ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
שבת בגליל עם הרב שמואל אליהו. מספר החדרים מוגבל!
בית המדרש מדורים לאורו

גליון 109

המספד בירושלים

מאמרי הראי"ה
8
מוקדש לרפואת
חיה מוריה בת אסתר
לחץ להקדשת שיעור זה
א. הקדמה
"המספד בירושלים" הוא תמצית נאום שנשא מרן הראי"ה קוק זצ"ל בעצרת פומבית ביפו ב"שבעה" לפטירתו של ד"ר בנימין זאב הרצל, בחודש תמוז שנת תרס"ד. הרב זצ"ל עלה ארצה בכ"ח אייר תרס"ד. הוי אומר, נאום זה הושמע כחודשיים אחרי עלות הרב ארצה.
מתוך מכתב ששיגר הרב זצ"ל אל האדר"ת (נדפסה ב"גנזי הראי"ה"), ניתן להסיק שבירושלים הוטחה ביקורת גלויה על הרב זצ"ל בגלל נאום זה. האשימו את הרב שהוא נענה להזמנה לנאום בגלל רדיפת כבוד, עוד האשימו אותו על שדרש בשבחו של הרצל. עיקרי השיחה הועלו על הכתב על מנת להבהיר את תוכנה.

ב. תמצית המאמר
אם באנו לסכם את "המספד בירושלים" במשפט אחד, ניתן להציע את הסיכום הבא: לא רק שלא קיימת סתירה בין התורה והקודש לבין הציונות והתחיה הלאומית אלא שהם משלימים אלו את אלו, ואף נחוצים אלו לאלו. למרות נחיצותם ההדדית, אין הם שקולים. התורה והקודש צריכים להוביל את הספינה המשותפת של התורה והציונות.

מראשית היווצרותה, האומה הישראלית בנוייה משני נדבכים: גוף לאומי ונשמה לאומית. בדומה לאדם הפרטי, שמורכב מגוף ונשמה. המצב התקין הוא "נפש בריאה בגוף בריא". בריאות האדם מותנית בתקינות הגוף ובתקינות הנפש. אם הגוף לוקה בחסר נפגעת גם הנפש. וכן להיפך. יחס זה קיים גם במישור הלאומי. תקינותו של הגוף הלאומי היא תנאי לשלמותה של הנשמה הלאומית. הגוף הלאומי הוא המסגרת אשר דרכה מופיעה רוח האומה. הוא הכלי הביצועי. כאשר הגוף הלאומי חולה - החל מחולשת המערכות הלאומיות (מדינה=מלכות, ארץ, ביטחון וכלכלה) וכלה בהתרסקותן המלאה כאשר גולה עם ישראל מארצו - נחלשת רוח האומה. וכן, להיפך - בהיחלש רוח האומה, תורתה וקדושתה, נפגע הגוף הלאומי. הוא שוקע בתוך עצמו, נוטה אל סיפוק צרכיו החומריים, מתרחק מייעודו, עד שהוא מתפרק.

חמור מחולשה הוא נתק בין שני מרכיבי האומה - הגוף והנשמה. כיצד נוצר הנתק? כאשר חלק מהאומה מתמקד בפיתוח הגוף הלאומי ומזניח את נשמת האומה, וחלק אחר מתמקד בפן הנשמתי, בתורה ומצוותיה, ואיננו מגלה כל התענינות בחיזוק הפן הלאומי. הנתק מותיר כל חלק חסר ופגיע. החלקים הנפרדים אינם ממלאים את ייעודם ומתנוונים.

האחריות על פיתוח נשמת האומה הופקדה בידי שבט יהודה (כפי שנאמר: "והיתה יהודה לקדשו"), והאחריות על פיתוח הלאומיות הישראלית הופקדה בידי בני יוסף (כדוגמת יוסף במצרים, שפִרנס את עם ישראל בחומר). אבל, מדגיש הרב, שעל אף שפיתוח הלאומיות הישראלית (= תפקידו של יוסף) חיוני לאומה, מסורה ההנהגה הכוללת בידי יהודה. הנשמה מובילה את הגוף הלאומי, הרוח את החומר, ולא להיפך. הלאומיות כפופה להנהגת התורה והקדושה. לכן, על השאלה של ירבעם (בימיו נתחלקה ממלכת ישראל לשניים: יהודה מצד אחד, יתר שבטי ישראל מצד שני) "מי בראש?", כלומר יהודה או יוסף?, עונה הקב"ה "בן ישי בראש!". אבל ירבעם סירב, ומכאן החלו המשברים הרוחניים הגדולים של עם ישראל, שהביאו לגלות ולפיזור ישראל בין האומות.

הגלות מתאפיינת בניתוק בין שני הכוחות שבונים את האומה. על שיקום כוחות האומה מופקדים שני המשיחים - משיח בן דוד ומשיח בן יוסף. כל אחד מהם מופקד על שיקום כוח אחד. תפקידו של משיח בן יוסף הוא להחיות את הגוף הלאומי, תפקידו של משיח בן דוד (מיהודה) הוא להחיות את רוחה ונשמתה של האומה. פעילותם הלא-מתואמת של שני המשיחים בסוף הגלות - מתוך "ערבוב ופיזור הכוחות" - יוצרת את המשברים המכונים "חבלי משיח" ועלולה לגרום ל"מותו" של משיח בן יוסף, מפני שללאומיות לבדה בלא חיבור אל הקודש אין זכות קיום.

ג. הרצל והציונות
רק בסוף נאומו עבר הרב זצ"ל לניתוח המאורעות של דורנו. הוא התייחס במפורש לציונות, ורמז לפעילותו הציונית של ד"ר הרצל ולמותו, מבלי להזכיר את שמו.
הציונות, המבקשת לחדש את הלאומיות הישראלית, פועלת ברוח משיח בן יוסף. היא "עקב למשיח בן יוסף". ניתוקה של הציונות מהקודש (= הכרזת הרצל, ש"אין לציונות דבר עם הדת") הוא המשך לנתק הגלותי בין הגוף הלאומי לרוח האומה. המשברים הקשים העוברים על הציונות הם "חבלי המשיח".
מותו של הרצל בטרם עת, אולי כתוצאה מהמשברים העמוקים של הציונות החילונית, הוא כעין מותו של משיח בן יוסף, בגלל ניתוקה של הלאומיות מהקודש.

ד. מטרת ה"מספד בירושלים"
הנאום שזכה לכינוי "המספד בירושלים" נישא בפני ציבור שחלקו הגדול לא היה בר-אוריין. מה ביקש הרב להשמיע להם בעיונו המעמיק על המשיחיות בישראל? מדוע להעביר להם בירור רוחני שיסודותיו בסתרי תורה ורזיה?!
אין ספק שהרב ביקש להשמיע מספר מסרים לקהל שנתאסף לכבודו של הרצל. מסרים אלו שקופים למדי בדבריו:
תוכחה: בסוף נאומו, הדגיש הרב שהתדהמה והכאב העמוקים על מותו של הרצל, המעורר הגדול לתחיה החומרית של עם ישראל, חייבים להביא את הדוגלים בציונות החילונית, מחד, ואת הנאמנים לתורת משה, מאידך, לבירור עמוק על יחסי הגומלין בין הציונות לבין הקודש. גורלו האישי של הרצל מסמל את גורלה של הציונות המנותקת מהקודש: משברים וחולאים. שני הצדדים אשמים באותה מידה: אלו מפני שזנחו את הקודש, ואלו מפני שמאסו בציונות ובתחית האומה.
שלום פנימי: את הנאום פתח הרב זצ"ל בפסוק מזכריה "ביום ההוא יגדל המספד בירושלים כמספד הדדרימון בבקעת מגדון" (זכריה יב יא). חז"ל (מגילה דף ג) אומרים שפסוק זה סתום עד שבא יונתן בן עוזיאל ופירש אותו בתרגומו. הרב זצ"ל הסביר שבתרגומו רמז יונתן בן עוזיאל על מספד כפול: מספד אחאב שבלט בחיבתו הלאומית, ומספד יאשיהו שחיזק את התורה בעם ישראל. שניהם הצטיינו ביסוד אחד בלבד, וזנחו את השני. המספד הכפול הוא על החסרון הכפול שבנתק בין הגוף הלאומי לנשמה הלאומית. גם הגוף נפגע וגם הנשמה נפגעת.
חז"ל מספרים שכשיונתן בן עוזיאל תרגם את הפסוק וחשף את סודותיו נזדעזעה ארץ ישראל. עמד יונתן בן עוזיאל על רגליו ואמר: אני הוא שגיליתי סתריך לבני אדם, גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שלא לכבודי עשיתי ולא לכבוד בית אבא, אלא שלא תרבה מחלוקת בישראל.

אף הרב זצ"ל נאם נאום זה על מנת שלא תרבה מחלוקת בישראל, על מנת שהנאמנים לתורה וחלוצי ארץ ישראל לא ילחמו זה בזה מתוך עוינות וזלזול, אלא יכירו כל אחד בתרומתו של השני לבנין האומה. חודש לאחר שהשמיע את "המספד בירושלים", כותב הרב: "עלינו להתעתד לקראת עתידנו הנהדר ברוח ד', ברוח דעת ואור ד', שיהיה בכוחו לאחד את כל הכוחות הרעננים אשר בעמנו, להיות מוכנים לחיות חיים בריאים ושלמים... וזה אי אפשר כי אם על ידי קיפול כל הטוב הנמצא בחיי האבות והבנים גם יחד , באופן שלא די שלא יהיו הצדדים הטובים שיש בשני דרכי החיים סותרים זה את זה, כי אם מחזקים ומרוממים זה את זה. זהו יסוד השבת לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם. במחשבות הללו הנני הוגה ועסוק " (אגרות הראיה, א עמ' צג). ה"אבות" מסמלים את אלו שדבקים במורשת התורה, והבנים - החלוצים, מעוררי התחיה הלאומית. במחשבות של השבת אלו אל אלו עסוק הרב, על ידי בירור הצורך ההדדי ביניהם.
זהו עיקרו ויסודו של "המספד בירושלים"!
עוד בנושא לאורו
שאל שאלה

לא ניתן להעביר הודעה לרבנים באמצעות מערכת התגובות.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il