ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

שטר שנכתב שלא כדין ובסופו היה קניין ;">

דף הבית בית מדרש משפחה חברה ומדינה דיני ממונות וצדקה עסקאות, חוזים והסכמים Bookmark and Share



גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

טבת תשס"ו

שטר שנכתב שלא כדין ובסופו היה קניין


סוכם על ידי תלמידים

מוקדש לעלוי נשמת
הרב המקובל יצחק בן טפחה זיע"א

נערך ע"י הרב יואב שטרנברג

המקרה: בני זוג התגרשו וחתמו על הסכם גירושין. בהסכם הגירושין נכתב: "הצדדים מסכימים כי הבעל ישלם לידי האשה למזונות הילדים סכום של 800 ₪ לחודש".

בפרוטוקול בית הדין כתוב, שלאחר שהצדדים חתמו על הסכם הגירושין, קיבלו הצדדים בקנין אג"ס על ההסכם שחתמו בנוסח הבא: "אני מקבל בקנין על ההסכם שחתמתי עליו". גם כאן, לא נזכר לשון של התחייבות.

האב מבקש לפוטרו מחיוב זה, מאחר שבהתחייבות למזונות לא נכתבה לשון התחייבות, אלא לשון הסכמה בלבד. ובפרט, שההתחייבות היתה לגבי מזונות לעתיד, שהם דבר שלא בא לעולם.

פסק הדין : יש לחייב את האב לשלם את המזונות, כפי שכתוב בהסכם הגירושין.
הנימוקים: ראשית, הרב גולדברג טוען, שיש לדון את חתימת הצדדים על ההסכם כמועילה להתחייב מדין סיטומתא שכן נהגו להתחייב בלשון הסכמה. הטעם שההסכם מועיל, אע"פ שאינו כתוב בלשון המחייבת מבחינה הלכתית הוא על פי דברי הריב"ש (סי' שמה, הובא בב"י חו"מ סי' סא סי"ט), שכתב שאם לשון השטר אינו מספיק מן הדין, כל שנהגו לגבות בכיוצא בו, הולכים אחר המנהג.

אולם, לגבי המקרה דנן, עדיין אי אפשר לחייב את האב לשלם אפילו לדברי הריב"ש, משום שיש מחלוקת בראשונים ובאחרונים אם קנין סיטומתא מועיל לדבר שלא בא לעולם (ראה פת"ש חו"מ סי' רא סק"ב), והאב יכול לטעון 'קים לי' דלא מועיל סיטומתא לדבר שלא בא לעולם.

הרב גולדברג טוען, שכיוון שלאחר החתימה על ההסכם עשו הצדדים קנין ביניהם, הקנין גורם להם להתחייב על האמור בהסכם באופן שיהיה מועיל מבחינה הלכתית. יסוד הדיון בעניין זה הוא בשתי סוגיות בש"ס. הסוגיא הראשונה היא במסכת ב"ב (מב: - מג.):

אמר שמואל השותפין מחזיקין זה על זה ומעידין זה על זה... אמאי נוגעין בעדותן הן הכא במאי עסקינן דכתב ליה דין ודברים אין לי על שדה זו וכי כתב לו מאי הוי והתניא האומר לחבירו דין ודברים אין לי על שדה זו ואין לי עסק בה וידי מסולקות הימנה לא אמר כלום הכא במאי עסקינן כשקנו מידו.

ופירש רשב"ם שם:
דכתב ליה - האי מעיד להאי מחזיק דין ודברים אין לי עמך בכל השדה ואפילו על חלקי שהכל שלך... מאי הוי - הרי אינו לשון מתנה ואכתי נוגע בעדות הוא... וידי יהו מסולקות לא אמר כלום - דכיון דכבר יש לו חלק בשדה והוא אומר לא יהא לי חלק בו אין זה לשון מתנה לחבירו אלא לשון תפלה הוא הלואי שלא יהא לי חלק בשדה זו ... כשקנו מידו - שותף חבירו קנה מידו בקנין סודר והשתא דאיכא קנין מועיל התנאי.

הרי שמסביר הרשב"ם, שלמרות שאמר לשון שאינה מועילה, כיוון שהקנה לאחר מכן, מפרשים את הקנין, שנעשה באופן מועיל, ולא כפי לשונו. ובהגהות אשר"י (שם סימן לט) כתב:

לפירוש רש"י ולרשב"ם מהני כשקנו מידם אפילו אם כתב לו בזה הלשון דין ודברים אין לי על שדה זו אבל לפר"ח ורב אלפס ור"י ברבי שמואל וריב"ם לא מהני בזה הלשון עד שיקנו מידו בפירוש מגופה של קרקע. מא"ז:
וא"כ, הגהות אשר"י מביא ראשונים החולקים על הרשב"ם בזה.

הסוגיא השניה היא במסכת כתובות (פג.):
משנה:
הכותב לאשתו דין ודברים אין לי בנכסיך הרי זה אוכל פירות בחייה ואם מתה יורשה אם כן למה כתב לה דין ודברים אין לי בנכסיך שאם מכרה ונתנה קיים.

גמרא:
תני רבי חייא האומר לאשתו... איבעיא להו קנו מידו מהו אמר רב יוסף מדין ודברים קנו מידו רב נחמן אמר מגופה של קרקע קנו מידו... אמר אמימר הלכתא מגופה של קרקע קנו מידו.
תני ר' חייא האומר לאשתו - ולא תני כותב דאשמועינן דבאמירה בעלמא נמי סליק נפשיה בלא שום קנין וכתיבה... קנו מידו מהו - אברייתא דהאומר לחבירו דין ודברים אין לי על שדה זו קאי ... מהו - מי אמרי' לא הקנה בחליפין הללו כלום ולא אמר עליה אלא לשון דין ודברים או דלמא אין חליפין באים אלא לדבר שיש בו ממש שזה קונה את הסודר ומקנה לו חפץ המכר או המתנה ועל גופה של קרקע קנו מידו ומתנה גמורה היא .

וא"כ, על פי פירוש רש"י, להלכה, כיוון שעשה קניין, אע"פ שאמר בלשון שאינה מועילה, הקנין נעשה באופן שיועיל.

הרב גודלברג טוען שכשיטת רש"י ורשב"ם סוברים עוד ראשונים רבים, ובראשם תשובת הרשב"א (ח"ב סי' שא, הובא בב"י חו"מ סי' קצה ס"כ):
...ומכל מקום, הטענה השנית שטוען, שאין מתנת דינה מתנה, מפני שלא נתנה אלא באגב, ואין קרקע נקנה באגב. גם בזה, אין טענתו טענה...ועוד, שהרי כתוב בסוף השטר: וקנינו על כל מאי דכתוב, ומפרש לעיל. ואין לאחר קנין כלום. ותדע: שהרי אמרו, בפ' חזקת השותפין: מעידין זה לזה. ואקשינן: אמאי? נוגעין בעדותן הן. ופרקינן: דכתב ליה: דין ודברים, אין לי על שדה זו. ואקשינן תו: וכי כתב ליה, מאי הויא? והתניא: דין ודברים אין לי על שדה זו, וידי מסולקות ממנה; לא אמר כלום. ופרקינן: בשקנו מידו. אלמא: אלים כח הקנין, ומגופה של קרקע קנו מידו. וכדאמרינן בפרק הכותב: קנו מידו מהו? מדין ודברים, קנו מידו, או מגופה של קרקע, קנו מידו? ואסיק אמימר: הלכתא: מגופו של קרקע קנו מידו. ומיהו, כך קבלתי ממורי הרב רבינו יונה ז"ל, דדוקא בשהקנין בא באחרונה, כגון שאמר: דין ודברים אין לי על שדה זו; ואחר כך קנו ממנו, שהקנין מתקן ומקנה גוף הקרקע. אבל באומר: קנו ממני, שאין לי דין ודברים על שדה זו, וידי מסולקות ממנה; בזה ודאי לא קנו ממנו, אלא מדין ודברים, ולא מגופה של קרקע. וכאן, הרי אמרו בסוף השטר: וקנינו ממנה, על כל מאי דכתוב ומפורש לעיל. הנה שהקנין הבא באחרונה, מתקן ומקנה, ומגוף הכתלים קנו מידה, שהיא מקנה אותן לשעבוד הבנין, שתבנה ותכביד. וכן בכל מקום, הקנין מחזק ומתקן ומכניס בכלל המתנה, או הסלוק, מה שלא היה כן במשמעו, לולי הקנין...

דהיינו, שלמרות שהמקנה נקט בלשונו בהתחייבות שהיא רק בגדר דברים בעלמא, כיוון שעשה קנין לבסוף, מועיל לתקן הלשון ולפרש דבריו שכוונתו להקנות גוף הקרקע.

הרב גולדברג מציין שהב"י מביא את דברי הרשב"א במספר מקומות (סי' קצה ס"כ, סי' יב ועוד), ללא חולק. גם דעת הרמ"א (סי' ריב ס"א) היא כשיטת הרשב"א ודעימיה. ואף שהסמ"ע (סי' לז סק"ז) כתב שרוב הפוסקים חולקים על הרשב"ם והרשב"א הנ"ל, הרב גולדברג מאריך להביא רשימה גדולה של ראשונים הפוסקים כמותם, וכתב, שכיוון שהב"י והרמ"א הסכימו לדעתם, אין לומר קים לי כדעת החולקים.

וא"כ, הוא הדין בנד"ד, אף שהדבר שמקנה, שהוא הכסף, הוי דבר שלא בא לעולם, ואינו דומה לבית וקרקע שמועיל בהם קנין, מאחר שכתוב בהסכם שהבעל ישלם וכו', אז אומרים שהקנין הולך על הבעל, ששעבד גופו בהתחייבות על מזונות הילדים, וניתן להתחייב על דבר שלא בא לעולם, כמובאר בשו"ע חו"מ סי' ס סע' ו.

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il