ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
שבת בגליל עם הרב שמואל אליהו. מספר החדרים מוגבל!
בית המדרש מדורים לאורו

גליון 108

שמן ושלהבת-גוף ונשמה

לחץ להקדשת שיעור זה
יהדות ויוונות
המפגש בין היוונות ליהדות מובא בהרבה מקומות במדרשים ובתלמוד. המפגש עם יפיפיותו של יפת, הותיר אצל חלק מהעם הרגשת הזדהות. כך למשל עם סיום הנבואה בישראל בימיו של שמעון הצדיק (ראה בבלי, יומא, לט, ע"א), עוברת ההנהגה הרוחנית לרב, גדול הדור, ששמו יווני! "אנטיגנוס איש סוכו קיבל משמעון הצדיק" (אבות, א, ג). אנו מבינים כי היחס לחכמה היוונית היה אמביוולנטי. מן הצד האחד, יכולה חכמת יפת לשכון באהלי שם. מן הצד השני, תנאי לכך, כל עוד הדבר מעצים את אור הנשמה באמצעות השכל.
הרב מציין כי " כשנכנסו יוונים להיכל טימאו כל השמנים שבהיכל " (שבת כא, ע"ב). הברכה של נח לבנו יפת היא, שיוכל לשכון באוהל של שם, לא בהיכל שלו: "יפת אלהים ליפת וישכון באהלי שם" (בראשית ט, כז). היוונים לא הסתפקו בכניסה לאוהלי שם, הם נכנסו להיכל. האוהל מסמל את החיצוניות וההיכל מסמל את הבית, את הפנימיות. כשחזקיהו מראה לבלאדן מלך בבל את ביתו, את כליו ואת אוצרותיו, מגיע ישעיה הנביא ומבשר לו: "הִנֵּה, יָמִים בָּאִים, וְנִשָּׂא כָּל-אֲשֶׁר בְּבֵיתֶךָ וַאֲשֶׁר אָצְרוּ אֲבֹתֶיךָ עַד-הַיּוֹם הַזֶּה, בָּבֶלָה, לֹא יִוָּתֵר דָּבָר, אָמַר ה': וּמִבָּנֶיךָ אֲשֶׁר יֵצְאוּ מִמְּךָ, אֲשֶׁר תּוֹלִיד--יקח (יִקָּחוּ), וְהָיוּ סָרִיסִים בְּהֵיכַל מֶלֶךְ בָּבֶל" (מלכים ב, כ, יז-יח). גם מלך צדיק כחזקיהו לא רשאי להכניס גויים אל ההיכל פנימה והעונש על כך קשה ביותר, מידה כנגד מידה.
מדוע?
מפני שעם ישראל בא מנקודה פנימית גבוהה מאוד, כזו שבני העמים לא יכולים להבין. על אף והם אינם יכולים להבין את הנקודה הפנימית של עם ישראל, הנפש שלהם תופסת את המרחק העצום שיש בין קדושת ישראל לטומאת העמים. תפיסה זו גורמת לאנטישמיות בלתי פוסקת, בלבושים שונים ובאמתלאות שונות, מאז ימי שם (אנטי –שם) ועד היום ממש.
ההיכל שלנו כולו קדושה. משום כך, אין מקום לגוי להיכנס לשם ועל כן גוי שנכנס למקדש חייב מיתה (ראה: פסחים ג, ע"ב, במקרה המסופר על רבי יהודה בן בתירא ומצודתו). אפילו ערל יהודי, זה שלא הסיר את ערלתו ובכך יש בו צד הדומה לגוי, פטור מראיית פני ה' שלוש פעמים בשנה ומהקורבנות 'עולת ראייה' ו'שלמי חגיגה' (חגיגה ב, א; רמב"ם חגיגה ב, א).
אם כך, מדוע בתקופת שלמה המלך התפלל שלמה כי גם הגויים שיבואו למקדש תתקבל תפילתם? משום שבתקופת שלמה המלך הלבנה האירה במילואה. השכינה שרתה בהיכלה. (ראה: 'חסד לאברהם' לרבי אברהם אזולאי, נהר טו; וכן בזהר ח"א, רכג, ע"א) אז, גם יפיפיותו של יפת לא הייתה יכולה לתעתע בנו.
בימי בית שני לא היה גילוי שכינה עד שהתפללו על כך וגם אז היה רק גילוי שכינה מועט. הסיבה לדעתו של ריש לקיש היא: כי לא כל ישראל חזרו לארץ בימי עזרא (ראה: יומא ט, ע"ב). רבי יהודה הלוי בספר הכוזרי מאמץ את דעתו של ריש לקיש, כלשונו:
"אכן, מצאת מקום חרפתי, מלך כוזר! כי אמנם חטא זה הוא אשר בגללו לא נתקיים הייעוד אשר יעד הא-לוה לבית השני: 'רני ושמחי, בת ציון! כי הנני בא ושכנתי בתוכך - נאם ה' ' (זכריה ב', יד). כי העניין הא-לוהי עמד לחול עליהם כבראשונה, אילו נענו כולם לקריאה ושבו לארץ ישראל בנפש חפצה, אבל רק מקצתם נענו - ורובם, והחשובים שבהם, נשארו בבבל, מסכימים לגלות ולשעבוד, ובלבד שלא ייפרדו ממשכנותם ומעסקיהם. וייתכן כי על זה רמז שלמה באמרו: 'אני ישנה ולבי ער' (שיר השירים ה', ב וכו') - כינה את הגלות בשם "שינה" ואת התמדת הנבואה בקרבם בשם "לב ער"; ובאמרו: 'קול דודי דופק' כיוון לקריאה אשר יקראם האלוה לשוב לארץ; המילים 'שראשי נמלא טל' הן כינוי לשכינה היוצאת מצל קורת המקדש; 'פשטתי את כתנתי' - מורה על התעצלם להישמע לקריאה ולשוב לארץ ישראל; 'דודי שלח ידו מן החור' - רמז לעזרא, הפוצר בהם, ולנחמיה ולנביאים האחרונים. סוף דבר, רק חלק מן העם נענה, ולא בלב שלם - ולכן גמלם האלוה כמחשבת לבם, ונתקיימו בהם ההבטחות האלוהיות רק במידה מצומצמת, כפי מיעוט התעוררותם. כי העניין האלוהי אינו חל על אדם כי אם לפי הכנת האדם - אם מעט מעט ואם הרבה הרבה" (ספר הכוזרי מאמר ב אות כד).
השכינה מייצגת את כלל עם ישראל ועל מנת שתשרה צריכים את כלל ישראל, או לפחות את "רוב יושביה עליה".
בבית ראשון היה גילוי שכינה עצום. לכן גם גוי שבא למקדש נדבק בקדושה ולא להיפך. לכן לא היה צריך לתקן תיקונים להפרדה בין נשים לגברים בעת שמחת בית השואבה. מי יכול היה לחשוב על חטא במקדש?
בבית שני הסיפור היה אחר. כבר היה צריך "תיקון גדול" להפריד בין גברים לנשים (ראה סוכה נא, ע"ב). על כן, בזמן זה אין מקום לבני יפת להיכנס אל היכלו של שם.
נושא זה הוא עיקרו של חג חנוכה. הטיב להגדיר זאת מרן הרב זצ"ל:
"שחרורו של רוח ישראל המיוחד בטהרתו הפנימית מעקת הרוח היוני המתהדר ביפיפותו החיצונה שתחתיה שוכנת כיעור וטומאה - השחרור שזכינו לו על ידי ההתעוררות הקדושה של תחית הרוח הלאומי על ידי גבורי קנאת הקודש החשמונאים הכהנים הקדושים, הניח את חותמו על מהלך הדורות לכל הזמנים.
ההתנגשות של רוח יון עם רוח ישראל, זהו פרוצס שאינו פוסק עד אשר יפוח היום הגדול, אשר בו יהיה נצדק קודש. אמנם כח החיים הגדול הטמון בהאור הצנוע שבנר החנוכה, הוא מבטיח לנו את בטחונו של הנצחון שלנצח ישראל. יהמו יחמרו המים העכורים של ימי החולין הסוערים הרוצים לבלוע כל קודש, ישטפו בעזוז רעשם ממלכות ועממים אבל חוסן ישראל לעד לא ימעד" (מאמרי הראי"ה עמ' 150).

עצמאות ועצמאות
המלחמה עם היוונים לא הייתה רק על עצמאות מדינית. המלחמה הייתה על החירות הרוחנית של עם ישראל. חירות רוחנית אמיתית לישראל אפשרית רק בארץ ישראל ובעצמאות מדינית. אלה שלא אומרים הלל ביום העצמאות, אומרים הלל שמונה ימים בחנוכה על מדינת החשמונאים שהתקיימה 77 שנה ונחרבה. בטעות הם סוברים שכל האזרחים במדינת החשמונאים היו יהודים דתיים אורתודוקסים, זאת שעה שמדינת החשמונאים הייתה עסוקה במלחמות בכל שנותיה הראשונות ובמלחמה עם החילונים דאז (הצדוקים) במשך כל שנות קיומה.
נס חנוכה המוזכר בתפילה לא עוסק בכלל בנס פך השמן, אלא בנס ניצחון המכבים את היוונים הרבים והחזקים. אך התיאור בתפילה לא מסתכם בנס הניצחון של "גיבורים ביד חלשים ורבים ביד מעטים", הנס מכיל בתוכו גם ובאותה מידה: "רשעים ביד צדיקים, טמאים ביד טהורים וזדים ביד עוסקי תורתך". אנו רואים שהרבים והחזקים, היו גם רשעים, טמאים וזדים ובזה יש להילחם!
גם הדגשת נס פך השמן בתלמוד הבבלי לא באה להשכיח את הניצחון הצבאי, אלא להדגיש את הסיבה למרד, ניסיון היוונים להנחיל את טומאתם לעם ישראל.
"שכשנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול ולא היה בו אלא להדליק יום אחד. נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים. לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה" (שבת, כא, ע"ב).
כניסת בית חשמונאי להיכל היא מיד עם הניצחון. התלמוד הבבלי שנכתב זמן רב לאחר ימי מדינת החשמונאים, היה צריך למצוא בימי החושך והגלות סיבה נוספת לחגיגת החנוכה מלבד העצמאות המדינית. לא כן הקטע שנכתב בתפילה, סמוך, כך יש להניח, לימי ניצחון המכבים.

אור ושמן – גוף ונשמה
הפסקה הבאה, מ'אורות התחיה' מכילה בתוכה שני עקרות יסוד אצל מרן הרב זצ"ל. האחד, שהאמונה היא מעצם הנשמה שבכל יהודי. על כן, כמו כל דבר מטפיסי לא ניתן לכלות אותה. ניתן לכל היותר לדכא את פעולותיה או לעורר אותן.
העיקרון השני הוא שהלאומיות הישראלית, זו שמבטאת בעצם את הקשר הישיר שלנו לשכינה העליונה, כנסת ישראל, היא יסוד מקשר חזק לא פחות מן התורה. גם כשישראל לא שמרו את כל התורה, שמרה הלאומיות עליהם. כל עוד ישראל לא התכחש ללאומיותו, גם אם לא שמר כפי שצריך את התורה, שמר עליו הקב"ה כעם.

"הגוים טמאו את היהדות הגלויה במגעם, נגעו בשמנים הקדושים ושקצו אותם, אבני מזבח הקודש נתפגלו. אבל בקדושתם נשארו פנימיות הסודות שהם עלומים וחתומים ממגע זר, - ודוקא הפנימיות היותר נשמתית, כי המבטאים אשר לסודות כבר באו פריצים וחללום.
ופנימיות זו, שהיא נשמת הנשמה העליונה, קבועה היא בנשמה הסגולית אשר לישראל, ואינה זזה ממנה, כל זמן שהקשור לכללות האומה ולצביונה חי בקרבו, כל זמן שהוא חפץ בכלל באושר והצלחת האומה הישראלית, אע"פ שאינו יודע לקרא בשם ולפרש את צפונותיו; ואפילו אם הוא טועה במעשיו ודעותיו, תוכו קודש קדשים הוא" (אורות התחיה, פסקה סג).

הגויים יכולים לטמא במגע. היינו, כל יכולתם היא לפגוע בקיום הפיזי בלבד. זו הבחירה שבחר יעקב בבואו לפגוש את עשיו: הקרבת שלטון הגוף בחלק מימי העולם הזה, על חשבון שלטון הרוח של בני ישראל וגם זאת, רק עד אחרית הימים, אז, ישלוט ישראל בגוף והנפש (ראה: זהר, וישלח, קסו, ע"ב).
הקיום הפיזי משול לשמן והנשמה לשלהבת. את האש לא ניתן לטמא. את אש הנשמה לא ניתן לכבות.
עם הגוף נמצאות גם הדעות והתובנות הקשורות בחלקים הנמוכים של הנפש. דבר זה מכונה "תרבות". גם בזה הצליחו היוונים, הם הנחילו אצל חלק מהעם את "תרבות יוון". אבל בחלק הגבוה של הנפש, זה שניזון מאור התורה ובעיקר מתורת הסוד, בו לא יכלו היוונים לחבל. על כן, היה זה אך עניין של זמן עד שקם ישראל והתמרד כנגדם.
וההיסטוריה חוזרת. דווקא בשיאה של תרבות המערב, אשר ספחה אליה את מרבית היהודים באירופה. דווקא לאחר שמרבית העם היהודי נהיה חילוני ומתבולל, דווקא אז, קמו בני המשכילים והמתבוללים ובאו לארץ ישראל למרוד באומות. דווקא רוב חילוני בחר שטוב לו למות בעד ארצנו. ככל שיחלפו הימים יתקשו ההיסטוריונים לתת סיבה הגיונית לכך. הסיבה היחידה היא אותה סיבה עמוקה שמזכיר פה הרב, אפשר לפגוע בגוף, ניתן לפגוע בתרבות. לא ניתן לפגוע בנשמה.
וזה תוכן הפסקה השנייה של הפרק. אין חובה שישראל יבין באיזה חלק שלו לא הצליחו לפגוע. יכול להיות שהוא לא מודע לעוצמה שבו: " כל זמן שהקשור לכללות האומה ולצביונה חי בקרבו, כל זמן שהוא חפץ בכלל באושר והצלחת האומה הישראלית, אע"פ שאינו יודע לקרא בשם ולפרש את צפונותיו; ואפילו אם הוא טועה במעשיו ודעותיו, תוכו קודש קדשים הוא"!!!.
עוד בנושא לאורו
שאל שאלה

לא ניתן להעביר הודעה לרבנים באמצעות מערכת התגובות.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il