ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
חדרים אחרונים לשבת שירה בירושלים עם הרב סבתו
בית המדרש מדורים לאורו

גליון 106

טיול וייחוד

ביאורים באורות הקודש,כרך א', חכמת הקודש, פרק סג'
16
לחץ להקדשת שיעור זה
סיום סדר ד'
פרק זה מסיים את סדר ד' מתוך שבעת הסדרים המרכיבים את מערכת "חכמת הקודש". כפי שכבר אמרנו בעבר, הרב הנזיר ערך את אורות הקודש במלאכת מחשבת שנמשכה שלושים שנה. כשנשאל מדוע אינו מזדרז להוציא את החלקים הבאים השיב כי הוא עושה עבודה כעין זו שעשה מהרח"ו לכתבי אריז"ל (זאת על אף ומהרח"ו כתב דברים שבעל פה והרב הנזיר ערך דברים שבכתב).
אנו רואים כי הסדרים הולכים ועולים, הולכים ונכנסים אל הסודות הכמוסים. הסדר הראשון עסק בהגדרת חכמת הקודש. הסדר השני עסק באיחוד הנסתר והנגלה. עניין זה מתקבל על דעת רוב בני האדם שיש רובד נסתר בתוך הנגלה ובעצם שניהם מאוחדים. הסדר השלישי כבר עוסק באיחוד הכללות עם הפרטות. זה כבר קשה יותר להכלה. האדם הסביר מבחין הבחנה ברורה בין כלל לפרט. איחוד שניהם לא מתקבל בנקל על הדעת. הסדר הזה, הרביעי, עולה מדרגה נוספת ועוסק באיחוד הקודש והחול. את זה רוב הדעות כבר לא סובלות. שומרי המצוות מבקשים להפריד את החול מהקודש. לא קרב זה אל זה. ההבנה שמקור אחד לשניהם קשה לעיכול. האפשרות האחרת היא שניות, עבודה זרה, חלילה ובכל זאת קשה לאיש הדתי לחבר בין מקור הקודש למקור החול ולהכיל שמקור אחד לשניהם.
אנשי החול לא מסוגלים לקבל כי הקודש הוא מקור כל התופעות שהם רואים. לדידם הקודש הוא אמונה אישית ואינו נוגע לחול כהוא זה. לאחר שהאדם יהיה מסוגל להבין את ארבעת הסדרים הראשונים, שפרק זה הוא חתימתם, הוא יוכל כבר להיכנס בשער הבא, הסדר הבא - "אור הרזים". לאחר שנפטרנו מהמסך הדמיוני המבדיל בין חכמת הקודש לשאר חכמות, בין נסתר לנגלה, בין פרטות לכללות ובין קודש לחול, הרינו באים לראשונה לשעריו של הייחוד. זה השלב בו אנו יכולים להתחיל לטייל.

סגנונו הנבואי של הרב
הפרק שלהלן נכתב כל כולו ברוח הקודש ורק עיוור לא ייראה זאת! ברוך השם, זכינו בדור האחרון למגמה הולכת וגוברת של הנגשת דברי הרב לעם. יחד עם זאת, ישנה בעייה אמיתית בהפשטת דברי הרב מלבושם הרוחני העליון. להבדיל מדברי הלכה ורעיונות מעולם הפשט, דברי הרב בקבלה יסודם. דבריו הם הנמשל לכתבי האר"י ז"ל. בשל כך, סגנונם הנבואי הוא חלק בלתי נפרד מההסבר!
בפרק זה ניתן לראות עד היכן נעלים דבריו מכדי להפשיטם לסגנון מודרני ולפרשנות מילולית:

"צריכים להרחיב את המחשבה הרבה, באורך ברוחב, בעומק ברום, בהתפשטות ובגודל, לחדרה הרבה בחידור פרטי, ביחידות ובפירוט, בחיפוש ובקוטן, עד כדי נימא דקה מן הדקה. ומטיילים מן הגודל אל הקוטן, ומן הקוטן אל הגודל, מן הפרטיות אל הכלליות, ומן הכלליות אל הפרטיות, וחוזרים חלילה. טסים מן האצילות, מן האידיאליות, אל ההתגשמות, אל החמריות, אל המעשיות, ושבים ועולים מן המעשיות אל האצילות, אל האידיאליות, ועוסקים תמיד בתנועה, מלאה חיים, מוליך ומביא, מעלה ומוריד. וחיים ככה חיים עליזים, חיים קדושים, בגאון שם ד'. משתוקקים לבטא את השם, מתאוים לפרש את האור העליון, מתמלאים צמאה עליונה, רוית תענוגים, למלא פה תהלת אל אלים, ומרוב יראה טהורה, מעוצם חרדת קודש, שבים אל הדממה. ומיחדים יחודים קדושים, יחודים עליונים, ברנה, בקדושה, בשירה, בחדוה, בטהרה, בחילה, ברעדה, בדיצה. וכל עצמותיהם תרננה, ומלכות שמים מתעלה, והכבוד העליון מתרומם. ונפשם דורכת עז, והלל וזמרה הנם מתמלאים, ושמים וארץ שמחים בשמחתם, וכל הדינים מתמתקים, ושרפים ואראלים מזמרים אתם יחד, ומתקבצים מלאכי השרת כבמזמוטי חתן וכלה. והכל אומר כבוד, ברוך כבוד ד' ממקומו, ברוך הוא ומבורך שמו הגדול, הנעלם מכל חי, וחבוי מכל יש, ועל כל יתגדל ויתנשא סלה".

מוליך ומביא, מעלה ומוריד
כיצד ניתן לחיות ללא תחושת סתירה בין גודל לקוטן? בין אצילות לעולם המעשה? בין כללות לפרטות?
ניתן לעשות זאת אם מטיילים ביניהם. האדם מחפש קיבעון. לא נוח לו לאדם להיות במקום לא ברור. האדם מחפש ודאות והוא חותר שוב ושוב למוכר לו. יכול להיות שתופעה זו נובעת מטבעו הביולוגי ההישרדותי, או אולי בשל זיכרונותיו מינקותו, אז היה שליו ושקט ובוטח באביו ואימו. בין כך ובין כך, מצב בו האדם מרגיש מטייל ממקום למקום, מבלי שהוא יכול להסביר בצורה חדה וברורה את תובנותיו, איננו מצב מועדף אצל מרבית בני האדם.
דא עקא, כי כדי להיכנס בסוד ה', יש צורך ביציאה מהקיבעון המחשבתי בו מורגל האדם מעולם החומר. יציאה זו איננה יכולה להילמד בצורה סטטית, אלא בתנועה מתמדת בין הדומה והשונה שבהפכים. ההפכים הם צדדים שונים של דבר אחד מאוחד. טיול ביניהם חושף את האחדות. קבעון כמו זה שמקובל בעולם המערבי מונע את המפגש עם ההבנה המכילה, המאחדת, המרוממת, העולה על כל תיאור מילולי.
המשפט "מוליך ומביא מעלה ומורד" מוזכר במשנה ובגמרא: "וּמֵאַיִן הָיוּ מַשִּׂיאִין מַשּׂוּאוֹת? מֵהַר הַמִּשְׁחָה לְסַרְטַבָּא, וּמִסַּרְטַבָּא לִגְרוֹפִינָא, וּמִגְּרוֹפִינָא לְחַוְרָן, וּמֵחַוְרָן לְבֵית בַּלְתִּין; וּמִבֵּית בַּלְתִּין לֹא זָזוּ מִשָּׁם, אֶלָּא מוֹלִיךְ וּמֵבִיא וּמַעֲלֶה וּמוֹרִיד, עַד שֶׁהָיָה רוֹאֶה כָּל הַגּוֹלָה לְפָנָיו כִּמְדוּרַת הָאֵשׁ " (משנה, ראש השנה, ב, ד).
ובעניין אחר מביאה הגמרא במסכת סוכה, את המשנה במסכת מנחות, אודות התנופה של שתי הלחם וכבשי העצרת, כמקור לנענועי הלולב בסוכות: "תנן התם: שתי הלחם ושני כבשי עצרת כיצד הוא עושה? מניח שתי הלחם על גבי שני הכבשין, ומניח ידו תחתיהן ומניף, ומוליך ומביא, מעלה ומוריד. אמר רבי יוחנן: מוליך ומביא - למי שהארבע רוחות שלו, מעלה ומוריד - למי שהשמים והארץ שלו. במערבא מתנו הכי, אמר רבי חמא בר עוקבא אמר רבי יוסי ברבי חנינא: מוליך ומביא - כדי לעצור רוחות רעות, מעלה ומוריד - כדי לעצור טללים רעים". (סוכה לז, ב).
לכאורה אין קשר בין המשנה בראש השנה וזו במנחות. האחת עוסקת בתיאור השאת המשואות בראש חודש כדי לבשר לבני הגולה כי נתקדש החודש, אז היה על משיא המשואות להוליך ולהביא, להעלות ולהוריד, כדי שיראו אותו אחיו שבמקום הבא. לעומת זאת הנפת כבשי העצרת ושתי הלחם היו עבודה שבמקדש. ברובד הפנימי יותר ברור שיש קשר הדוק בין השניים. הקשר מובא בהסבר הגמרא בסוכה למשנה במנחות. מדוע צריך לנענע או להניף את שתי הלחם וכבשי העצרת? כדי לומר כי ארבע הרוחות וכן מעלה ומטה, שייכים לבורא עולם והאדם שבמקדש מכיר בכך ובארעיותו בעולם שאינו שלו. בארץ ישראל הוסיפו סיבה מיסטית. הנענועים לארבע הרוחות מכוונים לעצירת רוחות רעות והנענועים מטה ומעלה מכוונים לעצירת טללים רעים. אותה לשון המשמשת לעניין הקורבנות וממנה לומדים לעניין ארבעת המינים, מופיעה בקידוש החודש.
מקרי? וודאי שלא.
הקרבנות קרבים בבית המקדש בלבד (ראה: דברים יב, יג). בית המקדש מסמל את קדושת המקום. אסור להקריב קורבנות מחוץ למקדש. קידוש החודש הוא עצמו קדושת הזמן. "מקדש ישראל והזמנים", ישראל הם אלה שמקדשים את הזמנים אפילו אם טעו מבחינה אסטרונומית (ראה: ראש השנה, כה, א).

במציאות האמיתית אין מרחב וזמן.
חשיבתנו מוגבלת קטיגורית בשני אלה, בשל היותנו חומר ורוח. עצם היותנו חומר לא מאפשר לנו לחשוב במנותק מהזמן. אך האם רוח האדם איננה מסוגלת לעשות עם כך כלום? ברור שלא. האדם יכול לצאת מחוץ לגבולות הזמן והמרחב, על ידי לימוד סודות היקום והקיום, כפי שנמסרו לקדושי ישראל. נסיעה זו בין זמן להיעדר זמן, בין מרחב להיעדר מרחב מצריכה לנענע את עצמינו מרוח אחת לאחרת. קשה לבאר יותר ואני מציע לחזור שוב ושוב על לשון הזהב של הרב בפרק שלעיל.

ייחודים קדושים
הרב עוד ידבר ויסביר מהם ייחודים, כיצד מגיעים אליהם ומי האיש שייחד ייחודים ובאיזו עת ייעשו. בשלב זה, עם סיום הסדר הרביעי מזכיר הרב כי המפגש בין הרוח העליון לאדם עובר בייחד האדם ייחודים. זה לא המקום להרחיב בנושא (סדר ו' עוסק בכך), אך מאחר והרב דיבר כאן בעניין, נבאר ביאור קצר. כפי האמור עד כה, המציאות, מהעולמות העליונים ביותר ועד המקום הגשמי בו אנו נמצאים, מקושרת באיחוד גמור. אמנם, האור הולך ונחלש, הזכות מתעבה ומתגשמת, אך החוט המקשר לא ניתק ולא נפסק. מה שמפריד בין האדם לבין הראייה הרוחנית של העולם העליון שמעליו, היא חומריותו, חטאיו והעדר זכות שבא בשל בטלנותו וחוסר השתוקקותו לחיבור מתמיד עם בוראו. האם יש דרך להתקשר ולהגיע לעולמות העליונים? האריז"ל מלמד אותנו כי מי שיזדכך מספיק, יוכל לייחד ייחודים שונים ולעלות מעלה למקום גבוה מהנחזה בעולם הזה בעיני הבשר שלנו. כולנו מצווים לייחד את שם השם בכל יום פעמיים. אך יחוד זה נעשה בדיבור ועל כן הוא ראוי לכל אדם. לעומת זאת, יחידי סגולה היודעים ומכוונים כהוגן ייחודים עליונים, הרי שהם שותקים, או מנגנים מנגינה ללא מילים. הטעמים יותר גבוהים מהאותיות. הייחוד הוא היציאה ממגבלות הזמן והמרחב והוא מאפשר לפגוש את האורות העליונים. רבי יצחק יהודה יחיאל ספרין (תקס"ו-תרל"ד), האדמו"ר השני מקומרנא שבגליציה, מתאר: "שנת תר"ה טי"ת אדר שני, נטלתי את ידי וברכתי [איזה] שבח ולא יכולתי לקום עדיין מחולשת כוחי. ועשיתי וייחדתי יחוד והתקשרתי בנפש מרן האלוקי האר"י ומהדבקות נפלה עלי תרדמה וראיתי כמה נפשות" (מגילת סתרים, עמ' טו). ייחוד ייחודים ידון כאמור בסדר השישי.
עוד בנושא לאורו
שאל שאלה

לא ניתן להעביר הודעה לרבנים באמצעות מערכת התגובות.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il