ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
חדרים אחרונים לשבת שירה בירושלים עם הרב סבתו
בית המדרש מדורים לאורו

גליון 106

"רוח האומה יתגלה בגדוליה"

לאורו נלך - הרב משה צבי נריה זצ"ל (תרע"ג-תשנ"ה) לקראת יום פטירתו - יט' בכסלו.
מוקדש לרפואת
אליענה שרה בת רחל יהודית
לחץ להקדשת שיעור זה
תולדות חייו
נולד בכ"א בשבט תרע"ג בלודז' שבפולין, לאביו הרב פתחיה מנקין ולאמו, הרבנית רחל. עבר עם משפחתו למספר עיירות ברוסיה הלבנה בהן אביו שמש ברבנות. למד ב'חדר' עד שהשלטון הקומוניסטי של סטאלין אסר לקיים אורח חיים דתי וסגר את ה'חדרים'. מאז למד בבית עם אביו חומש עם רש"י, נ"ך, משניות וגמרא. בניסן תרפ"ו, לאחר בר-המצווה, נסע למינסק הבירה, שם למד ב'ישיבה לצעירים' בתנאי מחתרת קשים, נחשב לאחד מהתלמידים המצטיינים. בחורף תרפ"ט עבר לשקלוב, שם למד אצל רב העיר, הרב מרדכי פיינשטיין. בכ' בתמוז תר"ץ זכה להגשים את חלום חייו, הוא הגיע לארץ ישראל. מיד החל ללמוד בישיבת 'מרכז הרב', בה למד חמש שנים. עד מהרה נהיה לאחד התלמידים המקורבים ביותר לראש הישיבה, הראי"ה קוק, את דרכו עיצב לאור תורתו. בקיץ תרצ"א, מתוך חרדה לעתידו של הנוער הדתי בארץ, שהתבייש בדתו ובקיום המצוות, הצטרף לתנועת הנוער בני עקיבא, כמדריך ומרכז הסניף היחיד שלה (בירושלים), מאז נהיה למתווה דרכה ומורה הדרך הרוחני שלה. מתרצ"ב היה חבר בהנהלה הארצית שלה. בקיץ הקים בשרון סניפים חדשים לתנועה, כאשר סיפר על כך לראי"ה קוק, אמר לו רבו: "אין לך דבר קדוש מזה"! חיבר שירים לתנועה ביניהם גם את ההמנון שלה. בערב ראש השנה תרצ"ו ייסד את בטאון התנועה, 'זרעים', אותו ערך במשך חמש שנים. היה חבר בתנועת הפועל המזרחי, נאם בוועידותיה ופרסם מאמרים בביטאונה, 'נתיבה'. בתרצ"ז ייצג אותה בקונגרס הציוני ה-כ' שהתכנס בשוויץ, היה החבר הצעיר ביותר.
בי' בחשון ת"ש, למרות כל ההתנגדויות, הלבטים, חוסר במימון כספי ותנאים קשים ביותר, יחד עם 13 בחורים צעירים, הקים במושב כפר-הרא"ה את ישיבת בני עקיבא הראשונה. בכ"ה באב תש"ח היה שותף להקמת 'חבר הרבנים שעל יד הפועל המזרחי', ופעל במסגרתו. בחורף תשי"ב התגייס לצה"ל לחיל החינוך, כדי לסייע במעברות בהן שוכנו העולים החדשים. שלח את תלמידיו להתנדב במחנות העולים. באלול תש"ך הקים את האולפנה הראשונה לבנות בכפר פינס. לאחר שהקים את 'מרכז ישיבות בני עקיבא' (ה'מרכז' נהפך לישות עצמאית בתשכ"ד), נהיה ל'ראש ישיבות בני עקיבא'. בכ"ב בסיון תשכ"ז היה בין מייסדי 'התנועה למען ארץ ישראל השלמה', שפעלה לשמירת שטחי ארץ ישראל שנכבשו ע"י צה"ל במלחמת ששת הימים. לקראת 'יום ירושלים' הראשון, כ"ח באייר תשכ"ח, פרסם אגרת לראשי ישיבות בני עקיבא, לר"מים ולתלמידים, בה הוא קרא להם לעלות ביום זה לירושלים לתפילת שחרית ('ותיקין') המונית ליד הכותל המערבי, בכך קבע את האופי של החגיגות ביום זה לשנים רבות. בתש"ל-תשל"ד היה חבר כנסת מטעם המפד"ל. עם הקמת תנועת 'גוש אמונים' (רוב מנהיגיה היו תלמידיו), בט"ו בשבט תשל"ד, במטרה ליישב את מרחבי ארץ ישראל ששוחררו במלחמת ששת הימים, עמד לימינה והושיט לה תמיכה מוסרית. ביום העצמאות תשל"ח קיבל את 'פרס ישראל' על "תרומה מיוחדת לקידומה ופיתוחה של החברה והמדינה". מתשל"ט החל לפרסם סדרת ספרים על חייו ומשנתו של רבו, הראי"ה קוק. בתשמ"ב ירד לגור בימית כדי להיאבק שם נגד הפינוי מסיני וחבל ימית. בי"א בשבט תשמ"ג פרש מהמפד"ל בשל הישארותה בממשלה לאחר פינוי חבל ימית. היה בין מקימי תנועת מצ"ד (המחנה הציוני הדתי), היא התמודדה בבחירות לכנסת ה-11 ברשימת 'מורשה'. מתשנ"ג לאחר החתימה על 'הסכמי אוסלו', נלחם ביתר תוקף על שלמותה של ארץ-ישראל, היה בין מקימי 'איחוד הרבנים למען עם ישראל וארץ ישראל'. בקיץ תשנ"ה פקדה אותו מחלה קשה (ממנה לא קם), אך המשיך בפעילותו החינוכית ובהנהגתו הציבורית. בי"ט בכסלו תשנ"ו, נפטר בגיל שמונים ושלוש ונקבר בכפר-הרא"ה.

המהפכות שחולל הרב נריה:
המהפכה הראשונה – זקיפת הקומה של הנוער הדתי: תנועת הנוער 'בני עקיבא'
הרב נריה החל לרכז את הסניף היחיד של תנועת בני עקיבא (בירושלים), כאשר הוא מנה כמה עשרות חניכים בלבד. בדוגמא אישית, בהתלהבות, ידע וכושר הבעה נפלאים, שיחות מעמיקות, בפרקי לימוד ושירה בתפילה, בדרכי חינוך חדשות שתאמו את העידן המודרני, נטע בחניכיו - אמונה גדולה, גאווה בדרכם, אחריות למעשיהם, ותחושת שליחות כממשיכי שרשרת הדורות ושומרי הגחלת. הוא העצים אותם באמונה וביטחון שבכוחם לשנות, לתקן וליצור מציאות חדשה, שתחבר את החול אל הקודש ותאחד את כל הטוב והיפה מהציונות הלא דתית ומהעולם החרדי. במהרה הוא נהפך לדמות מפתח בתנועה ומורה הדרך הרוחני שלה. מתוך אמון בנוער הדתי, ביכולתו ובסגולות הטמונות בו, הוא הצליח בסבלנות רבה לזקוף את קומתו של הנוער הדתי, שהיה נבוך והרגיש רגשי נחיתות כלפי הנוער הלא דתי שיצא להגשמה בהתיישבות, ולעצור את הסחף של עזיבת הנוער הדתי לחינוך הלא דתי. רבבות חניכים בעלי גאווה דתית התחנכו לאור משנתו החינוכית. בניגוד למספר חברים בהנהגת התנועה, הוא סבר שישנה חלוציות נוספת מלבד ההגשמה בקיבוץ, לכן ראה צורך להקים תנועת חלוצים תורניים (חלות"רים), שיתרמו ויגשימו גם בעיר ובתחומים נוספים.

המהפכה השנייה – מהפיכת התורה: הקמת רשת ישיבות בני עקיבא
לאחר מאמצים רבים, ולמרות התנגדות חלק מראשי תנועת המזרחי, יחד עם 13 תלמידים צעירים ושלש לירות בכיס [כ 12 דולר...], הקים הרב נריה, בסיוע ההנהלה הארצית של בני עקיבא, את ישיבת בני עקיבא הראשונה במושב כפר הרא"ה - 'אם הישיבות התיכוניות'.
לראשונה הוקמה בארץ ישיבה ארצישראלית שהתאימה לילידי הארץ, ה'צברים' (הוא נהג לומר: "אנו שואפים לגדל צבר ללא קוצים!"). הוא הצליח ליצור בישיבה הווי מיוחד שמיזג מספר יסודות - דרך הלימוד הליטאי, סדר היום והרצינות הפנימית של ישיבות המוסר, חמימות חסידית וערנות חלוצית. החינוך, ששילב ישן עם חדש, היה על פי תורת רבו, הראי"ה קוק – אחריות לאומית לכלל ישראל, ופנים כלפי העם כולו. בכל מקום ובכל תחום להתנדב ולתרום לפרט ולכלל, מתוך אהבת תורה, קידוש השם ושאיפה להיות תלמיד חכם בעל מידות טובות. בסבלנות רבה הוא הצליח לשלב חינוך ישיבתי עם רוח החלוצים בוני הארץ, תוך התמודדות עם רוחות העת החדשה...
לאחר שהקים את 'מרכז ישיבות בני עקיבא' נהיה ל'ראש ישיבות בני עקיבא'. במשך השנים, על פי חזונו, 'המרכז' פרס רשת של עשרות ישיבות תיכוניות ו'ישיבות הסדר' בכל רחבי הארץ, ולהם גם מספר שלוחות בחוץ לארץ. במערכות אלו התחנכו עשרות אלפי תלמידים לשלמות - לראות את מדינת ישראל כראשית צמיחת הגאולה השלימה, בה עם ישראל כולו יחיה חיי תורה בארץ ישראל השלימה. מהישיבות הנזכרות לעיל יצאו בוגרים רבים שהנחילו את תורת רבו, הראי"ה קוק, לציבור הדתי-לאומי, חיזקו את סניפי בני עקיבא, והקימו ישיבות וישובים רבים בכל רחבי הארץ. מהן צמחו המנהיגים הרוחניים של הדור הבא בציבור זה - דיינים, רבנים, ראשי כוללים, ראשי ישיבות ואולפנות, ראשי מכללות מדרשות ומכינות, ר"מים, מנהלים ומורים רבים. אנשי חינוך אלו שינו וחיזקו את מערכת החינוך הדתי, עד שבמרוצת השנים היא שינתה את פניה של מדינת ישראל.

המהפכה השלישית – חינוך הבת הדתית: הקמת אולפנות
הרב נריה היה שותף פעיל ביוזמה להקמת האולפנה הראשונה לבנות בכפר פינס (בראשה עמד אלי ששר). התכנית החינוכית באולפנה דמתה לזו שהנהיג בישיבות בני עקיבא. זו הייתה מהפכה של ממש בחינוכה של הבת הדתית בארץ. חזונו היה - לחנך ולהכין כראוי את הבת הדתית לקראת תפקידה כעקרת בית, עיקרו של בית, כך שהיא תוכל לבנות כהלכה בית יהודי, ותאציל עליו מרוחה, מדעותיה ומידותיה, מצניעותה ומאצילותה. במשך השנים הוקמו עשרות אולפנות (המאוגדות ב'מרכז ישיבות ואולפנות בני עקיבא), מכללות ומדרשות לבנות בכל רחבי הארץ.

המהפכה הרביעית – הארת דמותו של הראי"ה קוק והפצת משנתו
הרב נריה התברך בכישרון מיוחד של כתיבה ונאום. במשך עשרות שנים כתב מאות מאמרים בבקיאות רבה בכל תחומי הספרות התורנית לדורותיה. הם כללו חידושי תורה, פרקי עיון תורניים והגות חינוכית, בירוּר הלכות דת ומדינה והסברה רעיונית של מחשבת הציונות הדתית. גולת הכותרת של פעילותו הספרותית הייתה - פרסום סדרת ספרים על חייו ומשנתו של רבו, הראי"ה קוק (חיי-הראי"ה, בשדה הראי"ה, ליקוטי-הראי"ה, מועדי-הראי"ה, טל-הראי"ה).
כתלמידו הקרוב והמובהק, פרסם בר"ח אלול תרצ"ו, במלאת שנה לפטירת רבו, חוברת בשם: 'משנת הרב', היה זה לקט ראשון של קטעים נבחרים מספריו. באלול תרצ"ח, במלאת 3 שנים לפטירתו, פרסם את החוברת: 'הרב', עליה עמל זמן רב. הייתה זו הביוגרפיה המדויקת הראשונה שנכתבה על הרב קוק. רק כעבור עשרות שנים, לאחר עבודה רבה של כינוס, עריכה וכתיבת מאמרים בעיתונות, החל בתשל"ט לפרסם סדרת ספרים על תולדות חייו, פועלו ומשנתו של הרב קוק. בסגנון חדש ומיוחד, בו שילב סיפורים עם דברי הלכה והגות ממשנתו הגדולה, הצליח להפיץ את תורתו ולקרב את הציבור הרחב לדמותו המאירה.
(תקציר מתוך מאמר מקיף אודות הרב והרבנית נריה זצ"ל).
עוד בנושא לאורו
שאל שאלה

לא ניתן להעביר הודעה לרבנים באמצעות מערכת התגובות.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il