החירות – מעלתם של ישראל | הרב יעקב שפירא | בית המדרש

מדורים
לאורו

קטגוריה משנית

פרשת שבוע ותנ"ך
חומש שמות
שמות

2 דק' קריאה

הרמב"ן בפתיחה לספר שמות כותב, כי ספר זה הוא ספר הגאולה. "ולא נשלמה גאולתם של ישראל עד שחזרו למעלת אבותם ואל מקומם". ביאורם של דברים, בסדר ליל פסח אנו פותחים באמירה של "הא לחמא עניא דאכלו אבהתנא בארעא דמצרים וכו'". מדוע זו ההצהרה וההכרזה בליל הסדר? אם הכונה היא להזמין את האורחים, מן הראוי לומר זאת קודם הפסח, ולא כשכבר נמצא בתוך ביתו.
מבאר הרב זצ"ל ב'עולת-ראי"ה', אין כאן הזמנה. הכונה באמירה זו על ההצהרה המבארת מהי המהות של יציאת מצרים. מאיפה יצאנו ולהיכן הגענו. כשהיינו במצרים מידתו היסודית של אברהם אבינו, מידת החסד, הייתה בקיפאון. לא יכולנו לממש אותה, והרי זו תכונתם של ישראל, גומלי חסדים. 'גומלי חסדים, בני גומלי חסדים המחזיקים בבריתו של אברהם אבינו' – כך היא לשון הגמרא (כתובות ח, ב). וכשזכינו ליציאת מצרים, חזרנו בבת אחת לדבוק ולהמשיך את מידת החסד, ועל כך אנחנו מכריזים. הנתינה ומידת החסד שאנחנו מקיימים, זה הביטוי לכך שאנחנו בני חורין. ובן חורין הוא מי שחוזר למעלת אבותיו, שממשיך את חסדיו ואת דרכיו של אברהם אבינו. וזו הפתיחה של חג החירות. החירות אינה רק משעבוד גופני, היא הרבה למעלה מכך. חירות באופן רוחני. "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה" (אבות ו, ב). מי שמממש את כל תכונותיו ואת כל תפקידו עלי אדמות. במסכת הוריות (יא, ב) כתוב שההגדרה של מלך היא מי שאין לו על גביו אלא ה' אלוקיו. אין לו אלא מורא שמיים ולא מורא בשר ודם. וכל ישראל בני מלכים הם.
הנכס הרוחני העליון שיש לאדם הוא דמותו הרוחנית ובעקבותיה הבחירה החופשית. ולשון הרמב"ם (הלכות גניבה פרק ז הלכה י"ב) "קשה עונשן של מידות יותר מעונשן של עריות... וכל הכופר במצות מדות ככופר ביציאת מצרים שהיא תחילת הציווי. וכל המקבל עליו מצות מדות הרי זה מודה ביציאת מצרים שהיא גרמה לכל הצווין ".
לולי יציאת מצרים לא הייתה בידינו הבחירה, ויציאה לחירות עולם אפשרה את האמירה "נעשה ונשמע" במתן תורה. מבואר בתלמוד הירושלמי, כי עבד פטור מקריאת שמע, מפני שיש עליו אדון אחר. והיינו המציאות שאינו יכול לקבל על עצמו עול מלכות שמיים. "עבד ה' הוא לבדו חופשי" (ריה"ל). וזאת על אף שאנחנו משועבדים לרצונו של מקום. וקיום רצונו הוא מזון רוחני לנשמתו של ישראל. "הללו עבדי ה' – ולא עבדי פרעה" (מגילה יד, א). "בארץ לא להם ועבדום" (בראשית טו, יג). כותב ה'שפת-אמת' בפרשת יתרו, זה סימן לעבדות, ולעומתה, החירות היא הדבקות בשורשי חיותו, לבטא את עצמיותו הטבעית. וב'מדות הראי"ה' כותב הרב (כבוד) שככל שחסר לאדם שלימות פנימית, הוא מחפש למצוא חן בעיני האחר. לעם ישראל יש ביטוי חיים, יש לו דברים שהם מעל החירות הפשוטה. "החירות הצביונית היא אותה הרוח הנישאה, שהאדם וכן העם בכללו מתרומם על ידה, להיות נאמן לעצמיות הפנימית שלו" (מאמרי-הראי"ה) "ולא נשלמה גאולתם של ישראל עד שיחזרו למעלת אבותם". אמן כן יהי רצון.

שמות

לאורו