כי פשוט שמה שיש בשורש ייראה אחר כך גם בענפים. גם התכונה הזו היא של אברהם אבינו, היכולת להוביל דרך, לפרוץ דרך, וללכת נגד הזרם, וגם היא חלק ממעשה האבות שהוא סימן לבנים. אברהם נקרא 'אברהם העברי' (יד, יג), שהוא מעבר אחד והעולם כולו מן העבר השני, זה אופי שנמשך ומתגלה בבניו. כך במשך הדורות יש דמויות רבות שממשיכות את הדרך של אברהם אבינו, שפורצות דרך, והולכות כנגד הזרם.
כזה היה מורנו ורבינו, הרצי"ה, שהמשיך את דרכו של הרב אך גם פרץ דרך חדשה. הרב הציג מגמה גדולה מאוד, והרב צבי יהודה המשיך את הדברים בפועל. העמיד תלמידים הרבה, בעלי עוצמה, ביטחון ואמונה בדרכם הגדולה, בעלי הסתכלות גדולה ויכולת לראות את המאורעות באופן גדול ושלם, שזהו האופן היותר נכון, כמובן. תלמידים חזקים, שלא מפחדים מהתמודדויות או קשיים, רואים בכל קושי אתגר, שיביא אותנו להתקדמות יותר גדולה. כך הרצי"ה פעל להופיע את דרכו של הרב.

בסתר המדרגה
המהר"ל בספר נצח ישראל (פרק לח) מביא מדרש:
אמר ר' איבו בשם ר' אלעזר בנו של ר' יוסי הגלילי: בשלושה מקומות חלקו באי עולם על הקב"ה. אחד בדור הפלגה, שנאמר: 'וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים' (יא, א), דברי חירופים היו משיחים על הקב"ה. ואחד בימי גוג ומגוג, שנאמר: 'יִתְיַצְּבוּ מַלְכֵי אֶרֶץ וְרוֹזְנִים נוֹסְדוּ יָחַד עַל ה' וְעַל מְשִׁיחוֹ' (תהלים ב, ב). ואחד בימי יהושע, שנאמר: 'וַיִּתְקַבְּצוּ יַחְדָּו לְהִלָּחֵם עִם יְהוֹשֻׁעַ וְעִם יִשְׂרָאֵל פֶּה אֶחָד' (יהושע ט, ב). מהו פה אחד? שחלקו על הקב"ה, שנאמר בו 'שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד' (דברים ו, ד).
שואל המהר"ל: למה דווקא בשלושה מקומות האלה התקבצו להילחם עם הקב"ה. הוא מבאר, ששלושת התקופות האלו הן תקופות של הופעה מיוחדת של התגלות ה' בעולם, ובכל פעם שמופיעה התגלות גדולה - יש התנגדות שמנסה לעצור את המהלך האמוני הזה. דור הפלגה הוא הדור שבו אברהם אבינו מתחיל לקרוא בשם ה', וכולם מתקבצים נגדו - 'וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים'. היתה התנגדות למהלך האמונה של אברהם.
הפעם הבאה היא בימי יהושע, שזהו שלב חדש של קריאה בשם ה', שהרי אינה דומה קריאה בשם ה' בחוץ לארץ לקריאה בשם ה' בארץ ישראל, כשעם ישראל מתבסס כעם בארצו. ארץ ישראל היא מקום מיוחד, 'וּמִי כְעַמְּךָ כְּיִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ' (שמואל ב, ז, כג). דווקא בארץ מתגלה שה' אלקינו ה' אחד, לא בחוץ לארץ, ולכן בימי יהושע שוב מתעוררת התנגדות, וכל האומות מתכנסות לעצור את ההופעה המתחדשת ומתגדלת של 'ה' אֶחָד'.
והפעם השלישית - בימי הגאולה. עם ישראל חוזר אל ארץ ישראל, להופיע בצורה הכי גדולה ומושלמת את שם 'ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד'. ושוב תהיה התנגדות. ייתכן שאנחנו כבר פוגשים אותה, ואולי יש כמה 'גלים' של ניסיונות לעצור את המהלך הזה. ומלמד אותנו המהר"ל במהלך של כמה פרקים, שלקראת כל התקדמות יש העדר, שבר של המדרגה הקודמת, ורק אחר כך מתחיל המהלך הבא.
אולי זה מתקשר לכך שהקב"ה אומר לאברהם 'לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ' (יב, א). בתוך לבו של אברהם יש הופעה אלוקית, והוא מבין שהדרך שהוא מכיר, שהוא גדל בה ונמצא בה, היא לא הדרך הנכונה. ומהי הדרך - הוא עוד לא יודע, 'אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ', הוא רק יודע שזו לא עבודת האלילים והשקפת העולם של דורו. קודם כל 'לֶךְ לְךָ', השתחרר מהשקפות העולם המבלבלות, התנקה מכל הטעויות, ואז לאט תתפתח ותמצא את הדרך הנכונה. וזהו אותו יסוד: לכל מהלך של התפתחות קודמים מצבי ביניים, שבהם צריך לעזוב את הדרך הקודמת, או את המדרגה הקודמת, גם אם לא יודעים עדיין מה בדיוק תהיה הדרך החדשה. מתפתחת הבנה שהשקפת העולם שלנו היא עוד לא מספיק גדולה, ומתעורר חיפוש אחרי משהו יותר גדול, עוצמתי וממלא. הדרך הקודמת נעזבת, כדי לפנות את המקום למציאת דרך גדולה ושלמה יותר.
לימד אותנו מרן הרב, שכל משבר בסופו של דבר בונה. כל נפילה היא לצורך תיקון, ולכן אין סיבה לפחד ממשברים אלא להיבנות מהם. יש להעמיק ולהבין למה הדרך הקודמת מוצתה כבר, ושהגיע הזמן לעלות לשלב של אמונה יותר גדולה, זכה וטהורה.
המגמה שלנו היא להתקדם לעבודת ה' מתוך אהבה, מהעומק הפנימי של האדם, ולא בעקבות מחויבות חיצונית. לא מתחושה של עול מכביד אלא מחפץ לב עמוק. וגם בזה יש מדרגות. יש אדם שעובד את ה' מתוכו, מבחירה, ואחר כך הוא מתקדם ומבין שיש עומק עוד יותר גדול. בתהליך הזה הוא כל הזמן מתקדם משלב לשלב וממדרגה למדרגה. ובאמצע - תמיד יש גם את 'סתר המדרגה', וזהו המצב שאנחנו עוסקים בו כעת. שלב של שבירה של המדרגה הקודמת בדרך אל המדרגה הבאה.
כשמסתכלים על המציאות במבט כזה, מתמלאים בביטחון. לא מפחדים מכל משבר, קושיה או חולשה. להפך, אנחנו צריכים לראות מה התוך הפנימי של כל דרך שכביכול מנסה לסתור, לקחת את התמצית ולהסיר את כל הקליפות, ועל ידה לעלות ממדרגה למדרגה חדשה. אפילו אם יש רוח או תופעה שנראה לנו שאין בה חיפוש עמוק אלא רק בריחה מאחריות או תאווה – צריך לחפש מהי הנקודה הפנימית של המהלך הזה, כי אנחנו מאמינים שריבונו של עולם מכוון את כל התופעות הללו.

פרשת ארץ ישראל
הפרשה שלנו היא פרשת ארץ ישראל. 'לֶךְ לְךָ... אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ'. הרב זצ"ל אומר שיש שתי מעלות לארץ ישראל, שתי מדרגות של קדושה. יש מדרגה של קדושה עצמית, שארץ ישראל היא מאז ומעולם מקום ההופעה האלוקית, ובזה היא בולטת ומיוחדת לעומת שאר הארצות; ויש קדושה שניה, שהיא נקראת קדושת המצוות, והיא תלויה בהימצאות עם ישראל בארץ ישראל. הקדושה העצמית נמצאת כל הזמן, מאז בריאת העולם, ואילו קדושת המצוות מופיעה רק בשעה שעם ישראל נמצא בארץ ישראל ושולט בה. את שתי הקדושות הללו אפשר גם להגדיר בתור 'קדושת אוויר' ו'קדושת מקום'. יש מן הראשונים שפוסקים שיש מצוות ממצוות ארץ ישראל שקיימות תמיד. כמו מצוות כלאיים, שאינה תלויה במציאות עם ישראל בארץ ישראל אלא בקדושה העצמית.
בחוץ לארץ, גזרו חז"ל טומאת ארץ העמים. גם הטומאה הזו היא טומאה כפולה. יש טומאה גם בקרקע של חו"ל, וגם באוויר. לכן, אם מישהו נכנס בתוך שידה, תיבה או מגדל אל ארץ העמים, הוא טמא אף על פי שלא נגע בקרקע מפני שהאוויר טמא מגזירת חכמים. יכול אדם לחשוב שגזירות חכמים הן רק אמצעי ולא מטרה, והגזרה הזו רק נועדה לדאוג לכך שלא יצאו לחוץ לארץ, אז אין כאן טומאה אמיתית, הרי התורה לא אמרה שחוץ לארץ טמאה. הרב מלמד אותנו שגם בגזירות חכמים יש מציאות עצמית. אמנם אין עונש על טומאה כזו, אבל עדיין זו מציאות של טומאה. כמו שאם אדם אוכל חצי שיעור של איסור הוא עשה איסור אבל לא נענש. ברור שגם אם האיסור הזה לא מהתורה, עדיין יש בזה איסור. הרי אם הוא היה אוכל חתיכה נוספת היא הייתה מצטרפת לאיסור שלם! אז זו מציאות של 'קצת איסור'. כך היא טומאת ארץ העמים.
זאת אומרת שהמעלה של ארץ ישראל היא כפולה: בארץ ישראל יש שתי קדושות, ובארץ העמים יש שתי טומאות - טומאת קרקע וטומאת אוויר.
ועוד מעלה בארץ ישראל: כל המצוות מתקיימות בה באופן שלם, כמו שאומר הרמב"ן. זה עיקרון שחוזר מספר פעמים בתורה, שהמצוות ניתנו לנו כדי שנקיים אותן בארץ ישראל. זאת אומרת, שהמצווה הזו שאברהם נצטווה ללכת לארץ ישראל היא השורש של כל המצוות כולן. רק בארץ ישראל אפשר להיות עובד ה' בצורה מלאה, לחיות בטהרה ובקדושה, להיות מחובר לעבודת ה' השלמה.

קונה שמים וארץ
יש לנו מצווה נוספת בפרשה הזו: מצוות ברית המילה. אברהם אבינו מצווה בה, והיא מבטאת את עניינו המיוחד של אברהם. הדורות הראשונים היו דורות גדולים מאוד, מאדם ועד נח, ומנח עד אברהם אבינו. המהר"ל מסביר שהדורות האלו היו דורות מאוד מופשטים, ש'ענפיהם מרובים ושורשים מועטים'. כלומר, הם היו בעצם הראשונים, המשך של האדם הראשון, הענק. אמנם האדם הראשון נכשל אבל החטא שלו היה בגדלות. הוא היה אדם עצום, יציר כפיו של הקדוש ברוך הוא, והגדלות הזו נמשכה בדורות הראשונים. זה התבטא בשנים הרבות שהם חיו, וזה מלמד אותנו על הגדלות שלהם. זו היתה גדלות מופשטת, חסרת שורשים, ולכן הם לא הצליחו ליישם את הגודל הרוחני שלהם במציאות, הם חטאו ונכשלו. כלומר, במעשיהם הם היו מקולקלים מאוד, וברוחם הם היו שטים למעלה.
בא אברהם אבינו, ועניינו הוא לחבר שמיים וארץ. הקב"ה מבטיח לו 'וְשַׂמְתִּי אֶת זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ' (יג, טז), וגם ככוכבי השמים. ברכה כפולה של חיבור שמיים וארץ. הוא מוריד את הקדושה אל תוך המציאות, ובהתאם לזה הוא מצווה במצווה המיוחדת הזו, שמקדשת את המציאות, מקדשת את הגוף.
אומר הזוהר (חיי שרה, קכט:), 'יש קונה עולמו בשעה אחת, ויש קונה עולמו בכמה שנים'. גם חז"ל אומרים את המימרה הזה בכמה מקומות, והזוהר מייחס אותו כאן לאברהם אבינו. אברהם אבינו לא היה אדם שקנה את עולמו בשעה אחת, הוא הלך ועלה ממדרגה למדרגה. המצב של 'קונה עולמו בשעה אחת', הוא מצב חריג, שבו אדם מרגיש פתאום רוח גדולה מופיעה בו והוא מתהפך לאדם אחר. בדרך כלל הגמרא מביאה את המימרה הזו ביחס לאנשים שקנו את עולמם במסירות נפש וכעת הם לא בחיים, כמו אלעזר בן דורדיא וכדומה, שבבת אחת קנו את עולמם. כדי לבנות דרך ארוכה, דרך של עם, דרך של עולם - זה לא עניין של קפיצה, זה תהליך עמוק, תהליך של הקרבה יומיומית, של מסירות נפש במשך חיים ארוכים. זהו עניינו של אברהם אבינו. הוא הולך בדרך ארוכה ומתנסה בניסיונות רבים. כאשר חכמים אומרים שאברהם התנסה בעשרה נסיונות, אלו עשרה נסיונות כלליים, ויש מחלוקת בין המפרשים אלו נסיונות בדיוק נספרו כיוון שהיו לאברהם נסיונות רבים. האמת היא שאדם גדול כאברהם מתנסה בכל בוקר, בכל רגע, עד כמה הוא יתמסר ויקריב את עצמו לעבודת ה'. אברהם אבינו הוא דוגמא למהלך של עבודת ה' תמידית, כמו שנראה בפרשה הבאה – אברהם הוא 'בא בימים', בכל יום הוא עולה עוד עליה. וכך נבנה להיות שורש, צור וסלע, שעל גביו דורות רבים עומדים ונשענים.
חז"ל מדריכים אותנו שכל אדם צריך לשאול את עצמו 'מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי, אברהם יצחק ויעקב' (תנא דבי אליהו רבה, כה). האמונה הגדולה של אברהם, הביטחון, הנכונות למסור את הנפש – על זה אנחנו אומרים 'מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי'.
אברהם הוא שורש לכלל ישראל ושרה היא שורש לכלל ישראל. הם השורש של כל האומה הישראלית. הגמרא במסכת ראש השנה (לב:) אומרת שבפסוקי הזיכרונות בראש השנה מזכירים רק זיכרונות טובים ורק זיכרונות כלליים. ואמנם את הפסוק 'וַה' פָּקַד אֶת שָׂרָה' (כא, א) מזכירים כי אברהם ושרה הם לא אנשים פרטיים, הם כלל ישראל. והם סימן לדברים שעוברים אל הבנים בכל הדורות.
אני חושב שהדור שלנו במידה מסויימת דומה לדרך שעבר אברהם. אנחנו חוזרים לארץ ישראל בהקרבה גדולה, מתמודדים בהתמודדויות קשות. ואני מדבר כעת על עם ישראל ככלל. אנחנו נמצאים בתקופה שיש צורך למסור את הנפש במאבקים רוחניים ומעשיים, ואנחנו ממש חוזרים על דרכו של אברהם אבינו, 'הולכים למסענו', ממצב למצב, ומתקדמים. יש כאן בחינה של התגלות המהלך הגדול של אברהם אבינו.
אנחנו לא תמיד רואים את זה, ויש כאלו שאומרים כל הזמן שהדור שלנו הוא הדור הכי מקולקל שהיה אי פעם, אבל במבט גדול וכללי - הדור שלנו הוא דור גדול, המתקדם בתאוצה לקראת הגאולה. כל המכשירים, כל הטכנולוגיה, הם התפתחות של העולם לקראת הגאולה. ומי מוביל את המהלך הזה – הקדושה, אנשי האמונה. עלינו לראות את המציאות במבט הנכון, לדעת שאנחנו נמצאים בתהליך גדול וענק, ושאנשי האמונה הם השורש של כל המהלך הגדול הזה. עלינו להאמין בזה שהתקופה גדולה ושהמעשים שלנו גדולים. הכוחות שלנו גדלים, המהלך הולך ומתגדל, ואנחנו זוכים יום-יום להיות שותפים עם הקב"ה בגאולתם של ישראל. חזק ונתחזק!
֎ ֎ ֎
לקבלת השיחה כל שבוע במייל או בווצאפ,
שלחו הודעה לכתובת bogrim@yeshiva.org.il , או למספר 0547881227
עוד בנושא לך לך

לא ניתן להעביר הודעה לרבנים באמצעות מערכת התגובות. לחץ כאן להעברת שאלתך לרב.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il