בית המדרש

  • הלכה מחשבה ומוסר
  • נסיונות, קשיים והתמודדויות
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

יוסף בן גרציה הי"ו

מעשה בעני שהיה מתפרנס מטיט

סיפור שסיפר ר' נחמן מברסלב, עם ביאור משמעותו לנפש ולחיים, כמדריך את האדם במצבי משבר וקושי. בסוף השיעור מובא יישום של הדברים גם בעולם הישיבה, בהקשר לפרשיות מטות ומסעי.

undefined

הרב ש. יוסף וייצן

תשס"ו
8 דק' קריאה
סיפור המעשה
בספר 'שיח שרפי קודש' מובא מעשה של רבי נחמן מברסלב, על עני שהיה מתפרנס מטיט:

סיפר רבינו ז"ל: מעשה בעני אחד שהיה מתפרנס מטיט, שהיה חופר טיט ומוכרן. פעם אחת כשחפר מצא אבן טוב שהיה שויו הון רב מאוד ולא ידע כמה שוויו, והלך לסוחר שיאמוד אותה בשוויה, וענה לו הסוחר שאין בזה המדינה אדם שיוכל לשלם שוויה, כי הוא שווה הון רב וצריך ליסע עבור מכירתה ללונדון לעיר המלוכה.

אולם הוא היה עני ולא היה לו כסף ליסע, והלך ומכר את רכושו הדל והלך מבית לבית לאסוף נדבות עד שהספיק לו ליסע עד הים, ורצה לעלות על הספינה, אולם לא היו לו מספיק מעות והלך להקאפיטן והראה לו המרגלית. כשראה הקאפיטן את האבן הבין שהאדם עשיר הוא, ולקחו על הספינה בכבוד גדול, ונתן לו חדר מיוחד ממדרגה ראשונה וסידר לו כל התענוגים כאחד הנגידים הגדולים. מהחדר שלו היה לו חלון שפנה לים, והוא היה תמיד מתעלס ומשמח נפשו עם המרגלית ובפרט בעת האכילה היה משתעשע עמה, כי השמחה והרחבת הלב טובה ורפואה שיתעכל המאכל בנקל.


פעם אחת כשישב לאכול כהרגלו והמרגלית היתה מונחת על השולחן בשביל להתעלס בה, ומרוב עייפותו נרדם - בינתיים בא המשרת ולקח את המפה והפירורים שעליה עם המרגלית, כי לא ידע שיש עליה מרגלית, והשליך הכל לים. כשהקיץ משנתו והבין כל זה היה לו לצער גדול, וכמעט שיצא מדעתו, כי מה יעשה עתה הרי הקאפיטן גזלן שיהרוג אותו בעד מחיר הנסיעה. על כן עשה את עצמו שמח כאילו לא ארע דבר, והנה הקאפיטן היה בא בכל יום לדבר עמו. וכשבא אליו הקאפיטן לא הבחין על פניו מאומה כי הוא עשה את עצמו שמח, עד שלא הכיר בו שום שינוי. אמר הקאפיטן: הלא אני רואה שהנך אדם חכם וישר לב. ובכן ברצוני לקנות הרבה תבואה ולמוכרה בלונדון ובזה אוכן להרויח הרבה, אולם אני ירא שמא יאמרו שאני גנבתי את הכסף לקניית התבואה. על כן יהיה נא הקניין על שמך ואני אשלם לך עבור זה סכום רב, והוטב הדבר בעיני העני ועשו כן. והנה כשבאו ללונדון מת הקאפיטן נשאר הכל אצל זה העני, והיה התבואה כפל כפלים מערכו של המרגלית.

כשסיים רבינו ז"ל את הסיפור אמר: "המרגלית - לא היתה שלו והראיה שנאבדה ממנו, התבואה כן היתה שלו והראיה שנשאר אצלו. ומשום מה באה לו? רק משום שהתחזק ולא נפל ברוחו"!

ננסה לבאר את הסיפור ואת דברי רבי נחמן מברסלב שעליהם.

ביאור הסיפור
הדרך לצאת מהטיט
" עשה בעני אחד שהיה מתפרנס מטיט, שהיה חופר טיט ומוכרן ". לפעמים יש מציאות שבה האדם הוא עני ברוחו, ומתעסק כל הזמן בטיט. משמעות העיסוק בטיט היא שקיעה כל החיים בעניני העולם הזה, בלי לראות שגם בהם יש מרגלית. כל אחד מאיתנו דומה לאותו עני: לפעמים העניות הזו מקיפה את כל החיים ולפעמים רק ברמה מסוימת.

" פעם אחת כשחפר מצא אבן טוב שהיה שויו הון רב מאוד ". כלומר, לפעמים מזמן הקב"ה לאדם אפשרות להתעלות. בשלב הראשון הקב"ה מזמן לו את האבן כמציאה, והאדם אומר 'יש לי הזדמנות לשנות את החיים שלי', האדם מודע לכך שהנה יש לו פתרון לחיים, הוא יכול להתעלות ולהגיע למדרגות עליונות שהוא לא היה שייך אליהן עד עכשיו. אולם, לשם כך הוא צריך ללכת תחילה למי שעוזר לו ומדריך אותו - ל"סוחר", שיעזור לו להגיע לדבר הגדול.

" וענה לו הסוחר שאין בזה המדינה אדם שיוכל לשלם שוויה ". לפעמים המתנה היא כל כך גדולה, כך שהסוחר אומר לאדם 'איני יכול לעזור לך, כדי לשנות את עצמך אתה צריך להעיז ולשנות את מקומך, לנסוע למקום רחוק, וכך להגיע למדרגות עליונות ולא להיות תקוע בטיט'. בשלב זה צריך שתהיה לאדם נכונות להשתנות, למסור את הנפש, לעזוב את כל הרכוש שיש לו ולהיות מוכן למכור ולצאת לדרך.

איך הופכים את הגורמים המפריעים לגורמים שעוזרים?
" כשראה הקאפיטן את האבן הבין שהאדם עשיר הוא, ולקחו על הספינה בכבוד גדול ..." לא תמיד הדרך פשוטה, לפעמים יש כל מיני "קאפיטנים" בדרך - אנשים עם אינטרסים, וכל דבר שהם עושים בשביל אחרים אינו מתוך כוונה להיטיב הזולת, אלא דוקא לנצל אותו. הצדק והיושר אומרים שאם עני רוצה לעלות באניה בחינם - ילכו לקראתו, ולא ידרשו ממנו לשלם הון עתק. אולם, מנהג העולם אינו כך: כאשר יש אדם שאין לו כסף בודקים כל צ'יק שלו, ואילו כאשר יש לאדם חסכונות בבנק הבנק רוצה אותו, ועושה לו דברים בחינם. אם לאדם יש מרגלית, כלומר אם שאיפותיו הן גדולות ואמיתיות - כולם רוצים ללכת איתו. אפילו הקפיטן לא יעכב אותו, אלא להיפך, הוא יעזור לו וילך איתו.

המשבר
" והוא היה תמיד מתעלס ומשמח נפשו עם המרגלית ובפרט בעת האכילה היה משתעשע עמה, כי השמחה והרחבת הלב טובה ורפואה שיתעכל המאכל בנקל. בינתיים בא המשרת... והשליך הכל לים ". בשלב הראשון, לא תמיד הופכת המרגלית להיות חלק מהאדם, הוא עדיין לא מבין את ערכה. אולם על האדם מוטל להבין את ערכה של המרגלית שנשלחה אליו משמים, להבין שבכחה לתת משמעות לכל חייו, לזכור אותה תמיד בכל ארוחה ובכל הזדמנות. אולם, כשהאדם יושב כל הזמן ועסוק במרגלית הזו - הוא מתעייף, אין ביכולתו להיות עירני כל הדרך, וכך היא פתאום נעלמת לו. ההתלהבות הראשונית דועכת האדם מוצא את עצמו בלי כיוון.

" כשהקיץ משנתו והבין כל זה היה לו לצער גדול, וכמעט שיצא מדעתו... על כן עשה את עצמו שמח כאילו לא ארע דבר ". לאחר שהמרגלית הולכת לאיבוד, עומדות בפני האדם שתי אפשרויות. אפשרות אחת היא להרים ידים, להשלים עם האבידה ואז לחזור מהר מאוד למצב הקודם. יתכן אפילו שהקאפיטן יהרוג אותו, כלומר האדם עלול להגיע למצב יותר גרוע, כי בשלב הראשון, כשחפר טיט, הוא לא הכיר משהו אחר ולכן הסתדר עם מה שיש לו, אך לאחר שהתחיל לחשוב על המדרגה החדשה וכבר עזב את מדרגתו הקודמת - הוא עלול להישאר 'תלוי באויר', קרח מכאן ומכאן. אולם לפני האדם עומדת אפשרות נוספת, לומר לעצמו 'בסדר, חשבתי שהמרגלית תהיה דרך האבן הזו, ואני צריך כנראה לייצר את המרגלית בדרך אחרת'. הוא לא מתייאש, נותן לעצמו עוד זמן, ומתנהג כאילו המרגלית עודה בידו.

מדוע צריך נסיונות?
בשלב הראשון ה'מרגלית' ניתנה לאדם משמים, היא לא ממנו אלא היא הארה חיצונית לו, שרק המחשבה עליה ממלאת אותו שמחה. והנה כתב ר' נחמן, שכאשר עולה במחשבתו של האדם לעשות מצווה - מיד לאחר המחשבה עולות בידו מניעות מלקיים את המצווה.

מדוע כך הוא הסדר?
לפעמים, הרגע הראשון שבו האדם מתלהב ורוצה לעשות משהו לא בא מתוכו של האדם, אלא מקורו ב'סיעתא דשמיא', בפתח שנפתח לו משמים. המבחן האמיתי הוא בשלב הבא, כאשר המציאה נעלמת - העזרה משמים נעלמת, והאדם צריך לייצר את רצון מתוך עצמו. המבחן והקניין האמיתי של המרגלית הוא בהמשכיות. עצם העובדה שהאדם לא מתייאש, אלא מחליט שהוא עוד ימצא את הפתרון - גורמת לכך שהוא קונה תכונה ששייכת לו.

" והנה כשבאו ללונדון מת הקאפיטן נשאר הכל אצל זה העני, והיה התבואה כפל כפלים מערכו של המרגלית ". בסופו של דבר, לא המרגלית השמיימית נשארת ביד האדם אלא התבואה המחוברת לארץ, אל חייו של האדם עצמו, וכך נמצא שלא רק שהאדם לא הפסיד באבדן המרגלית, אלא הוא אף מרויח מכך - וזאת בזכות העוצמה הפנימית שיש לו.

הרעיון המובע בסיפור מזכיר את הסיפור המפורסם על נחום איש גמזו, שלקח חול והפך אותו לחרבות. ראש הישיבה, הרב זלמן מלמד, מבאר שהפשט העמוק בסיפור אינו שקרה נס. נחום איש גמזו רואה שהחליפו את האבנים הטובות בעפר, ואומר שדבר זה ודאי משמים, ולכן הוא בטוח שיצא ממנו משהו טוב. כאשר אומרים למלך שהיהודים צוחקים עליו אומר נחום איש גמזו את האמת - רצינו להראות את אהבתינו אליך, הבאנו לך אבנים טובות והחליפו לנו אותם, אז אני מראה לך את הקופסה הריקה. נחום לא עשה כישוף שהפך את העפר לעפר מיוחד, אלא הוא אמר אמת פשוטה של חיים. המלך ראה את נחום איש גמזו מבטא אמת של חיים, וכך קלט מה הסוד לנצח בחיים, עם מה ניתן לנצח במלחמה.

סוד הניצחון במלחמה הוא שהאדם בטוח באמת שלו ובצדק שלו. לקיחת העפר וזריקתו על האויבים משמעותה לקיחת התכונה הזו של הביטחון בצדקת הדרך, הביטחון בה', וכך ניתן לנצח בעולם הזה ואף לרתום אותו לשאיפות שלנו.

בעולם הישיבה
ההתלהבות הראשונית והקושי
לפני שאדם מגיע לישיבה הוא חופר טיט, ומתעסק בשטויות. כל הזמן אומרים לו 'כשתגיע לישיבה תמצא שם מרגלית, בשביל זה אתה צריך להשתחרר מהטיט ולהתלהב מהאבן הזו. אתה צריך ליסוע למקום כלשהו, לגלות למקום תורה, להיות מוכן להתמסר לדבר הזה'. אולם, לפעמים מגיעים לישיבה, ובתחילת הדרך - לפעמים גם בשיעור ב' - האדם מרגיש שהוא נאבק במרגלית. בשלב ההתלהבות של ההתחלה הוא חשב שהדברים פשוטים, שבקלות יגלה את כל התורה כולה, ו'לא הולך'. האדם מתחיל להתאכזב, כי הוא אינו רואה את המרגלית הטובה שחשב שיש. כאן האדם צריך לחזק את עצמו, לזכור שהמרגלית נמצאת ורק צריך למצוא אותה, אולי צריך לנסות בצורה אחרת, שונה. מעיין התורה נמצא כאן!

האדם צריך להמשיך להאמין שהוא ניצל מחיי טיט והגיע למקום שיש בו מרגלית - מעיין של תורה, זהו המקום שבו ניתן לעלות ולהתעלות.

לא להיות מקובעים!
בדרך כלל, הבעיה שלנו היא שגם כאשר אנו חושבים שמצאנו את המרגלית - אנו חושבים שהמרגלית צריכה להיות בצורה מסוימת, במבנה מסויים, בדרך מסוימת, בקצב מסוים, דרך אנשים מסויימים, ואז - כאשר המצב אינו הולך בדיוק לפי המחשבות שלנו, אנו מתאכזבים. אולם האדם צריך להבין שהמרגלית אינה מוגבלת לנתונים הללו, המרגלית המחכה לו היא גדולה יותר, מוחלטת יותר, מובנת יותר ולא מותנית בתנאים אותם מדמיין האדם.

תורה גשמית ותורה רוחנית
במקום אחר עומד ר' נחמן על הדרך לקניית תורה. הוא שואל שאלה גדולה: התורה היא אינסופית, בה נברא העולם כולו. אם כן, כיצד יכול האדם לגרום לכך שיזכור את כל דברי התורה? והוא מבאר שיש הבדל בסיסי בין דברים גשמיים לדברים רוחניים. דברים גשמיים תופסים מקום ונפח, ולכן צריך לפנות דברים אחרים כדי להכניס אותם. אולם, דברים רוחניים אינם תופסים מקום, והם יכולים להתמלא הרבה בלי לתפוס מקום.

בהמשך כותב ר' נחמן, שגם בלימוד התורה עצמו יתכן מצב שאדם לומד תורה והתורה תישאר אצלו גשמית. אדם כזה לא יצליח לזכור את כל התורה, כי הלימוד של היום ישכיח ממנו את הלימוד של אתמול. כל זה נובע מכך שתפיסתו את התורה היא תפיסה כמותית. תפיסה שרואה את התורה כהרבה מאוד ידיעות, אך בלי הלב של הכל, בלי להכיר במגמה של התורה להאיר את החיים כולם ובלי להכיר בכך שהתורה היא דבר ה'.

תפיסה כמותית גורמת לחוסר אחיזה נצחית בדבר. כשאדם לומד תורה בצורה מגושמת גורם הדבר לחוסר אפשרות לחיות את התורה בצורה איכותית, ובעצם - לחוסר אפשרות לחיות את התורה. אולם כשאדם לומד את התורה בצורה רוחנית, עצם תפיסתו את התורה כדבר רוחני גורמת לכך שאדם יכול לחיות את התורה כולה.

רעיון זה רמוז בפסוק "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך" 1 . מה פירוש 'לא ימוש'? מסביר ר' נחמן שהכוונה היא לא להפוך את התורה לדבר הניתון למישוש. ככל שאתה מצליח להתרומם מעל המגבלות הגשמיות - התורה שאצלו הופכת להיות משהו רוחני ואמיתי - וכך התורה מתקיימת בידו.

המאמץ העיקרי שלנו הוא להפוך את התורה להיות רוחנית, מתורה כמותית לתורה איכותית, ואנו חייבים למצוא את הדרך שתוביל אותנו אל היעד הזה.

פרשיות השבוע - חלוציות ומקלטיות
בפרשת השבוע שאנו נמצאים בה, מטות ומסעי, מתוארות שתי דרכים בעבודת ה'. הדרך של פרשת מטות היא הדרך שנקרא לה 'דרך החלוציות', והדרך של פרשת מסעי היא הדרך שנקרא לה 'הדרך של ערי המקלט'.

דרך החלוציות היא הדרך היותר 'לכתחילאית'. לאחר שעם ישראל נפל בנושא של עריות 2 מוביל משה רבנו את המלחמה ואומר "החלצו מאתכם אנשים לצבא" 3 - הוא לוקח אידיאליסטים, שעושים מעשיהם לשם שמים, שמקפידים על האיכות ולא על הכמות, את אלו הדבקים בדרכו של פנחס בן אלעזר הכהן.

כך גם בהמשך, בפרשת בני גד ובני ראובן: בני גד ובני ראובן רוצים להיות בעבר הירדן המזרחי, מקום רחוק מירושלים מרכז האומה, רחוק ממקום השראת השכינה. הם אינם באים מתוך גישה חלוצית, ואז מה עושה משה רבנו, כמחנך גדול? הוא מכוון אותם אל החלוציות מהמקום שהם בחרו בו "אם תחלצו לפני ה' למלחמה, ועבר לכם כל חלוץ..." 4 בני גד ובני ראובן יהיו חלוצים בכיבוש הראשון, והם יהיו על הגבול. זהו דרכו של מחנך גדול, שרוצה להפוך כל אדם לחלוץ לאידיאליסט.

אולם, אצל מי שאינו מתחיל באידיאלים - דרך זו מועילה רק לזמן. לאחר כמה דורות, במלחמת דבורה, הם איבדו את האידיאליסטיות. משום כך מי שגולה ראשון הם בני גד ובני ראובן, כמתואר בסוף ספר מלכים.

בפרשת מטות, אם כן, מתוארת דרך החלוציות. אולם לפעמים מנסים לרומם את האדם, והוא 'תקוע'. כל עוד ניתן לנסוע ואין פנצ'רים - הכל בסדר, אך אם קורות תקלות הדרך היא לייצר גבולות, מקומות מוגנים, והם ערי מקלט. האדם צריך לייצר לעצמו סביבה מגינה.

בעולם הישיבה ניתן לראות את שתי הבחינות. האידיאל הגדול של ישיבה הוא שנצא ממנה חלוצים, אידיאליסטים. כל הבעיות שלנו יפתרו דרך חלוציות. אולם יש צד נוסף בישיבה, שהיא מהווה כעין 'עיר מקלט', שהרי היא מנתקת את האדם מדברים שעלולים לגרום לו לנפילות. כשם שהיציאה מעיר מקלט מסוכנת, כך היציאה מהישיבה לפעמים מסוכנת ומסובכת.

הדרך הראשית שאנו שואפים אליה היא דרך החלוציות, אולם לפעמים צריך לעשות גם חשבונות של עיר מקלט.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il