כיצד נולדת אומה? אי שם בערבות אירופה לפני שלשת אלפים שנה הייתה משפחה. בשלב זה או אחר, הבינו בני המשפחה שבכדי לשרוד את החורף ולצוד את הממותה, כדאי לאחד כוחות עם עוד שלש משפחות שמעבר לנהר. המשפחה הפכה לשבט. במשך מאות שנים השבט עבר חוויות משותפות – יחדיו עברו את השלג הגדול; ויחדיו נלחמו נגד השבט השכן שנמצא מאחורי היער האפל. לאט לאט התפתחו מנהגים משותפים; אוכל מסורתי; אגדות על גיבורים שירדו מהשמים וניצחו במלחמה שהתרחשה 'לפני שלש עונות קיץ'; בערב סביב המדורה נשמעו יללות מפחידות מכיוון היער, וזקן השבט הסביר שאלה הם קולות אנשים ההופכים לזאב בליל ירח מלא. כך נולדו המיתוסים וכך נוצר הפולקלור התרבותי. בשלב זה או אחר אותה חברה גיבשה לעצמה סמלים, דגלים, פילוסופיית-חיים מסוימת או דת; והנה, תוך כמה מאות שנים, יש לנו קבוצת אנשים שמכנים עצמם 'אשורים'; 'רומאים'; 'צרפתים' או 'פלסטינאים'; וכו'..
כך מסביר הרב קוק במאמר למהלך האידיאות בישראל (פרק א) את תהליך היווצרות העמים: "בְּלֶכְתָהּ של הנטייה התרבותית באדם, מִמַּעְלָה לְמַטָּה וּמִמַּטָּה לְמַעְלָה, חוֹלְלָה הֲכָנָה זוֹ מְכוֹנוֹת לְאֻמִּיּוֹת שׁוֹנוֹת, מְכֻוָּנוֹת לְמַצָּבָהּ, בְּכָל קִבּוּץ אֱנוֹשִׁי וּבְכָל מַצָּב גֵיאוֹגְרָפִי, לְפִי עֶרְכָּם. הִיא מָצְאָה תָּמִיד אֵי אֵלֶּה מַכְשִׁירִים חָמְרִיִּים, שֶׁכְּבָר הִסְפִּיקוּ לְכוֹנֵן אֵיזֶה חֹמֶר רָפֶה לְפָחוֹת לְתַכְסִיס עֲמָמִי, וְעַל-יְדֵי הַשְׁפָּעָתָהּ הָעֶלְיוֹנָה נֻפְּחָה נִשְׁמַת חַיִּים בְּאוֹתוֹ הַגֹּלֶם. הַחֵפֶץ, הַמֶּרֶץ, הָאָמָּנוּת, הַדִּמְיוֹן וְהַשֵּׂכֶל, צָרְכֵי-הַחַיִּים וְכָל נְטִיּוֹת הָרוּחַ בִּכְלָל הִתְלַכְּדוּ יַחַד וַיִּהְיוּ לְרוּחַ-וּגְוִיָּה. וַיָּקוּמוּ לָנוּ קִבּוּצִים חֶבְרָתִיִּים וּלְאֻמִּיִּים " במילים אחרות: הסדר הכרונולוגי הוא שגיבוש לאומי מתחיל מהשרידות הקיומית ורק בשלב שני נולדת התרבות הרוחנית (שחיפשה 'פלטפורמה' לרכב עליה). ממילא, כאשר בשלב זו או אחר נוצרה התנגשות בין העולם הרוחני לבין הקיום הגופני (למשל, העַם חש שתרבותו העתיקה מעכבת אותו מפיתוח הנאות החיים) – תמיד ניצח הגוף. אחרי הכל, הגיבוש הלאומי נוצר בעיקרו למען הגוף, ואילו הצד הרוחני הוא לא יותר מאשר פולקלור חביב שנספח לסיפור: "וְיֵשׁ אֲשֶׁר הַחַיִּים הַמַּעֲשִׂיִּים כְּבָר יִשְׁתַּכְלְלוּ בַּהֲוָיָתָם, הַתְּכוּנוֹת הַחֶבְרָתִיּוֹת, הַמּוּסָרִיּוֹת וְהַחָמְרִיּוֹת, כֻּלָּן הִתְקַשְּׁרוּ בְּקֶשֶׁר אַמִּיץ וּמְסֻדָּר, וְהָאוֹרָה הָאֱלֹהִית, הַמֻּשְׁקֶפֶת אֶל מְקוֹם מַעֲמַד הַחֶבְרָה, כֵּהָה הִיא שָׁמָּה בְּעֶצֶם רִחוּקָהּ, עַד אֲשֶׁר אַךְ מַחֲשַׁכִּים וּמְהוּמוֹת תִּמְצָא הַחֶבְרָה הַמְתֻקֶּנֶת, בִּכְלֵי מַכְשִׁירֶיהָ הָרְחָבִים וּבִצְרָכֶיהָ הַתַּרְבּוּתִיִּים הָרַבִּים, אִם לְאוֹר כֵּהֶה זֶה תַּחְפֹּץ לָלֶכֶת בְּאָרְחוֹת חַיֶּיהָ. אָז תִּסֹּב הַלְּאֻמִּיּוּת אֲחוֹרַנִּית וְתִרְצֶה לְהִתְבַּצֵּר בְּרַעְיוֹנָהּ הַמְיֻחָד, וְלֹא תֹּאבֶה לִפְנוֹת עוֹד אֶל מְקוֹר הֲוָיָתָהּ הַיְסוֹדִית, שֶׁהוּא הָרַעְיוֹן הָאֱלֹהִי " (שם). היינו, מה שקורה במצבים כאלה הוא פשוט – "באין חזון יפרע עם" – עם שאיבד את רוחניותו ותרבותו נעלם מעל במת ההיסטוריה; לעיתים התהליך מתרחש במשך מאה שנים ולעיתים במשך אלף שנים, אולם הוא בלתי נמנע. זה מה שקרה לכל האימפריות ששלטו בעולם – הבבלית, הרומאית, הספרדית והאנגלית.
ספר שמות, שאנו מצויים בתחילתו, בא לספר סיפור שונה על לידה של עַם. עַם-פלא. עַם שהזהות הרוחנית שלו לא התפתחה במהלך השנים אלא נולדה כבר בתחילת (!) הגיבוש הלאומי; כדבריו של הרב קוק (שם, ב): "בְּרֵאשִׁית מַטָּעוֹ שֶׁל הָעָם הַזֶּה, אֲשֶׁר יָדַע לִקְרֹא בְּשֵׁם הָרַעְיוֹן הָאֱלֹהִי הַבָּרוּר וְהַטָּהוֹר בְּעֵת הַשִּׁלְטוֹן הַכַּבִּיר שֶׁל הָאֱלִילִיּוּת בְּטֻמְאָתָהּ-פִּרְאוּתָהּ, נִתְגַּלְּתָה הַשְּׁאִיפָה לְהָקִים צִבּוּר אֱנוֹשִׁי גָּדוֹל אֲשֶׁר "יִשְׁמֹר אֶת דֶּרֶךְ ד' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט"... לְמִלּוּאָהּ שֶׁל שְׁאִיפָה זוֹ צָרִיךְ דַּוְקָא, שֶׁצִּבּוּר זֶה יִהְיֶה בַּעַל מְדִינָה פּוֹלִיטִית וְסוֹצְיָאלִית וְכִסֵּא מַמְלָכָה לְאֻמִּית, בְּרוּם הַתַּרְבּוּת הָאֱנוֹשִׁית... וּכְנֶסֶת-יִשְׂרָאֵל בְּמַעֲמָדָהּ הַנִּשָּׂא וְהַנִּשְׂגָּב, בְּיָמִים מִקֶּדֶם, בִּימֵי פְּרִיחָתָהּ וְהַתְחָלַת גִּדּוּלָהּ, בִּימֵי "חַסְדֵי נְעוּרֶיהָ וְאַהֲבַת כְּלוּלוֹתֶיהָ", הִגִּיעָה בְּנִשְׁמָתָהּ הַמַּזְהִירָה, בִּתְעוּפָה גְּדוֹלָה לִמְקוֹר הָאוֹרָה הָעֶלְיוֹנָה".
במילים פשוטות יותר: המאורעות הרוחניים שאנו חווים אותם מחדש כל שנה בקריאת ספר שמות – עשרת המכות המשנות את סדרי הקוסמוס; יציאה מעבדות מעל גדרי הזמן ('פסיחה'); אוכל מעבר גדרי הטבע ('מצה'); וכמובן השיא של מתן תורה – כולם באים לספר לנו כי העַם היהודי הוא עַם שהמציאות הרוחנית שלו מוכנסת 'בִּילד-אִין' בתוך לידתו הלאומית. פרשת וארא מספרת על ניסים שמשדדים את עולם הטבע וגורמים לחבורת עבדים להיהפך לעַם. ההיווצרות של עם ישראל איננה חברה לאומית שיוצרת תרבות, אלא תרבות רוחנית שיוצרת חברה לאומית; וממילא, העמידות והשרידות שלו היא נצחית. הרוחניות בעם ישראל קדמה לחומריות הלאומית שלו ולכן גם בהמשך ההיסטוריה – ברגעים בהם יהיה נדמה לאומה שההתפתחות החומרית שלה דורשת להזניח את הממד הרוחני – תמיד תנצח הרוחניות. אל חשש, גם כיום שאולי נדמה לאנשים מסוימים – הן לא יהודים והן יהודים – שיצליחו לשבור את המסורת הישראלית – אנו לומדים את פרשיות ספר שמות ומזכירים להם, ובעיקר לעצמנו, שעברנו את פרעה – ונעבור גם את זה...
כך מסביר הרב קוק במאמר למהלך האידיאות בישראל (פרק א) את תהליך היווצרות העמים: "בְּלֶכְתָהּ של הנטייה התרבותית באדם, מִמַּעְלָה לְמַטָּה וּמִמַּטָּה לְמַעְלָה, חוֹלְלָה הֲכָנָה זוֹ מְכוֹנוֹת לְאֻמִּיּוֹת שׁוֹנוֹת, מְכֻוָּנוֹת לְמַצָּבָהּ, בְּכָל קִבּוּץ אֱנוֹשִׁי וּבְכָל מַצָּב גֵיאוֹגְרָפִי, לְפִי עֶרְכָּם. הִיא מָצְאָה תָּמִיד אֵי אֵלֶּה מַכְשִׁירִים חָמְרִיִּים, שֶׁכְּבָר הִסְפִּיקוּ לְכוֹנֵן אֵיזֶה חֹמֶר רָפֶה לְפָחוֹת לְתַכְסִיס עֲמָמִי, וְעַל-יְדֵי הַשְׁפָּעָתָהּ הָעֶלְיוֹנָה נֻפְּחָה נִשְׁמַת חַיִּים בְּאוֹתוֹ הַגֹּלֶם. הַחֵפֶץ, הַמֶּרֶץ, הָאָמָּנוּת, הַדִּמְיוֹן וְהַשֵּׂכֶל, צָרְכֵי-הַחַיִּים וְכָל נְטִיּוֹת הָרוּחַ בִּכְלָל הִתְלַכְּדוּ יַחַד וַיִּהְיוּ לְרוּחַ-וּגְוִיָּה. וַיָּקוּמוּ לָנוּ קִבּוּצִים חֶבְרָתִיִּים וּלְאֻמִּיִּים " במילים אחרות: הסדר הכרונולוגי הוא שגיבוש לאומי מתחיל מהשרידות הקיומית ורק בשלב שני נולדת התרבות הרוחנית (שחיפשה 'פלטפורמה' לרכב עליה). ממילא, כאשר בשלב זו או אחר נוצרה התנגשות בין העולם הרוחני לבין הקיום הגופני (למשל, העַם חש שתרבותו העתיקה מעכבת אותו מפיתוח הנאות החיים) – תמיד ניצח הגוף. אחרי הכל, הגיבוש הלאומי נוצר בעיקרו למען הגוף, ואילו הצד הרוחני הוא לא יותר מאשר פולקלור חביב שנספח לסיפור: "וְיֵשׁ אֲשֶׁר הַחַיִּים הַמַּעֲשִׂיִּים כְּבָר יִשְׁתַּכְלְלוּ בַּהֲוָיָתָם, הַתְּכוּנוֹת הַחֶבְרָתִיּוֹת, הַמּוּסָרִיּוֹת וְהַחָמְרִיּוֹת, כֻּלָּן הִתְקַשְּׁרוּ בְּקֶשֶׁר אַמִּיץ וּמְסֻדָּר, וְהָאוֹרָה הָאֱלֹהִית, הַמֻּשְׁקֶפֶת אֶל מְקוֹם מַעֲמַד הַחֶבְרָה, כֵּהָה הִיא שָׁמָּה בְּעֶצֶם רִחוּקָהּ, עַד אֲשֶׁר אַךְ מַחֲשַׁכִּים וּמְהוּמוֹת תִּמְצָא הַחֶבְרָה הַמְתֻקֶּנֶת, בִּכְלֵי מַכְשִׁירֶיהָ הָרְחָבִים וּבִצְרָכֶיהָ הַתַּרְבּוּתִיִּים הָרַבִּים, אִם לְאוֹר כֵּהֶה זֶה תַּחְפֹּץ לָלֶכֶת בְּאָרְחוֹת חַיֶּיהָ. אָז תִּסֹּב הַלְּאֻמִּיּוּת אֲחוֹרַנִּית וְתִרְצֶה לְהִתְבַּצֵּר בְּרַעְיוֹנָהּ הַמְיֻחָד, וְלֹא תֹּאבֶה לִפְנוֹת עוֹד אֶל מְקוֹר הֲוָיָתָהּ הַיְסוֹדִית, שֶׁהוּא הָרַעְיוֹן הָאֱלֹהִי " (שם). היינו, מה שקורה במצבים כאלה הוא פשוט – "באין חזון יפרע עם" – עם שאיבד את רוחניותו ותרבותו נעלם מעל במת ההיסטוריה; לעיתים התהליך מתרחש במשך מאה שנים ולעיתים במשך אלף שנים, אולם הוא בלתי נמנע. זה מה שקרה לכל האימפריות ששלטו בעולם – הבבלית, הרומאית, הספרדית והאנגלית.
ספר שמות, שאנו מצויים בתחילתו, בא לספר סיפור שונה על לידה של עַם. עַם-פלא. עַם שהזהות הרוחנית שלו לא התפתחה במהלך השנים אלא נולדה כבר בתחילת (!) הגיבוש הלאומי; כדבריו של הרב קוק (שם, ב): "בְּרֵאשִׁית מַטָּעוֹ שֶׁל הָעָם הַזֶּה, אֲשֶׁר יָדַע לִקְרֹא בְּשֵׁם הָרַעְיוֹן הָאֱלֹהִי הַבָּרוּר וְהַטָּהוֹר בְּעֵת הַשִּׁלְטוֹן הַכַּבִּיר שֶׁל הָאֱלִילִיּוּת בְּטֻמְאָתָהּ-פִּרְאוּתָהּ, נִתְגַּלְּתָה הַשְּׁאִיפָה לְהָקִים צִבּוּר אֱנוֹשִׁי גָּדוֹל אֲשֶׁר "יִשְׁמֹר אֶת דֶּרֶךְ ד' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט"... לְמִלּוּאָהּ שֶׁל שְׁאִיפָה זוֹ צָרִיךְ דַּוְקָא, שֶׁצִּבּוּר זֶה יִהְיֶה בַּעַל מְדִינָה פּוֹלִיטִית וְסוֹצְיָאלִית וְכִסֵּא מַמְלָכָה לְאֻמִּית, בְּרוּם הַתַּרְבּוּת הָאֱנוֹשִׁית... וּכְנֶסֶת-יִשְׂרָאֵל בְּמַעֲמָדָהּ הַנִּשָּׂא וְהַנִּשְׂגָּב, בְּיָמִים מִקֶּדֶם, בִּימֵי פְּרִיחָתָהּ וְהַתְחָלַת גִּדּוּלָהּ, בִּימֵי "חַסְדֵי נְעוּרֶיהָ וְאַהֲבַת כְּלוּלוֹתֶיהָ", הִגִּיעָה בְּנִשְׁמָתָהּ הַמַּזְהִירָה, בִּתְעוּפָה גְּדוֹלָה לִמְקוֹר הָאוֹרָה הָעֶלְיוֹנָה".
במילים פשוטות יותר: המאורעות הרוחניים שאנו חווים אותם מחדש כל שנה בקריאת ספר שמות – עשרת המכות המשנות את סדרי הקוסמוס; יציאה מעבדות מעל גדרי הזמן ('פסיחה'); אוכל מעבר גדרי הטבע ('מצה'); וכמובן השיא של מתן תורה – כולם באים לספר לנו כי העַם היהודי הוא עַם שהמציאות הרוחנית שלו מוכנסת 'בִּילד-אִין' בתוך לידתו הלאומית. פרשת וארא מספרת על ניסים שמשדדים את עולם הטבע וגורמים לחבורת עבדים להיהפך לעַם. ההיווצרות של עם ישראל איננה חברה לאומית שיוצרת תרבות, אלא תרבות רוחנית שיוצרת חברה לאומית; וממילא, העמידות והשרידות שלו היא נצחית. הרוחניות בעם ישראל קדמה לחומריות הלאומית שלו ולכן גם בהמשך ההיסטוריה – ברגעים בהם יהיה נדמה לאומה שההתפתחות החומרית שלה דורשת להזניח את הממד הרוחני – תמיד תנצח הרוחניות. אל חשש, גם כיום שאולי נדמה לאנשים מסוימים – הן לא יהודים והן יהודים – שיצליחו לשבור את המסורת הישראלית – אנו לומדים את פרשיות ספר שמות ומזכירים להם, ובעיקר לעצמנו, שעברנו את פרעה – ונעבור גם את זה...
