ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
חדרים אחרונים לשבת שירה בירושלים עם הרב סבתו

וחיי עולם נטע בתוכנו - מהלכות הדף היומי

*וכן אמרו חכמי האמת, שכל נפש מישראל צריכה לבוא בגלגולים רבים עד שתקיים כל התרי"ג מצוות במעשה דיבור ומחשבה. ודיבור ומחשבה הוא לימוד הלכותיהן. *מי שמתבונן יראה שבדף היומי העיקר הוא ללמוד את כל הש"ס ולכן כשתיקנו לימוד דף יומי הם קבעו תשלומים ללימוד של תשעה באב. לכן, צריך להשלים כל דף שהחסיר.
לחץ להקדשת שיעור זה
כי הם חיינו ואורך ימינו
מצווה ללמוד תורה בכל יום
בלימוד התורה יש שתי מצוות. האחת היא לימוד וזיכרון קבוע, "וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ. וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ" (דברים ו ו). כך חוזר ה' ואומר ליהושע: "לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה לְמַעַן תִּשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת כְּכָל הַכָּתוּב בּוֹ כִּי אָז תַּצְלִיחַ אֶת דְּרָכֶךָ וְאָז תַּשְׂכִּיל" (יהושע א ח).
לדעת את כל התורה כולה
המצווה השנייה היא מה שציווה ה' את משה ללמד את בני ישראל את כל המצוות החוקים והמשפטים: "וְזֹאת הַמִּצְוָה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֱלֹהֵיכֶם לְלַמֵּד אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ" (דברים ו א). זהו לימוד שכולל את הכל, "וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשׂוֹת אֵת כָּל הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם" (דברים יא לב). וכן בפסוקים רבים.
על הפסוק "כָּל־הַמִּצְוָ֗ה אֲשֶׁ֨ר אָנֹכִ֧י מְצַוְּךָ֛ הַיּ֖וֹם תִּשְׁמְר֣וּן לַעֲשׂ֑וֹת וכו'" (דברים ח א), למדו חכמים במדרש: "שמא תאמר הריני למד פרשה קשה ומניח את הקלה, תלמוד לומר (דברים לב מז) "כי לא דבר רק הוא מכם", דבר שאתם אומרים ריקן - הוא הוא חייכם. " שלא תאמר למדתי הלכות דיי. תלמוד לומר 'מצווה' 'המצווה' 'כל המצווה' - למוד מדרש הלכות והגדות" (ספרי עקב פיסקא מח).
אי אפשר ללמוד מסכת אחת כל ימי חייו
כך נכתב בשו"ת 'אגרות משה' על תקנת הדף היומי שהנהיג הגאון הרב מאיר שפירא זצ"ל מלובלין ונתקבל בעולם: "הוא עניין גדול דהא לבד עצם מצות למוד תורה שמקיים בכל מה שילמוד אף רק מסכתא אחת כל ימיו, הרי יש מצוה שילמוד כל התורה שבכתב ושבע"פ" (יורה דעה חלק ב סימן קי).
"דבלימוד התורה איכא שני חיובים. איכא חיוב ללמוד כל התורה שבכתב ושבע"פ, וגם לידע אותה" (וגם לחזור עליה כדי לא לשכוח). "ועוד מצווה איכא, שצריך האדם ללמוד בכל יום פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית, מקרא דוהגית בו יומם ולילה" ולא יוצאים ידי חובה בקריאת שמע שחרית וערבית, אלא צריך ללמוד ממש (אג"מ יו"ד ד לו).
התמדה היא הדרך ללימוד התורה
שמא יאמר אדם איך אוכל ללמוד את כל התורה כולה? התשובה היא התמדה וקביעות. "רבי שמעון בן יוחאי אומר, משל לשני אחים שהיו מסגלים אחר אביהם. אחד מצרף דינר ואוכלו (חוסך פרוטות ומצרף אותם עד שיהיו דינר, ואחר כך מבזבז אותו) ואחד מצרף דינר ומניחו (חוסך דינר ושומרו). זה שהיה מצרף דינר ואוכלו נמצא אין בידו כלום, וזה שמצרף דינר ומניחו נמצא מעשיר לאחר זמן. כך תלמידי חכמים: למד שניים שלושה דברים ביום, שניים שלושה פרקים בשבת, שתיים שלוש פרשיות בחודש, נמצא מעשיר לאחר זמן ועליו הוא אומר (משלי יג יא): "וקובץ על יד ירבה". וזה שאומר: היום אני למד למחר אני למד היום אני שונה למחר אני שונה, נמצא אין בידו כלום ועליו הוא אומר (משלי י ה) "אוגר בקיץ בן משכיל, נרדם בקציר בן מביש" (ספרי עקב יב).
עומק התורה הוא אין סופי, גודל התורה הוא סופי
"ואל יאמר האדם: איך אפשר ללמוד כל התורה שבעל פה כולה? הרי התורה אין לה קץ ותכלית , כמו שכתוב, 'לכל תכלה ראיתי קץ רחבה מצוותך מאד' (תהילים, קיט) ונאמר 'ארוכה מארץ מדה וגו' (איוב יא ט), כי באמת ההלכות הנגלות לנו ולבנינו יש להן קץ ותכלית ומספר וכן המדרשים שנתגלו לנו. רק שהתורה מצד עצמה אין קץ ותכלית אפילו לפשטי דרשותיה הצפונים בה ורבי עקיבא היה דורש על כל קוץ וקוץ תילי תילים של הלכות ולא הגיע לתכלית דרשותיה עדיין, וכן אין קץ ותכלית לעומק טעמי ההלכות והפלפול בטעמיהן ובדרשותיהן במידות שהתורה נדרשת, ועל ידי זה יתחדשו ג"כ חידושי הלכות לאין קץ ותכלית" (שו"ע הרב, הלכות תלמוד תורה).




ובהם נהגה יומם ולילה

כולם חייבים בלימוד התורה
מגיד שהכל שווין בתורה
יש כאלה חושבים שלימוד התורה מיועד רק לבחורי ישיבות ולאברכים אבל באמת הוא לכלל עם ישראל. "שמא תאמר יש בנו זקנים, יש בנו גדולים, יש בנו נביאים. תלמוד לומר "כי אם שמור תשמרון" (דברים יא כב) מגיד שהכל שווין בתורה . וכן הוא אומר "תורה ציווה לנו משה מורשה קהלת יעקב" (דברים לג ד) כהנים, לוויים וישראלים אין כתיב אלא קהלת יעקב, וכן הוא אומר "אתם נצבים היום כולכם" (ילקוט שמעוני תורה פרשת עקב רמז תתעג).
וכן כתוב ברמב"ם: " כל איש מישראל חייב בתלמוד תורה. בין עני, בין עשיר, בין שלם בגופו, בין בעל ייסורין, בין בחור, בין שהיה זקן גדול שתשש כוחו, אפילו היה עני המתפרנס מן הצדקה ומחזר על הפתחים, ואפילו בעל אישה ובנים חייב לקבוע לו זמן לתלמוד תורה ביום ובלילה שנאמר 'והגית בו יומם ולילה' (הלכות ת"ת א ח, שו"ע יו"ד רמו א). "גדולי חכמי ישראל היו מהן חוטבי עצים ומהן שואבי מים ומהן סומים ואף על פי כן היו עוסקין בתלמוד תורה ביום ובלילה והם מכלל מעתיקי השמועה איש מפי איש מפי משה רבינו" (רמב"ם הלכה ט).
עובדים ולומדים
עיקר מצוות לימוד תורה היא באנשים שעובדים לפרנסתם. כך כתוב בגמרא: "וְאָמַר רַבִּי חִיָּא בַּר אַמִי מִשְּׁמֵיהּ דְּעוּלָא, גָּדוֹל הַנֶּהֱנֶה מִיגִיעוֹ, יוֹתֵר מִיּרֵא שָׁמַיִם. דְּאִלּוּ גַּבֵּי יְרֵא שָׁמַיִם, כְּתִיב, (תהלים קיב) "אַשְׁרֵי אִישׁ יָרֵא אֶת ה'" וְאִלּוּ גַּבֵּי נֶהֱנֶה מִיגִיעוֹ, כְּתִיב, (שם קכח) "יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ", "אַשְׁרֶיךָ" - בָּעוֹלָם הַזֶה, וְ"טוֹב לָךְ" - לָעוֹלָם הַבָּא. וּלְגַבֵּי יְרֵא שָׁמַיִם לָא כְּתִיב בֵּיהּ וְטוֹב לָךְ". (ברכות ח). וכך פסק הרמב"ם: "מעלה גדולה היא למי שהוא מתפרנס ממעשה ידיו ומידת חסידים הראשונים היא, ובזה זוכה לכל כבוד וטובה שבעולם הזה ולעולם הבא שנאמר 'יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך', אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא, שכולו טוב". (הלכות תלמוד תורה ג יא).
וכן הובא בשו"ת אגרות משה (יורה דעה חלק ד סימן לו) שהמנהג שהיה ברוב ערי ישראל ואולי בכולן הוא שהיו חבורות של אנשים שלומדים את כל הש"ס,עין יעקב או זוהר, "בין ללמוד בחבורת בעלי בתים כל הש"ס והרב למד זה עמהם, בין לחלוקת הש"ס לבעלי בתים היכולין ללמוד גם בעצמן שילמדו בהעיר כל הש"ס גם ע"י הבעלי בתים. וכשהיו בעיר הרבה בתי כנסיות, היה זה ברוב בתי כנסיות בכל בית הכנסת לעצמה. וכשהתחילו מתרשלין בזה, הונהג ע"פ הגאון ר' מאיר שפירא זצ"ל שהיה אב"ד ור"מ בלובלין, שיהיה דף יומי כללי קבוע בכל העולם. שבלימוד זה מקיימין לימוד כל תורה שבע"פ שנכתבה ע"י ר' אשי ורבינא, שזה שייך להחשיב כולה תלמודא".
לימוד התורה כולה - תיקון לנפש האדם
כתב שו"ע הרב: "וכן אמרו חכמי האמת, שכל נפש מישראל צריכה לבוא בגלגולים רבים עד שתקיים כל התרי"ג מצוות במעשה דיבור ומחשבה. ודיבור ומחשבה הוא לימוד הלכותיהן, על דרך שאמרו חכמים על פסוק 'זאת תורת החטאת וגו'', שכל העוסק בתורת חטאת כאילו וכו'..."שכל מי שקורא פרשת חטאת כאילו הקריב חטאת וכן כל הקרבנות.
עוד אמרו חכמי האמת שכל נפש לצורך תיקונה צריכה לעסוק בפרד"ס כפי מה שהיא יכולה להשיג ולידע וכל מי שיכול להשיג ולידע הרבה ונתעצל ולא השיג וידע אלא מעט צריך לבוא בגלגול עד שישיג וידע כל מה שאפשר לנשמתו להשיג מידיעת התורה, הן בפשטי ההלכות והן ברמזים ודרשות וסודות כי כל מה שנשמתו יכולה להשיג ולידע מידיעת התורה זהו תיקון שלימותה ואי אפשר לה להתקן ולהשתלם בצרור החיים את ה' במקורה אשר חוצבה משם בלתי ידיעה זו ולכן אמרו חכמים אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו כדי שלא יצטרך לבוא בגלגול לעולם הזה". (שו"ע הרב הלכות תלמוד תורה א).


לא ימוש ספר התורה הזה מפיך

לחזור על דברי התורה
מלבד מצוות הלימוד יש מצווה לחזור על הלימוד, כדי להבין ולזכור. ובגמרא (סנהדרין צט.) מובא: "רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה אוֹמֵר, כָּל הַלּוֹמֵד תּוֹרָה וְאֵינוֹ חוֹזֵר עָלֶיהָ, דּוֹמֶה לְאָדָם שֶׁזּוֹרֵעַ וְאֵינוֹ קוֹצֵר".
וכן דרשו במסכת חגיגה על הפסוק "וְשַׁבְתֶּם וּרְאִיתֶם בֵּין צַדִּיק לְרָשָׁע, בֵּין עוֹבֵד אֱלֹהִים לַאֲשֶׁר לֹא עֲבָדוֹ" (מלאכי ג), כך: הַיְינוּ 'צַדִּיק', הַיְינוּ 'עוֹבֵד - אֱלֹהִים'? הַיְינוּ 'רָשָׁע' הַיְינוּ 'לֹא - עֲבָדוֹ'? אָמַר לֵיה, 'עֲבָדוֹ' וְ'לֹא - עֲבָדוֹ' - תְּרַוַיְיהוּ, צַדִּיקִי גְּמוּרִי נִינְהוּ, אֲבָל - אֵינוֹ דּוֹמֶה שׁוֹנֶה פִּרְקוֹ מֵאָה פְּעָמִים, לְשׁוֹנֶה מֵאָה וְאַחַת" (חגיגה דף ט ב).
לא לשכוח את התורה
חובת הזכירה היא מהתורה, שנאמר: "רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ" (דברים ד ט). צריכים אנו לזכור את עצם מעמד הר סיני וצריכים לזכור תמיד את התורה שנאמרה בהר סיני ולספרה לבנינו. כך נאמר במשנה: "רַבִּי דּוֹסְתַּאי בְּרַבִּי יַנַּאי מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: כָּל הַשּׁוֹכֵחַ דָּבָר אֶחָד מִמִּשְׁנָתוֹ, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ד), "רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ". ויָכוֹל אֲפִלּוּ תָקְפָה עָלָיו מִשְׁנָתוֹ, תַּלְמוּד לוֹמַר "וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ", הָא אֵינוֹ מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ עַד שֶׁיֵּשֵׁב וִיסִירֵם מִלִּבּוֹ". (אבות פרק ג ח). שבזה שהוא ישב בטל הם יָסוּרוּ מאליהם מלבבו. "ואע"פ שאינו מתכוין שע"י כך יסורו מלבו. דהא לא כתיב 'פן תסירם' אלא 'פן יסורו'. ומאליהם משמע"(תיו"ט).
עובר בשלושה לאוין
בגמרא כתוב: "וְאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ, כָּל הַמְשַׁכֵּחַ דָּבָר אֶחָד מִתַּלְמוּדוֹ, עוֹבֵר בְּלָאו, שֶׁנֶּאֱמַר, (דברים ד) "רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים". וּכְדִבְרֵי רַבִּי אַבִּין אָמַר רַב אִילָעָא, דְּאָמַר רַב אַבִּין, אָמַר רַב אִילָעָא, כָּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר, "הִשָּׁמֵר", "פֶּן", וְ"אַל", אֵינוֹ אֶלָּא לֹא תַּעֲשֶׂה. רָבִינָא אָמַר, עוֹבֵר בִּשְׁנֵי לָאוִין, "הִשָּׁמֶר" וּ"פֶן". רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר, בִּשְׁלֹשָׁה לָאוִין, "הִשָּׁמֶר לְךָ", וּ"שְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד", "פֶּן תִּשְׁכַּח". יָכוֹל אֲפִלּוּ מַחֲמַת אָנְסוֹ? (שכח את התורה כי הזקין וכוח זכרונו נחלש?), תַּלְמוּד לוֹמַר, "וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ" - בִּמְסִירָם מִלִּבּוֹ הַכָּתוּב מְדַבֵּר. דּוֹסְתָּאִי בְּרַבִּי יַנַּאי אוֹמֵר, יָכוֹל אֲפִלּוּ תָּקְפָה עָלָיו מִשְׁנָתוֹ? תַּלְמוּד לוֹמַר, "רַק" (שהייתה קשה עליו ומתוך הקושי שבה שכח אותה - הרע"ב במשנה אבות שם)
שלוש חלוקות בשכחה
הסביר התוספות יום טוב (תוי"ט אבות ג ח) שישנן שלוש חלוקות של שכחה. ראשונה היא זו הנאמר במשנה שהאדם לא רוצה לשכוח את התורה אבל הוא מתעצל לחזור עליה. ושוכח, עליו נאמר "כְּאִלּוּ מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ". השני הוא זה שמפנה מקום על מנת להתבטל, ועליו אמר רַבִּי חֲנִינָא בֶּן חֲכִינַאי ש"הַמְפַנֶּה לִבּוֹ לְבַטָּלָה, הֲרֵי זֶה מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ" בלי "כאילו".
השלישי הוא החמור מכולם ועליו דיבר רַבִּי נְחוּנְיָא בֶּן הַקָּנָה שאוֹמֵר: "וְכָל הַפּוֹרֵק מִמֶּנּו עֹל תּוֹרָה, נוֹתְנִין עָלָיו עֹל מַלְכוּת וְעֹל דֶּרֶךְ אֶרֶץ". זהו אדם שכלל לא לומד או שלמד ומשתדל לשכוח בפועל. כמו רבי זירא ש"יתיב מאה תעניתא דלשכח תלמודא דבבלאי" (בבא מציעא דף פה/א) שרבי זירא עשה כן כדי לשכוח תלמוד בבל וללמוד תלמוד ארץ ישראל. אבל מי שמשכיח מחמת שלא רוצה בתורה הוא החמור ביותר.
על אלו נאמר בגמרא: "רַבִּי יוֹחָנָן וְרַבִּי אֶלְעָזָר דְּאַמְרֵי תַּרְוַיְיהוּ, תּוֹרָה נִתְּנָה בְּאַרְבָּעִים יוֹם, וְנִשְׁמָתוֹ נוֹצְרָה לְאַרְבָּעִים יוֹם, כָּל הַמְשַׁמֵּר הַתּוֹרָה - נִשְׁמָתוֹ מִשְׁתַּמֶּרֶת, וְכָל שֶׁאֵינוֹ מְשַׁמֵּר אֶת הַתּוֹרָה - אֵין נִשְׁמָתוֹ מִשְׁתַּמֶּרֶת. תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, מָשָׁל לְאָדָם שֶׁמָּסַר צִפּוֹר דְּרוֹר לְעַבְדּוֹ. אָמַר, (ליה,) כִּמְדֻמֶּה אַתָּה, שֶׁאִם אַתָּה מְאַבְּדָהּ, אִסָּר אֲנִי נוֹטֵל מִמְּךָ בְּדָמֶיהָ, נִשְׁמָתְךָ אֲנִי נוֹטֵל מִמְּךָ (מנחות צט:).
מי שלא לומד כלל - מתחייב בנפשו ממש
"ואל יאמר השוכח דבר אחד, אילו לא למדתי דבר זה לא נתחייבתי בנפשי ולמה אתחייב כשלמדתי ושכחתי? כי באמת אילו לא למד דבר זה לא מעלה עליו הכתוב בלבד כאלו מתחייב בנפשו אלא היה מתחייב בנפשו ממש, שכל מי שאפשר לו להרבות ולהוסיף בלימודו בעניין שלא ישכח בזה מה שלמד כבר מפני שכבר חזר על לימודו כראוי ואינו מוסיף, אף על פי שאינו מתבטל מתלמוד תורה אלא חוזר תמיד על הראשונות שלא מפני חשש שכחה אלא מפני שנוח וקל לו יותר לחזור על הראשונות מלטרוח בלימוד חדש - הרי זה מתחייב בנפשו ממש כמו שאמרו חכמים "ודלא מוסיף יסיף" דהיינו שייאסף בלא זמנו שנאמר בתורה כי הוא חייכם וגו' ואומר למען ירבו ימיכם וגו' ודברי תורה נדרשים מכלל הן לאו" (שולחן ערוך הרב יורה דעה הלכות תלמוד תורה פרק ב).

רק חזק ואמץ מאד
שו"ת על הדף היומי
האם חצי דף נקרא דף?
שאלו את הרה"ג מאיר שפירא מלובלין שייסד את הדף היומי:
מי שקיבל על עצמו ללמוד כל יום דף והגיע לסוף המסכת והוא חצי דף, האם בלימוד חצי הדף הזה הוא מקיים את התחייבותו?
וענה כי בגמרא כתוב "אָמַר רַב גִּידְל, אָמַר רַב, הָאוֹמֵר אַשְׁכִּים אֶשְׁנֶה פֶּרֶק זֶה, אוֹ מַסֶכְתָּא זוֹ, נֶדֶר גָּדוֹל נָדַר לֶאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל. וְאָמַר רַב גִּידְל, אָמַר רַב, הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ, נַשְׁכִּים וְנִשְׁנֶה פֶּרֶק זֶה, עָלָיו לְהַשְׁכִּים (לבוא לפני חברו), שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל ג): "וַיֹּאמֶר אֵלַי קוּם צֵא אֶל הַבִּקְעָה וְגוֹ' וַאֵצֵא אֶל הַבִּקְעָה, וְהִנֵּה שָׁם כְּבוֹד ה' עֹמֵד" (נדרים ח.).
אף על פי כן, אין בזה ביטול נדר כיוון שבשולחן ערוך כתוב כי מי שנודר על דעת אחרים, "אינו תלוי בליבו אלא כפי מה שיאמר אחרים שהוא דעתם, כך יחול הנדר" (יורה דעה סימן רי סעיף א). כיוון שכל הלומדים נסמכים על סדר הלימוד הקבוע, שביום אחד לומדים דף שלם ובסוף מסכת לומדים דף קצר - הרי על דעתם הוא התחייב. ועוד הציע שכל לומד יתנה בתחילת לימודו שההתחייבות שלו תהיה בלי נדר.
האם מי ששכח יום אחד צריך להשלים?
מי שלא הספיק ללמוד את הדף היומי יום אחד או כמה ימים, האם חייב להשלים בימים שאחריו, או שעבר זמנו בטל קרבנו?
יש כלל בהלכות תענית "נדר להתענות יום זה ושכח ואכל, משלים תעניתו" וצם עד סוף היום כי החיוב הוא על היום. אבל אם החיוב על תענית הוא כללי שלא מסוים ליום, ואכל בטעות, יצום יום אחר. "אם נדר להתענות יום א' או שני ימים, וכשהתחיל להתענות שכח ואכל כזית, איבד תעניתו וחייב לצום יום אחר" (שו"ע אורח חיים - סימן תקסח א). מכיוון שבדף היומי החיוב הוא על היום, אם לא למד - הרי זה כמי שלא התפלל ולא יכול להתפלל תשלומים.
אמנם מי שמתבונן יראה שבדף היומי העיקר הוא ללמוד את כל הש"ס ולכן כשתיקנו לימוד דף יומי הם קבעו תשלומים ללימוד של תשעה באב. לכן, צריך להשלים כל דף שהחסיר.
האם מי שלומד בהרהור יוצא ידי חובה?

מי ששומע את הדף היומי תוך כדי נסיעה במכונית או ברכבת, האם יוצא ידי חובת לימוד תורה והאם יוצא ידי חובת ידיעת התורה כולה?
מי ששומע שיעור ומאזין לו, בוודאי יוצא ידי חובה כיוון ששומע - כעונה. אמנם "המהרהר בדברי תורה, אינו צריך לברך" (שו"ע מז סעיף ד) וכתב המשנה ברורה (ס"ק ה) "דהרהור לאו כדיבור דמי ולפי זה יש ליזהר לאותן הלומדים בעיון מתוך הספר שיזהרו להוציא קצת דברי תורה בפה אחר הברכה".
בביאור הגר"א כתב שגם בהרהור הוא מקיים מצווה, כדכתיב "והגית בו יומם ולילה". הוכחה לדבריו מצינו מדברי רַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן תְּרַדְיוֹן במשנה באבות (ג ב): ש"אוֹמֵר, שְׁנַיִם שֶׁיּוֹשְׁבִין וְאֵין בֵּינֵיהֶן דִּבְרֵי תוֹרָה, הֲרֵי זֶה מוֹשַׁב לֵצִים, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים א), וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לֹא יָשָׁב. אֲבָל שְׁנַיִם שֶׁיּוֹשְׁבִין וְיֵשׁ בֵּינֵיהֶם דִּבְרֵי תוֹרָה, שְׁכִינָה שְׁרוּיָה בֵינֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (מלאכי ג), אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי ה' אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ וַיַּקְשֵׁב ה' וַיִּשְׁמָע וַיִּכָּתֵב סֵפֶר זִכָּרוֹן לְפָנָיו לְיִרְאֵי ה' וּלְחשְׁבֵי שְׁמוֹ. אֵין לִי אֶלָּא שְׁנָיִם. מִנַּיִן שֶׁאֲפִלּוּ אֶחָד שֶׁיּוֹשֵׁב וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא קוֹבֵעַ לוֹ שָׂכָר, שֶׁנֶּאֱמַר (איכה ג) יֵשֵׁב בָּדָד וְיִדֹּם כִּי נָטַל עָלָיו".
מכאן למדנו שגם כשלומד בדממה מקבל שכר. כך פירשו רש"י רמב"ם ורבינו יונה. וכן משמע מהפסוק שהובא בתחילה (שם): "אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי ה' אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ וַיַּקְשֵׁב ה' וַיִּשְׁמָע וַיִּכָּתֵב סֵפֶר זִכָּרוֹן לְפָנָיו לְיִרְאֵי ה' וּלְחשְׁבֵי שְׁמוֹ". בשניים - "נדברו יראי ה"בתורה ויש שכר. וגם לאלה שהם רק "חושבי שמו" - יש שכר.
אמנם הרע"ב פירש שמדובר בלומד בלחש ולכן צריך המקשיב לשיעור להשתדל להוציא מספר מילים בפיו, דכתיב "ודברת בם". וכן, משמע מדברי שולחן ערוך הרב (הלכות ת"ת ב יב): "וכל אדם צריך ליזהר להוציא בשפתיו ולהשמיע לאזניו כל מה שלומד בין במקרא משנה ותלמוד, אלא אם כן בשעת עיון להבין דבר מתוך דבר. וכל מה שלומד בהרהור לבד ואפשר לו להוציא בשפתיו ואינו מוציא אינו יוצא בלימוד זה ידי חובת מצות 'ולמדתם אותם' וכמ"ש 'לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו וגו'' וכמו בכל המצות התלויות בדבור שאינו יוצא בהן ידי חובתו בהרהור אלא אם כן שומע מפי המדבר שהשומע כעונה בפיו".
אפשר לדייק בדבריו שאמר "ואפשר לו להוציא בשפתיו ואינו מוציא - אינו יוצא בלימוד זה" ומתוך כך אנו מבינים שמי שאינו יכול ללמוד ולהוציא בשפתיו – יוצא.
כך במדרש (תהלים מזמור ה): "אמר דוד לפני הקב"ה, ריבונו של עולם בשעה שיש לי כח לעמוד לפניך בתפילה ולהוציא, 'אמרי האזינה'. ובשעה שאין בי כח התבונן מה בליבי, 'בינה הגיגי'".
וכן משמע מהפסוק: "לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה לְמַעַן תִּשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת כְּכָל הַכָּתוּב בּוֹ כִּי אָז תַּצְלִיחַ אֶת דְּרָכֶךָ וְאָז תַּשְׂכִּיל" (יהושע פרק א ח). לכתחילה, בדיבור - לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ. בדיעבד, במחשבה - וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה.
האם יש ערך למי שלומד בלי הבנה?
נכתב במשנה ברורה (סימן נ ס"ק ב): "ותלמוד אלא למי שמבין אבל למי שאינו מבין - צריך ללמוד ולהבין שאם לא כן אינו נחשב ללימוד, דווקא בתפילה אף שאינו מבין הקדוש ברוך הוא יודע כוונתו, אבל אם אומר המשנה והברייתא ואינו מבין - אינו נקרא לימוד. ובפרט עמי הארצות צריך שיבינו הפירוש כדי שיצאו בזה ידי לימוד מקרא ומשנה וגמרא שצריך האדם ללמוד בכל יום".
כך כתב בשו"ת אגרות משה (יורה דעה חלק ד סימן לה): "ועיקר חיוב הלימוד שידע כל דבר שלומד על בוריו, כמאמרם (קידושין ל' ע"א), שיהיו דברי תורה מחודדים בפיך".
כן כתב בשולחן ערוך הרב (הלכות תלמוד תורה פרק ב סעיף יג): כי בתורה שבכתב יוצאים ידי חובה גם בלי הבנה. "אבל בתורה שבע"פ אם אינו מבין הפירוש אינו נחשב לימוד כלל. ואף על פי כן יש לאדם לעסוק בכל התורה גם בדברים שלא יוכל להבין ולעתיד לבא יזכה להבין ולהשיג כל התורה שעסק בה בעולם הזה ולא השיגה מקוצר דעתו" (קול תורה מג תשנח נ-נח).
צריך חיזוק על לימוד הדף היומי
לימוד קבוע של דברי תורה יום יום צריך חיזוק. כך נאמר ליהושע בן נון חיזוק על כיבוש הארץ: "חֲזַ֖ק וֶאֱמָ֑ץ כִּ֣י אַתָּ֗ה תַּנְחִיל֙ אֶת־הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה אֶת־הָאָ֕רֶץ אֲשֶׁר־נִשְׁבַּ֥עְתִּי לַאֲבוֹתָ֖ם לָתֵ֥ת לָהֶֽם".
ועוד חיזוק כפול על לימוד התורה. כידוע, יהושע היה תלמיד מובהק של משה רבינו. שאין מחזקים אלא למחוזקים. וכך נאמר לו: "רַק֩ חֲזַ֨ק וֶֽאֱמַ֜ץ מְאֹ֗ד לִשְׁמֹ֤ר לַעֲשׂוֹת֙ כְּכָל־הַתּוֹרָ֗ה אֲשֶׁ֤ר צִוְּךָ֙ מֹשֶׁ֣ה עַבְדִּ֔י אַל־תָּס֥וּר מִמֶּ֖נּוּ יָמִ֣ין וּשְׂמֹ֑אול לְמַ֣עַן תַּשְׂכִּ֔יל בְּכֹ֖ל אֲשֶׁ֥ר תֵּלֵֽךְ: לֹֽא־יָמ֡וּשׁ סֵפֶר֩ הַתּוֹרָ֨ה הַזֶּ֜ה מִפִּ֗יךָ וְהָגִ֤יתָ בּוֹ֙ יוֹמָ֣ם וָלַ֔יְלָה לְמַ֙עַן֙ תִּשְׁמֹ֣ר לַעֲשׂ֔וֹת כְּכָל־ הַכָּת֖וּב בּ֑וֹ כִּי־אָ֛ז תַּצְלִ֥יחַ אֶת־דְּרָכֶ֖ךָ וְאָ֥ז תַּשְׂכִּֽיל: הֲל֤וֹא צִוִּיתִ֙יךָ֙ חֲזַ֣ק וֶאֱמָ֔ץ אַֽל־תַּעֲרֹ֖ץ וְאַל־תֵּחָ֑ת כִּ֤י עִמְּךָ֙ ה֣' אֱלֹהֶ֔יךָ בְּכֹ֖ל אֲשֶׁ֥ר תֵּלֵֽךְ". אמן ואמן.


שו"ת
גמרא גנוזה. איך צריך ללמוד גמרא? האם מרן הרב אליהו זצ"ל היה לומד בדקדוק גדול ברש"י ותוספות וכו', או גם בזריזות בלי יותר מדי דקדוק מה הוקשה ברש"י וכו'?
ת. בהבנת הפשט. בדקדוק גדול ברש"י ותוספות. בראייה איך כל חידושי הפוסקים גנוזים בפשט הגמרא ורש"י.
תפילה על הלימוד. מה לעשות כדי להצליח יותר בשיעורי גמרא?
ת. לנסות להבין היטב את השאלות והתשובות של הגמרא. להתאמץ על זה. לסכם בכתב או בראש את מהלך השאלות והתשובות והדעות השונות. אחרי שסיכמת לעצמך נושא – לכתוב עליו ולחזור עליו מדי פעם. חשוב מאוד גם להתפלל על זה.



שיעור בענווה
מספר הרב רצון ערוסי, רב קריית-אונו וחבר מועצת הרבנות הראשית לישראל: זה היה לפני שנים רבות, אבל אני זוכר את המעשה הזה כאילו היה היום. כהיום גם אז הייתי רב בקריית-אונו והשתדלתי להרבות תורה בעיר. הייתה שם חבורה של תלמידים שלמדו תורה ולימדו לאחרים, ורציתי לחזק אותם. ביקשתי מהרב מרדכי אליהו שיבוא להעביר שיעור תורה לחזק את התלמידים.
הרב הסכים מיד לבוא לתת שיעור. קבענו את היום והשעה, ואחר כך שאלתי אותו איך הוא מגיע. בימים ההם לפני היותו רב ראשי לישראל לא היה לרב רכב, ולכן הצעתי שאשלח רכב שיביא אותו ויחזיר אותו לביתו. הרב אמר לי שהוא מסתדר ואין צורך. וכך היה. ביום ובשעה שקבענו הוא הגיע לכולל ללמד תורה. השיעור היה מתוק מדבש וחיזק מאוד את התלמידים בשליחותם במקום.
כשיצאנו לקבל את פני הרב ראינו שהרב מגיע באוטובוס פנימי. הבנו שהוא עשה את כל הדרך מירושלים באוטובוסים. הוא לא רצה שישרתו אותו ויסיעו אותו ממקום למקום. בוודאי לא בשביל לימוד תורה.
אני לא יכולתי להסכים עם זה שהרב יחזור לביתו באוטובוס, ומיד סידרתי רכב שייקח אותו חזרה. אבל גם היום אני כל כך מתפעל מהפשטות של הרב שלא רצה רכב שייקח אותו. זה בוודאי היה חוסך לו ביטול תורה. גם אהבת התורה של הרב אליהו מחזקת אותי כל פעם מחדש. הוא מוכן להפסיד מכספו ומזמנו כל כך הרבה – ובלבד שילמד תורה לאחרים. זה היה כל כך חשוב בעיניו עד שהיה מוכן לנסוע מעיר לעיר רק בשביל שיעור אחד.
(מתוך: אביהם של ישראל על התורה)





עוד בנושא קול צופייך
שאל שאלה

לא ניתן להעביר הודעה לרבנים באמצעות מערכת התגובות.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il