ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
חדרים אחרונים לשבת שירה בירושלים עם הרב סבתו

תרבות יוון בימינו

חיים בסרט

*כשם שירושלים חרבה בגלל תרבות יוון שהוכנסה לתוכה ודחתה את תרבות ישראל, כך טור שמעון חרבה כשהאנשים העדיפו לשחק בכדור במקום לעסוק בערכי הנצח של העם היהודי. *השלטון היווני חשב שצריך להרוג ילדים מיותרים. נשמע מוזר? תחשבו על ההטפות החולניות שבאות מהחוגים הנאורים בימינו בעד הפלות, בעד המתת חסד, בעד צמצום ילודה. .
לחץ להקדשת שיעור זה
תחילת ההתייוונות - התרבות היוונית
גם הכוהנים עזבו את עבודת המזבח ויחפזו ללכת אל בית המשחק
בספר מכבים (ב ד) מובא כי יהושע, אחיו של חוניו, רצה להיות כוהן גדול. הלך למלך היווני אנטיוכוס והציע לו שוחד של 360 כיכר כסף, ועוד 80 כיכר מתרומות הארץ. "ומלבד זאת אוסיף לך עוד חמישים ומאה כיכר כסף, בתתך לי יד להקים בתי משחק בירושלים לחנך בתוכם את הנערים, ומשפט אחד יהיה להם וליושבי אניטיוכיא".
יהושע מבקש מאנטיוכוס רשות להקים בתי משחק בירושלים כדי לחנך בהם את הנוער על מנת שיאמצו את התרבות של תושבי אנטיוכיה היוונית. יהושע היה כוהן גדול מקולקל, שכן תפקידו של כוהן גדול הוא לחנך את העם, ויהושע אמור לדעת איך עושים את זה. הוא יודע שילדים מתחנכים בבית ובבית הספר, אבל מי שרוצה לחנך את כל הציבור, מי שרוצה להניא "את לבב העם ללכת בדרכי היוונים" צריך תיאטרון ובתי משחק שמושכים את הלבבות.
יהושע לא מחריב את בית המקדש. להפך, הוא משתמש במקדש ומאחז את עיני העם לומר שהוא לא נגד היהדות והתורה. הוא רק מחליף את שמו בתחילה לישוע ומושך את הכוהנים בפיתויים לבוא לבתי המשחק כדי להקנות להם את ערכי יוון המתקדמים. "ויסר את חוקי ה' וישם חוקי תועבות תחתם. וייבן בית משחק מתחת לעיר דוד כחפצו, ויצו לכל בחורי כוח לשחוק בו במסווה על פניהם. ויפרצו חוקות היונים על פני כל העיר בתועבת ישוע הבלייעל, אשר לא היה לו משפט הכהונה".
בהמשך יהושע-ישוע מחליף את שמו לשם יווני, יאסון. הוא מצליח להעביר את המסר החינוכי ההרסני שלו כל כך חזק עד שהכוהנים, שתפקידם לחנך את עם ישראל, מאסו בעבודה בבית המקדש והלכו למשחקים בתיאטראות ובקרקסאות בירושלים. "כי גם הכוהנים עזבו את עבודת המזבח ואת הקורבנות, ויבוזו את הקודש, ויחפזו ללכת אל בית המשחק להתפתל ולהתנגח בחנית ורומח, ולשחוק בשחוק הכדורים. ויחשבו את דרכי אבותיהם להבל וריק, ויינשאו ויהללו את דרכי היוונים".
בשנה החמישית הם כל כך מתרחקים מהיהדות עד שיאסון מעיז לשלוח משלחת מתאבקים למשחקים שנערכים בצור בנוכחות אנטיוכוס. ולא זו בלבד, הוא גם צייד את המשלחת בכסף לקנות קרבנות לאליל היווני הרקולס. זה היה יותר מדי, היהודים שבמשלחת פחדו לתרום כסף לקנות קרבן לעבודה זרה, עשו התרת נדרים וקנו במקום זה מתנות לצי האוניות היווני: "ויראו האנשים כי לא נכון לעשות כן, ויחדלו לקנות את הזבחים. ואף אומנם הנודר לזבחי הרקולס נדרם, קנו בהם כל צרכי אניות לארצם".
וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ - כגון תיטריות וקרקסאות
הגמרא (ע"ז כז ע"ב) אומרת כי לבתי המשחק הללו יש כוח מושך גדול מאוד. בתחילה אדם אומר לעצמו: רק הסתכלתי קצת בסרטים, בהצגות ובתחרויות. בשלב הבא הוא מסתכל עוד ועוד, ולבסוף הוא נהיה מכור. "דָּרַשׁ רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פָּזִי, מַאי דִּכְתִיב, (תהלים א) 'אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָׁעִים' וְגוֹ'. אַשְׁרֵי מִי שֶׁלֹּא הָלַךְ לְתַּרְטִיאוֹת וּלְקִרְקֵסָאוֹת". וכתיב שם: "דָּרַשׁ רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פַּזִי, מַאי דִּכְתִיב, (תהלים א) 'אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָׁעִים' וְגוֹ'. וְכִי מֵאַחַר שֶׁלֹּא הָלַךְ, מֵהֵיכָן עָמַד? וּמְאַחַר שֶׁלֹּא עָמַד, מֵהֵיכָן יָשַׁב? וּמֵאַחַר שֶׁלֹּא יָשַׁב, מֵהֵיכָן לָץ? אֶלָּא לוֹמַר לְךָ, שֶׁאִם הָלַךְ, סוֹפוֹ לַעֲמוֹד. וְאִם עָמַד, סוֹפוֹ לֵישֵׁב. וְאִם יָשַׁב, סוֹפוֹ לָלוּץ, וְאִם לָץ, עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר, (משלי ט) 'אִם חָכַמְתָּ חָכַמְתָּ לָךְ, וְלַצְתָּ לְבַדְּךָ תִּשָׂא'" (עבודה זרה יח ע"ב).
בגלל הסכנה הזאת הזהירו אותנו חז"ל לא להתקרב לסרטים ומחזות: "וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ - וכי מה הניח הכתוב שלא אמרו? והלא כבר נאמר 'לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש' וגו' 'וחובר חבר' וגו' ומה תלמוד לומר וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ? שלא תלכו בנימוסות שלהן בדברים החקוקין להם כגון תיאטריות וקרקסאות והאסטריות" (ספרא פרשת אחרי מות פרק יג ורש"י ויקרא יח ג). כיון שהמתחיל לראות אפילו קצת - נמשך והולך וקשה לפרוש.
וְלָמָּה חָרַב? שֶׁהָיוּ מְשַׂחֲקִין בְּכַדּוּר
הגמרא בירושלמי מספרת כי הכנסת התרבות היוונית לטור שמעון החריבה את העיר למרות מעשי החסד הגדולים שלה, שהייתה "מַפִּיק תְּלַת מָאווּן דְגָרְבִין דְמָרְקִיעַ לְקָיְיטָא כֹּל עָרוּבוֹת שׁוֹבָא", כלומר הייתה מוציאה שלוש מאות מיני מרקחת בכל ערב שבת שעשו לכבוד השבת (פני משה). ויש מפרשים שהיו נותנים לעניים כל ערב שבת שלוש מאות מידות של לחם (קרבן העדה). "וְלָמָּה חָרַב? יֵשׁ אוֹמֵרים מִפְּנֵי הַזְּנוּת. וְיש אומרים שֶׁהָיוּ מְשַׂחֲקִין בְּכַדּוּר" (ירושלמי תענית פרק ד).
מובן למה עיר חרבה מפני הזנות, אבל לא מובן למה עיר חרבה מפני משחקים בכדור. יש אומרים שמדובר במשחקים בכדור בשבת (איכה רבתי ב, ד. ב"י ושו"ע סימן שח ס"ע מה). ועדיין צריך להבין כי משחקי כדור בשבת אסורים מדרבנן מדין מוקצה, ולמה על איסור דרבנן חרבה עיר שלמה? צריך לומר כי החורבן שלהם הוא חורבן תרבותי. כשם שירושלים נטמאה בגלל תרבות יוון שהוכנסה לתוכה ודחתה את תרבות ישראל, כך טור שמעון חרבה כשהאנשים העדיפו לשחק בכדור במקום לעסוק בתורה.
התיאטרון היווני – חינוך או שטיפת מוח
חינוך לאנטישמיות
המדרש מספר כי בתיאטרון היווני היו מלגלגים על היהודים ועל המצוות שלהם. "רבי אבהו פתח 'ישיחו בי יושבי שער' אלו אומות העולם שהן יושבין בבתי תרטיאות ובבתי קרקסיאות, 'ונגינות שותי שכר' מאחר שהן יושבין ואוכלין ושותין ומשתכרין הן יושבין ומשיחין בי ומלעיגים בי" (מדרש רבה איכה הקדמה יז). אדם רואה ליצנות בתיאטרון ומתקרר ביחסו לאלוקים למצוות ולקשר שלו לעם ישראל. עם הזמן הוא מוותר על מצוות שונות, מתדמה ליוונים ה"נאורים" ומחליף את שמו לשם יווני.
חינוך לאכזריות
עוד תכננו היוונים ללמד את העם בתיאטראות ובקרקסאות אומץ לב, סיבולת וקשיחות כדי שיהיו חיילים נחושים ולא חיילים רחמנים ורכרוכיים. את זה הם עשו באמצעות מחזות בהם היו מלהיבים את הקהל באמצעות חיות שטורפות אנשים נשים וטף, בדרך כלל שבויים יהודים. לפעמים היו צולבים את השבויים עד מוות, לפעמים שורפים אותם ומניחים על ליבם ספוגים של צמר כדי לעכב מיתתם והציבור יוכל ליהנות מהחיזיון המרגש עוד קצת. לפעמים היו סורקים את בשרם במסרקות של ברזל כמו שעשו לרבי עקיבא.
באצטדיונים הללו היו נערכים קרבות אכזריים במיוחד, דו קרב בין לוחמים שלרוב הסתיימו בשפיכות דמים של המנוצח. הקהל היה שותף פעיל בהחלטה אם להרוג את המנוצח או לחון אותו. לרוב הוא היה מעודד את הלוחמים להרוג אלה את אלה. לעיתים נדירות הוא היה מעודד את השליטים להרים את האגודל ולרחם על הצד שנכשל.
יש מחכמי ישראל שהיו אומרים כי מותר ללכת לאצטדיון על מנת לוודא אם הרגו שבוי יהודי כדי להעיד בפני אשתו שבעלה נטרף באצטדיון במסגרת המשחקים ה"נאורים" והיא מותרת להינשא. יש אומרים שמותר ללכת כדי להיות בין אלה שמעודדים את הלוחם המנצח לרחם על הלוחם היהודי שנוצח ולא להרוג אותו (ע"ז יח ע"א). אבל לרוב הקהל היה צמא דם ומעודד את הלוחמים להרוג ולשרוף זה את זה. הוגי דעות רומיים דגולים כמו קיקרו ופליני ראו בקרבות הללו אמצעי חשוב לחינוך האוכלוסייה לאומץ לב, סיבולת וקשיחות. אנחנו קוראים לזה חינוך לאכזריות.
מדיאה ה"גיבורה" רוצחת ילדיה
בתיאטרון היו מחנכים את העם גם לערכים "נאורים" דומים אחרים. אחד המחזות החינוכיים המפורסמים ביותר של היוונים הוא "מדיאה". המחזה מספר על בת מלך ושמה מדיאה שמתחתנת עם יאסון ועוזרת לו לגנוב מאבא שלה את "גיזת הזהב" הפלאית. נולדים להם שני בנים שיאסון אוהב עד מאוד. כעבור זמן, יאסון מתאהב באישה אחרת ומחליט להתגרש ממדיאה. מדיאה כועסת עליו, שהרי היא בגדה באביה למענו, ולאן תלך? היא מחליטה לנקום בו ולהכאיב לו במקום היקר לו מכל, להרוג את שני בניו שהם גם בניה. היא כמובן אוהבת את הילדים שלה ובוכה עליהם בדמעות תנין, אבל בסוף היא הורגת אותם וכל הקהל בוכה יחד איתה.
מדיאה נתפסת בתרבות היוונית כגיבורה חיובית שנלחמת נגד העוול של בעלה. האלים היוונים עוזרים לה: אל השמש הליוס שולח לה פֵּגַסוֹס – סוס עם כנפיים, כדי לעזור לה להימלט מהעונש על רצח ילדיה. האלה הרה נותנת למדיאה חיי נצח והופכת אותה לאלה, כלומר למודל לחיקוי והערצה! (המקור הזה ועוד הרבה מקורות רבים בשיעור הם מספרו של הרב ראובן פריימן "קרבנות התרבות").
מהריגת ילדים נכים ועד הטפה להפלות
למחזה הזה הייתה מטרה, השלטון היווני חשב שצריך להרוג ילדים מיותרים. כך טען הפילוסוף הגדול אריסטו בספרו "פוליטיקה": "חייב להתקיים חוק, שלפיו לא יהיה ניתן לגדל ילד פגום או נכה באופן כלשהו. כדי להימנע מפיצוץ אוכלוסין, יש ילדים שצריך להורגם, מאחר שיש להגביל את כמות האוכלוסין במדינה". נשמע מוזר? תחשבו על ההטפות החולניות שבאות מהחוגים הנאורים בימינו בעד הפלות, בעד המתת חסד, בעד צמצום ילודה. איך מחנכים את הציבור להרוג ילדים כדי שלא יהיה פיצוץ אוכלוסין? באמצעות מחזות כאלה ואחרים.
לויד דמוז, ראש המכון לפסיכו-היסטוריה ונשיא האגודה הבינלאומית לפסיכו-היסטוריה, כותב: "נושא המתת הילדים בעת העתיקה הוא דבר שנוטים להמעיט בערכו, על אף מאות עדויות של סופרים מאותה תקופה, שהדבר היה מעשה מקובל ויומיומי. ילדים נזרקו לנהרות, הושלכו לערמות צואה וביבים, נסגרו בצנצנות עד שיגוועו ברעב, ונותרו חשופים על פני הרים ובצידי הדרכים, 'טרף לציפורים, מזון לחיות הפרא'." (אויריפידס, 504nol מתוך הספר "עולם מושלם" של קן ספירו).
תרבות יוון ממשיכה לחנך בימי הביניים
הנזל וגרטל
האפשרות לחנך באמצעים תרבותיים לא נעלמה מעיני המלכים בדורות יותר מאוחרים, והם משתמשים בתרבות לחנך את הציבור לצרכים שלהם. אחת האגדות היותר מפורסמות בעולם היא האגדה הגרמנית על הנזל וגרטל (בתרגום לעברית נקראו "עמי ותמי"). ההורים של הנזל וגרטל, כמה טבעי, רוצים להיפטר מהילדים שלהם, לוקחים אותם לטיול ומפקירים אותם לנפשם בלב היער. הילדים מצליחים להערים על הוריהם ולחזור שוב ושוב אל הבית, עד שההורים מתחכמים וזורקים אותם מספיק רחוק ביער באופן שלא יוכלו לחזור. מהיער הזה ילדים בדרך כלל לא חוזרים חיים, או שהם נטרפים בידי חיות טרף או שהם מתים בקור וברעב. לרוע מזלם הם פוגשים ביער אישה זקנה רעבה שמפטמת אותם כדי לאכול אותם. אלא שלסיפור ההזוי הזה יש סוף טוב. הם מצליחים להערים עליה, לשרוף אותה באש, ולחזור אל ביתם בשלום.
פרופסורים לאכזריות
מי שפרסם והביא לידיעת הציבור את אגדת העם ה"חינוכית" הזאת היו שני אחים גרים, פרופסורים למשפטים שחקרו את התרבות הגרמנית והבינו את הפוטנציאל החינוכי שלה ביחד עם כל האגדות האחרות. מי שעוד הבין את החשיבות החינוכית הגדולה של הסיפורים הללו היה פרידריך וילהלם הרביעי, מלך גרמניה. הוא קרא לאחים גרים ומינה אותה פרופסורים באוניברסיטה המלכותית של ברלין. כך קיבלו האחים גרים כלים ויכולת להפיץ את תורתם החינוכית בכל רחבי גרמניה, ואחר כך בכל רחבי העולם.
השראה לשואה
מחקרים רבים מצביעים על קשר ישיר בין הסיפורים הללו לבין כל אותן זוועות שעשו הנאצים בזמן השואה. לפי פרופסור מ. טאטאר מאוניברסיטת הרווארד, אפשר להבחין ברעיונות אנטישמיים ואף בעצות ל"פתרון הסופי" באגדות עם רבות בגרמניה, במיוחד בסיפוריהם של האחים גרים. המחקרים מראים שבאגדות עם גרמניות טמונים מוטיבים המשבחים אכזריות, רצח והתעללויות בבני אדם, כולל הרעלת אנשים ושריפתם בעודם חיים. כאשר מופיע יהודי במחזות של האחים גרים, הוא תמיד נוכל וגנב ורשע, ובסופו של כל סיפור כזה הוא מומת באכזריות יתירה על ידי הגרמני הנוצרי הטוב.
שימוש בסרטים על מנת להשפיע על הנפש בתקופת השואה
הנאצים הכירו היטב את הכוח העצום של הסרטים והמחזות להשפיע על לב הציבור בגרמניה ובאירופה, והם פנו לחברות סרטים גרמניות שיפיקו סרטים שיכינו את הציבור לקראת "פתרון" בעיית היהודים. הסרט שבו הם עשו הכי הרבה שימוש היה "היהודי זיס". עלילת הסרט מתרחשת בוירטמברג של המאה ה-18, שם מוצג זיס אופנהיימר כאיש שפל ביותר שצובר כוח עצום כיועץ כספים לדוכס ומשתלט עליו ועל אחרים בתככים ובמזימות עד שהוא נאסר, נשפט ונתלה בפומבי והיהודים מוגלים מן העיר.
הסרט הזה היה מיועד להפוך אנשים רגילים לשונאי ישראל. אבל אנשים לא אוהבים שמתערבים להם במחשבות ומשנים אותם, ולכן המחזאי בסרט הזה פעל בשיטה מתוחכמת, הוא מספר לצופים סיפור היסטורי רחוק שלא קשור למחשבות שלהם על היהודים בימיהם. הצופה עסוק בסיפור ההיסטורי שנכתב על ידי תסריטאים מוכשרים, מוצג על ידי מיטב השחקנים, המוזיקה המשולבת מדהימה, הדרמה נוגעת ללב, התפאורה והתלבושות משלימות את החוויה, והצופים בוכים ברגעים הנכונים. בסופה של הצפייה קולט הצופה בלי לשים לב כמה היהודים מסוכנים לחברה למרות שהם נראים מבחוץ אנשים טובים.
"היהודי זיס" זכה להצלחה רבה. הינריך הימלר ציווה על כל אנשי הס"ס והמשטרה לצפות בו. גם שומרי מחנות הריכוז צפו בסרט בכדי להבין כי הם צריכים להשתמש באכזריות יתירה כנגד היהודים, לא לרחם עליהם ולהכניס אותם באלימות לתאי הגזים. הסרט הוצג בערים קטנות בפולין לפני גויים מקומיים, כשהנאצים עמדו לגרש את יהודי האזור למחנות. באמצעות הסרט הזה הבטיחו הגרמנים לעצמם כי המקומיים לא יעזרו ליהודים לברוח ולהתחבא.
יבוא התרבות הקלוקלת לישראל
סיפור עלוב שזכה לתהילת נצח
אף אחד לא יקרין את הסרט על "היהודי זיס" בישראל. כולם מבינים שהסרט הזה הוא חלק ממסע ההשמדה הנאצי, וגרם בעקיפין לרצח של מאות אלפי יהודים. אבל האם מישהו יכול להבין למה אנחנו מביאים את סיפורי הנזל וגרטל לתוך הבית שלנו ולתוך הנפש הרכה של ילדינו?
סיפורי מקס ומוריץ של וויליאם בוש נכתבו לפני למעלה ממאה וחמישים שנה, תורגמו לשפות רבות ועושים על פיהם הצגות, סרטים ואנימציה. סופר הילדים הישראלי אוריאל אופק מתאר את הספר על מקס ומוריץ במילים חמות מאוד: "לתהילת נצח זכתה היצירה השובבה והעליזה על מקס ומוריץ – תעלוליהם הנועזים ומעשי קונדס של שני פרחחים בני כפר. הספר הזה קראו שוב ושוב מיליוני ילדים עד שידעו אותו בעל פה".
מהו הסיפור? מקס ומוריץ עושים כל מיני "תעלולים" לאנשי הכפר. פעם התעללו בבעלי חיים והרגו אותם, פעם שמו חומר בערה בתוך מקטרת של אחד מאנשי הכפר וכל פניו נחרכו ונשרפו. באחד הסיפורים מקס ומוריץ רוצים לגנוב עוגות מהמאפייה ונופלים לתוך ‏הבצק. האופה תופס אותם ודוחף אותם לתוך התנור הבוער כדי לשרוף אותם חיים. ברגע האחרון השניים בורחים מהתנור וניצלים. בסיפור האחרון, אחד השכנים תופס את מקס ומוריץ, שם אותם בשק ומטביע אותם בנהר. מישהו יכול להבין למה הסיפור העלוב הזה זכה ל"תהילת נצח" ומתורגם לעברית?
כבוד בישראל לרוצחת ילדים
הסיפור על מקס ומוריץ הוצג בתיאטרון הלאומי "הבימה". גם המחזה "מדיאה" שהוזכר לעיל הוצג בישראל בתיאטראות "הבימה", "הקאמרי" ו"גשר". אם תשאלו את מנהלי התיאטראות למה אנחנו צריכים לייבא את ההצגה הזו ולהזריק את המסר הנורא שלה לתוך המוחות של היהודים בישראל, יסתכלו עליך מלמעלה ויגידו לך שאתה לא מספיק ליברלי ומתקדם. יגידו לך שעשרות יצירות ספרות נכתבו על מדיאה: רומנים, מחזות, שירים ופואמות משבחים ומהללים אותה. הולחנו עליה כארבעים יצירות מוסיקאליות, כולל אופרות, סימפוניות ובלט. מאות תיאטראות בכל רחבי העולם מעלים את המחזה עליה. ציירים ופסלים גדולים כגון פאולו ורונזה, רמבראנד, דלקרואה ואחרים הנציחו את דמותה. במאים מהשורה הראשונה כגון פזוליני ולארס פון טרייר ביימו עליה הפקות בקולנוע ובטלוויזיה, ואפילו סוכנות החלל של ארצות הברית, נאס"א, קראה בשמה של מדיאה כוכב בחלל כאות הוקרה מהקהילה המדעית.
עלילות דם במימון משלם המיסים בישראל
מחזה אחר הוא " הסוחר מוונציה", שנכתב על ידי שייקספיר. במחזה מוצג שיילוק היהודי כמלווה בריבית שמחתים את אנטוניו, הוא הסוחר מוונציה, על כתב ערבות שלפיו אם לא ישלם את חובו במועד ייאלץ לשלם את החוב בליטרת בשר מבשרו. שייקספיר לא מסביר למה היהודי צריך את ליטרת הבשר של הגוי, הוא מניח לצופים לדמות כי היהודים הם עם צמא דמים, כך הוא שמע בכל עלילות הדם על היהודים שמערבים דם במצות שלהם והמחזה המכובד הזה מאשר לו את מחשבותיו. הצופה המרוגש יוצא מהמחזה הנפלא כשהוא יותר שונא ישראל ממה שנכנס. את עלילת הדם הזה הציגו על במת התיאטרון בישראל בשם הנאורות והפתיחות על חשבון משלם המיסים הישראלי (בשנים 2014-2011 נתנה מדינת ישראל לתיאטרון "הבימה" 120 מיליון ש"ח. סה"כ לתיאטראות - מיליארד שקלים בשנה!).
מי לה'? אלי!
למה אין לנו מספיק אומץ להתנגד לערכים העקומים הללו? למה מביאים את "הסוחר מוונציה", "מדיאה", "הנזל וגרטל" ו"מקס ומוריץ" לתוך מוחות אזרחי וילדי ישראל? מסתבר שכמו בימי היוונים גם היום יש אנשים שמרגישים רגשי נחיתות עזים אל מול התרבות הקלוקלת של הגויים ומאמצים אותה אל ליבנו. צריך לאחוז במידת החשמונאים ולזרוק את התרבות הקלוקלת הזאת למקום הראוי לה.

אנטישמיות במחזות ובסרטים בימינו
היום הגויים לא ייצרו סרטים ומחזות אנטישמיים בגלוי, הם יפחדו שיאשימו אותם באנטישמיות, ובצדק. יש יוצר סרטים אנטישמי שונא ישראל בשם מל גיבסון שיצר סרט בשם "הפסיון של ישו". על מנת להעביר את המסר האנטישמי לצופים הוא השתמש בטכניקה של "היהודי זיס". הוא סיפר סיפור היסטורי על היהודים שצלבו את ישו לפני אלפיים שנה והציג אותה כאנשים שפלים צמאי דמים. כשאמרו לו שמדובר בסרט אנטישמי הוא היתמם ואמר כי מדובר בסיפור עובדות מלפני 2000 שנה. ריחוק השנים איפשר לאנשים לראות את הסרט הזה ולחשוב שהם מפוקחים וניטרליים.
אנטישמיות בסרטים ישראלים
היחידים שעושים סרטים שמבזים את היהודים, את מדינת ישראל, את התפילין ואת השבת, את המזוזה ואת התפילה, את החרדי ואת המתנחל, הם הבמאים והמחזאים הישראלים שמקבלים תמיכה גם מהמדינה וגם מקרנות גרמניות נדיבות. במחזות שלהם החייל היהודי מחליף את החייל הנאצי. לקצין הישראלי יש כל הסממנים של הרצחנות הנאצית. לא פלא שהמחזות שלהם חביבים מאוד על הקהל הגרמני. האנשים האנושיים ביותר במחזות שלהם הם הפלסטינים. בסרטים שלהם מוצג המתנחל בצורה רעה, והמחבל והרוצח הפלסטיני בצורה אנושית ומעוררת אהדה גדולה. אווילות לשמה היא ללכת לספוג את הרעל הזה ולשלם עליה בכסף מלא.
ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם
יש אנשים שומרי מצוות שמרשים לעצמם לצפות בסרטים ובסדרות טלוויזיה. השיעור הזה נועד כדי שנבין כי בצפייה בסרט או בסדרת סרטים האדם מחדיר למוחו בלי משים תרבות קלוקלת. הצופה חושב שהוא מספיק בוגר לבקר את מה שהוא קולט, אבל זו תמימות. כולנו מושפעים מפרסומת וחושבים שאנחנו קונים את המוצר שהתפרסם בהחלטה מושכלת שלנו. מאות המיליונים שמשקיעים בפרסומות מלמדים שהפרסומת עובדת עלינו ובסופו של דבר אנחנו קונים לפי החלטת המפרסם. כך בדיוק זה פועל בסרטים ובמחזות. כולנו מושפעים מהערכים שכתובים בבסיס הסרטים, המחזות והסדרות וחושבים בסוף שזו מחשבה שלנו. על כן אומרת ההלכה: "המסתכל בעריות מעלה על דעתו שאין בכך כלום שהוא אומר וכי בעלתי או קרבתי אצלה, והוא אינו יודע שראיית העיניים עוון גדול שהיא גורמת לגופן של עריות שנאמר: 'ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם'" (רמב"ם הלכות תשובה פרק ד ג).
צריך לזכור כי העיקר הוא הלב הנקי של האדם. על כן בכל קריאת שמע אנו מדברים על עבודת הלב, ו"לעובדו בכל לבבכם". והרואה סרטים וסדרות פוגע במקום הכי חשוב שלו, בלב הנקי. בפועל הוא עובר על כמה וכמה איסורי תורה חמורים המוזכרים בשיעור הזה.
נשמה טהורה – לא לגברים בלבד
האיסור הזה הוא גם למבוגרים וגם לילדים. גם לגברים וגם לנשים. גם נשים צריכות נשמה טהורה, גם הן צריכות לב טהור. גם הן צריכות לשמור על המחשבות שלהן ועל הדמיונות שלהן. כאשר רות המואביה מבקשת להתגייר אומרת לה נעמי: "אמרה לה בתי אין דרכן של בנות ישראל לילך לבתי תיאטראות ולבתי קרקסיאות של עכו"ם, אמרה לה אל אשר תלכי אלך" (רות רבה ב כב). כידוע מלמדים למועמד לגיור רק הלכות יסודיות, וזו אחת מהן. אי אפשר להיות יהודי כשר כשרואים סרטים שהכול שם הפוך.
התיקון של מתתיהו
ניקוי ראש
אחרי שנים שבהן היוונים משפיעים את תרבותם הקלוקלת בעם ישראל, קם מתתיהו להושיע את עם ישראל, ואיך הוא יושיע אחרי שהנפש כל כך מלאה זוהמה. יודע מתתיהו שאפשר לנקות את הנפש. יודע מתתיהו שהנשמה תמיד טהורה, וכל שצריך הוא לשטוף מעליה את הזוהמה ולנצח.
הרמב"ם כותב שניקוי הראש מהדעות ומהתמונות הרעות אפשרי. הניקוי הזה הוא כמו טבילה שמטהרת מטומאה, למרות שאין הטומאה טיט או צואה שתעבור במים. הדרך לניקוי היא החלטה להתנתק מהטומאה הזאת. אם אדם מכוון באמת להתנתק מכל התרבות הזאת - הוא יצליח למחוק את הכול. "כך המכווין לבו לטהר נפשו מטומאות הנפשות שהן מחשבות האוון ודעות הרעות, כיון שהסכים בלבו לפרוש מאותן העצות והביא נפשו במי הדעת - טהור. הרי הוא אומר 'וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל טומאותיכם ומכל גלוליכם אטהר אתכם'".
אין זמן יותר מתאים מחנוכה לאדם להתנתק מהתרבות הקלוקלת הזאת. זה הזמן להתנתק מהסדרות ומהסרטים המשודרים השכם והערב ומלאים אונס ואכזריות, חוסר צניעות משווע וערכים מקולקלים עד בלי די. זה הזמן לקיים את הפסוק שפותח את ספר תהילים: "אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָׁעִים וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים לֹא עָמָד וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לֹא יָשָׁב: כִּי אִם בְּתוֹרַת ה' חֶפְצוֹ וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה יוֹמָם וָלָיְלָה". אמן ואמן.

סיפורים
מוסר של תיאטרון
סיפר הרב זצ"ל: על הפסוק "ושבית שביו" היה דורש גאון עוזנו ותפארתנו בעל הבן איש חי זיע"א כך: יום אחד בא היצר הרע וביקש מהיצר הטוב שייתן לו איזה צדיק לכמה שעות. אמר לו היצר הטוב: קח אותו. אמר לו היצר הרע: מחר בערב אבוא לקחתו.
אותו צדיק היה רגיל לעלות על יצועו ולקרוא קריאת שמע, וגם ללמוד תורה עד שנרדם. למחרת בערב בא היצר הרע לאותו צדיק והסיתו ללכת לתיאטרון. קם הצדיק והלך לתיאטרון, וראה את השחקנים רוקדים ושרים ואינם מתעייפים כלל. נוקפות להן השעות ומגיעה שעת חצות, והם עוד רוקדים עד כלות הכוחות.
חזר אותו צדיק לביתו, נפל על הקרקע, קרע את בגדיו ובכה בכי מר. אשתו ששמעה את בכיותיו נבהלה עד מאוד ושאלה אותו לפשר הדבר. אמר לה בעלה: הכיצד לא אבוש במעשי? הרי ראיתי אנשים פשוטי עם ששקועים בהבליהם עד השעות המאוחרות של הלילה, ואני עולה על מיטתי מוקדם, מעתה אני מקבל על עצמי להוסיף עוד שעות של לימוד בלילה, כך שאלמד תורה עוד יותר מאוחר ממה שאותם אנשים רוקדים להבליהם, ובכך אסיר קטרוג מעם ישראל. זה נקרא: "ושבית שביו".

אורה של מרים
אני עובדת היום ב"יד לאחים" ועוזרת בעיקר לאחיות יהודיות שנפלו בידי ערלים רח"ל. נשמות קדושות של בנות מלכים שחובקות אשפתות. תפקידנו להסביר להן את כוחם ומעלתם של ישראל, שלהן. כוח עצום של קדושה שאסור לו ליפול בידיים של טומאה רצוצה.
בעברי הייתי רחוקה מתורה ומצוות והתפרנסתי ממשחק בתיאטרון ובקולנוע. שם, בעולם ההוא, שמי היה אור. זה לא היה השם שקיבלתי בעת לידתי. ההורים קראו לי מרים. אבל אני בחרתי את השם אור.
זה קרה לפתע פתאום. חשתי שגופי בוגד בי וכולו כואב. נישאתי על כנפי התהילה, אבל הכאבים כנראה לא מושפעים ממחיאות הכפיים של הצופים, והם אכלו בי בכל פה. הבדיקות שעשיתי רק החמירו את התחושה. יש לך סרטן, קבעו הרופאים. את צריכה הקרנות. סדרות של טיפולים מכאיבים שאין שום הבטחה כי בסופם יימצא לך מזור.
או אז נזכרתי שיש אלוקים. האמת היא שגם קודם ידעתי, אבל הסתדרתי טוב בלעדיו. לא היו תפילות ולא ברכות. הכול היה מובן מאליו. אולי ההצלחה סחררה את ראשי. פתאום הבנתי שהכול הוא ממש סתם. העיקר חסר מן הספר. יש לי מחיאות כפיים, ועוד מעט אין לי חיים.
שבתי אליו בבת אחת. לא קיימתי את כל המצוות שזכרתי מבית אבא. אבל הלב היה שלו. בכיתי אליו והתפללתי. חישבתי את כל דרכי. חזרתי להדלקת הנרות. שבתי הביתה. שבתי באמת, למרות שהמחלה לא ממש עזבה אותי.
הרגשתי שצריך עוד עזרה. אולי של צדיקים. נזכרתי שיש לי קרוב משפחה שמקורב לרב מרדכי אליהו זצ"ל והתקשרתי לטלפון הנייד שלו. הוא בדיוק נסע עם הרב ברכבו, וסיפרתי לו שיש לי המחלה הארורה. ואני לא יודעת מה לעשות.
מתברר שהשיחה הייתה על הדיבורית של הרכב והרב שמע על הבעיה שלי ושאל מה שמי. אמרתי לו: מרים. הרב אמר לקרוב משפחתי: היא צריכה להוסיף את השם אור.
אם הייתי עומדת על סולם, הייתי נופלת ממנו במקום. מאיפה רוח הקודש הזאת? איך הוא יודע את שמי? זו הפעם הראשונה שאני מדברת אתו ומיד הוא מכוון לשם שבחרתי לעצמי. עוד לא הספקתי לשאול את הרב על כך, והוא המשיך ואמר: שתעשה שינוי שם עם ברכה בבית-הכנסת והכול יהיה בסדר.
כך עשיתי. ביקשתי שיברכו אותי בבית-הכנסת בשם החדש שלי. ומאז נקראתי מרים אור. והנה היום אני לא רק בריאה בגוף. גם הנפש שלי מצאה לעצמה מנוחה. היום אני מרגישה שכל הכישרונות שאלוקים נתן לי משמשים לפעולת קודש אמיתית. כל כוח השכנוע וציור הדברים, כל כוח ההשפעה שלי מכוונים להעצים בנות יהודיות. שידעו שהן הבנות של האימהות הקדושות. שהן הבנות של אברהם, יצחק ויעקב. שהן הבנות של ריבונו של עולם.





עוד בנושא קול צופייך
שאל שאלה

לא ניתן להעביר הודעה לרבנים באמצעות מערכת התגובות.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il