ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

מבט אמוני בעקבות ארועי עמונה ;">

דף הבית בית מדרש מבט על התקופה מאמרים אקטואליים בעקבות עמונה Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word האזן לשעור (26 ד') הורד mp3
שלח לחבר צפה בשיעור (26 ד')

אור לח' שבט תשס"ו

מבט אמוני בעקבות ארועי עמונה


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
ר' יהודה אריה בן שמואל הכ"מ

מבט אמוני בעקבות אירועי עמונה
ישר כח לנוער
הנוער שלנו הוא נוער אמיץ, גיבור ומסור, ודבקותו בארץ ישראל הינה מרשימה מאוד. רבים אומרים שבמאבק בעמונה תוקן במידה מסוימת מה שלא היה בגוש קטיף - הביטוי הנחוש והגיבור לכאב ולקשר שלנו לארץ ישראל, ולכך שאנו לא מוכנים בשום אופן לוותר על חלקי ארץ ישראל הקדושים, שהיא ארץ אבותינו. גם אם לא הצלחנו לעצור את הריסת הבתים יש ערך עצום לביטוי הקשר שלנו לארץ ישראל, ומשמח לשמוע שגם אחרי כל המכות האכזריות והכואבות שקיבל הנוער, בראש ובשאר חלקי הגוף, הוא מוכן ללכת שוב. הוא לא נשבר ולא נרתע מלהתמודד שוב, ובכך מבטא שוב ושוב את הדבקות בארץ ישראל, ואת החומרה הגדולה שאנו רואים בויתורים על חלקיה.

למה לא נכון לוותר?
יש שואלים מה יהיה הלאה, האם נוכל להמשיך במאבק כזה שיש בו גם סכנת נפשות, וגם הפעם רק בנס לא נהרגו אנשים. תשובתנו היא שאנו מצידנו לא נכה ולא נגרום לשום פגיעה פיזית בשוטרים ובחיילים, ועל כן לא נסכן אף נפש. אין לנו שום עניין בקרע ובמתיחות ביננו לבין כל המוסדות הממשלתיים. אולם, יש לדעת שהאלימות מכוונת בדיוק לכך שבפעם הבאה נרים ידים, והם יוכלו להרוס ולעקור באין מפריע. היו שם מכות אכזריות מאוד ומסכנות חיים, כולל כלפי אנשים שרק עמדו שם ואפילו כלפי פצועים, בצורה משולחת רסן ומנוגדת לכל חוק. ברור לכל מי שהיה שם שכך היו הפקודות, והן לא באו ממפקד נמוך אלא מהחלטה מאוד גבוהה, להיות אכזריים ורשעים כך שבפעם הבאה לא ניאבק. האם יתכן שנאמר שבגלל שמכים אותנו באכזריות - נוותר? ודאי שלא. אם ננהג כך, זו תיהפך להיות שיטה לשחיקת כל הערכים היהודיים במדינה. מתפתח כאן מאבק אידיאולוגי שהיה לפני כן סמוי ועתה הוא מתגלה, ההתגלות שלו יוצרת קשיים אבל היא גם מאפשרת לברר את הדברים. ודאי שהדרך לבירור הדברים אינה על ידי שנתרוקן מהערכים שלנו.

לכן צריך לנהוג בחכמה. יש לדעת שאף ממשלה לא תוכל להחזיק מעמד בדרך כזו, ובזמנו כשהיו התנגשויות בין המשטרה לציבור החרדי - המשטרה נאלצה להפסיק את המאבק שלה. אנחנו מקווים שאחרי פעם, פעמיים או שלש פעמים הממשלה והעם יבינו את חומרת המעשה מבחינתנו וימנעו מלהמשיך ולפגוע בישובים.

ערכה של מסירות נפש
גם אם לא הצלחנו - לעצם מסירות הנפש יש ערך עצום, כשם שבכל הדורות אנשים מסרו את נפשם כפשוטו על המצוות ובאותה שעה היה נראה שיש חורבן. בזמן שעשרת הרוגי מלכות מסרו את נפשם ודאי שעם ישראל הרגיש כאב ותסכול נוראים, ואולי כאן באה הצעתם של תלמידי רבי עקיבא 'עד כאן' - הרי גם אם רבי עקיבא ימות הוא לא יוכל להקהיל קהילות ברבים, אז אולי עדיף להתחייב בפני הרומאים שיותר הוא לא ילמד תורה וכך חייו ינצלו. מסירות הנפש גרמה באותו רגע לשבר נורא, אולם היא יצרה חיבור של עם ישראל לתורה ברמה שלא היה כמותה. המסירות על ארץ ישראל יוצרת חיבור עמוק לארץ ישראל, שאינו יוצא לפועל כל עוד המסירות לא באה לידי מימוש. יש בכך גם תיקון לחטא המרגלים, שמשום כל מיני חששות נרתעו ולא רצו לעלות לארץ ישראל, ועתה אנו צריכים לתקן ולעשות מעשה הפוך.

כאשר אנחנו מגלים את האהבה וגם מתייסרים על ארץ ישראל - מרבה הדבר את הזכויות של עם ישראל. אמנם, מצד שני המשטרה והממשלה הנוכחית מרבה חובות, אולם גדולה מידה טובה ממידת פורענות, ובפרט שהמסירות שלנו באה מתוך הכרה והבנה, ואילו הם אינם מבינים בשלמות את חומרת הדבר שהם עושים. כמובן שאין בכך בכדי לנקותם מאחריות, אולם המסירות שלנו מכריעה את הכף לטובה.

ממשיכים תמיד להתקדם

למרות שאנחנו מקבלים מכות כואבות, ונראה כאילו יש נסיגה ממהלך הגאולה - תהליך הגאולה נמשך. אנחנו מתקדמים ומתרבים, הישיבות גדלות, התורה מתפתחת, המשפחות שומרות המצוות מתרבות מאוד, והעוצמה הרוחנית הולכת וגדלה. המתנגדים לנו יוכלו לשבור בתים ולהכות את הגוף, אבל הרוח הולכת כל הזמן ומתגברת. אנו כל הזמן מתקדמים, לפעמים בגלוי ולפעמים רק באופן פנימי. וכנראה ההתקדמות הזו היא הסיבה שמביאה את הממשלה וההנהגה הסובבת להיאבק בנו בצורה כה אכזרית וקשה, מפני התחושה התת הכרתית שההתחזקות שלנו מסכנת את הדרך שלהם, תחושה שעוד מעט נהיה המובילים של האומה בדרך של תורה ואמונה, והם מנסים לדכא את ההתפתחות הזו בכח הזרוע. אני מניח שככל שנתחזק - כך נצטרך לעמוד בפני התמודדויות קשות יותר, כי ככל שנתחזק כך נעמוד מול חוסר הדרך של צורת החיים החילונית, המנותקת מתורה ומצוות, ולכן אותם האנשים הרחוקים יעשו כל מה שבידם לעצור זאת. אולם אנחנו נמשיך להתקדם, ריבונו של עולם איתנו, ומכל צרה בעזרת ה' נצא ברווחים.

מבחינה מסוימת ניתן להבין את המבוכה שלהם, הם באים עם דגל של דמוקרטיה ומשטר מסודר והשוטרים מתבלבלים וחושבים שאם הם לא ישליטו סדר - כל המדינה תתפרק, אלא שהם לא מבינים שלכל דבר יש גבולות, ודוקא במדינה עם משטר דמוקרטי לא פוגעים בערכים שהם נחלת חלק גדול מהציבור, אפילו אם נניח שמדובר במיעוט כפי שבאופן חיצוני ניתן לחשוב. פגיעה ודיכוי זכויות המיעוט אינם דמוקרטיה אלא היפך הדמוקרטיה. אנו מצידנו איננו סולחים לאלו ששלחו את השוטרים, וגם לא לשוטרים שהפריזו במעשיהם. באופן כללי אנו צריכים להסתכל על השוטרים בכעס וברחמנות, הם שלוחיו של ראש הממשלה שהתאכזר, ואנו מתפללים שהקב"ה יעמיד לנו ממשלה טובה בקרוב.

הקשר עם הציונות החילונית
יש אומרים - אולי הציונות הדתית טעתה כאשר האמינה שאפשר ליצור קשר עם הציונות החילונית, ובמשך הזמן אפשר לקרב אותם לתורה ומצוות? הרי אנו רק נוכחים לראות שהפערים בין הציבור הדתי לציבור הרחוק מתורה ומצוות גדלים, וכל החלום להיות ביחד ולמצוא אי פעם את הדרך שגם הרחוקים יתקרבו - היה חלום מוטעה, וצודקים אלו שאמרו שאין טעם להתקרב אל החילונים, כי דרכם הפוכה ומנוגדת. על כך אנו משיבים שלא טעינו. אם יש במשפחה מישהו עם רגל חולה המסכנת את כל הגוף - ודאי שבני המשפחה יעשו את כל המאמצים בעולם כדי לא לקטוע אותה, וגם אם בסוף המאמצים אינם מצליחים - ודאי שהנסיונות למנוע את הקטיעה הזו לא היו טעות. רצינו להציל את הציבור הרחוק ושנישאר יחד, וגם אם חלילה יהיה מצב של קרע שלמראית עין הוא בלתי ניתן לאיחוי - נדע שכל מה שעשינו היה צריך להיעשות. אנו מאמינים שחלקי העם לא יקרעו זה מזה, וכל המאבק שלנו הוא עם אחים, ואנו תמיד זוכרים זאת בכל שלבי המאבק. אלא שכאשר אח אחד רוצה להכות אח אחר - ודאי שזכותו של הנפגע להתגונן. אנו מאמינים שמדובר בגל שבסופו של דבר יעבור ונמצא את הדרך לאחות את הקרעים.

כיום עיקר הבעיה אינה עם הציבור אלא עם המנהיגות, שכמובן מאחוריה יש גם חלק מסוים מן הציבור. על פני השטח יש תחושת ביקורת ונתק, אולם תופעה זו היא כקצף שעל פני המים - באופן עמוק, רוב הציבור נאמן למסורת ולקשר לארץ ישראל, יודע את ערכו של הציבור שלנו שנלחם למען ארץ ישראל, ואנו מקווים שבסופו של דבר מה שנמצא בעומק הוא מה שיתגלה.

ארץ ישראל וקירוב רחוקים
האם נכון לוותר על מאבקים מסוג זה, על מנת ליצור את הקשר של הציבור הרחוק אלינו? הרי יש לנו מטרות נוספות מלבד ארץ ישראל, ואולי מאבק 'נחמד' יותר מצידנו ופחות נחוש יהיה בעל ערך ציבורי גדול יותר? שתי תשובות בדבר. ראשית, לא מדובר בויתור פרטי, ואין לנו אפשרות לוותר על מהלך הגאולה. עם ישראל הולך וחוזר לארצו, וכל חלק מארץ ישראל הוא חלק מהגאולה. איננו יכולים לוותר על כך בשל עקשנות לא מובנת ולא מקובלת, בשל השתלטות של הנהגה שבהחלט אינה מבטאת את עומק דעת הציבור.

ובאמת זו גם הדרך הטובה ביותר לקרב את ישראל לאביהם שבשמים, כמו בכל קידוש ה'. כשהציבור רואה את הנחישות והמסירות והנכונות להקרבה - הוא מתחיל להבין שיש כאן ערך גדול מאוד שבגללו מוסרים את הנפש, כי על דברים לא חשובים לא מוסרים את הנפש. כשהם רואים שהציבור נאבק בכל כוחו הם מבינים שיש כאן עומק, ובאופן עמוק באה כלפינו הערכה מאוד עצומה, גם כשבחוץ נראה שיש ביקורת. אם נשים לב ניווכח שחלק מבעלי התשובה מאוד נמשכים דוקא אל מי שמגלה נחישות ושלמות בעבודת ה', כי בעלי התשובה רוצים להתקרב לדבר גדול, אמיתי ועמוק, ומסירות הנפש מבטאת שיש כאן ציבור עם דרך מאוד גדולה והוא נאמן לה ומסור לה. לכן לא רק שאין במאבק נחוש פגיעה בקירובם של רחוקים, אלא להיפך.

היחס לצבא
האם יחסינו לצבא השתנה? המצב אכן נעשה מורכב. לפני הגירוש מגוש קטיף עסק הצבא בדבר אחד - בשמירה על עם ישראל וארץ ישראל. הוא היה צבא שכולו קודש, מעל המחלוקות הפוליטיות. מאז הגירוש הצבא אינו משרת רק את העם אלא גם את הממשלה, שמשתמשת בצבא לשם קידום מטרות פוליטיות שאינן שייכות לתפקידו של הצבא, הגנה על העם והארץ. אין זה אותו הצבא שכל כך הערכנו וראינו בו ערך כל כך מרכזי בקיומה של מדינת ישראל, כי הוא משרת מטרות הפכיות מהמטרות שהכרנו כתפקידו של הצבא. מצד שני, עם כל הכעס - קיומו של הצבא הוא מוכרח, והוא עוסק בעיקר בשמירה על ארץ ישראל, הוא נלחם בגבולות וגם שומר על הישובים. בהתאם למורכבות הזו גם היחס שלנו לצבא השתנה ונעשה מורכב. אין צורך לקבוע עקרונות לאורך ימים ושנים, כרגע אנחנו מסוייגים מכמה דברים שהצבא עושה, יודעים שהוא עושה גם דברים טובים אך לא יכולים לכלוא את הכעס והמסוייגות שיש לנו ממעשי הצבא הלא טובים שהוא עושה, ונצטרך לחיות עם המורכבות הזו עד שתעבור התקופה הזו. אנו מתפללים שהיא תהיה כמה שיותר קצרה.

לימוד תורה או מאחזים?
הרבה בני נוער שואלים מה נכון לעשות עכשיו, האם להקים מאחזים 'מעל כל גבעה ותחת כל עץ רענן', האם להתחזק בתפילה ובלימוד תורה, ויש כאלו שחשים מיואשים. ראשית כל נאמר שאין שום מקום ליאוש. מי שמאמין בקב"ה יודע שכל מה שנעשה בעולם מושגח על ידי הקב"ה, גם הכבדת לב פרעה וגם הכבדת לב הממשלה של היום - הן חלק מההנהגה האלוקית, שמטרתה לעורר בנו יותר כוחות ותעצומות נפש שבהם נתגבר על הניסיון שריבונו של עולם מעמיד בפנינו, לכן אין כל מקום ליאוש. אנו צריכים להתחזק בדרכנו, להתחזק בלימוד התורה, בקיום המצוות, בקירוב רחוקים ובהכרת ערכה של ארץ ישראל ובישובה. כציבור אנו צריכים להתחזק בכל התחומים, ולא כל אחד צריך לעשות הכל.

אנו בטוחים שהקושי הזה הוא אתגר שריבונו של עולם מעמיד בפנינו, מתוך ההכרה שאנו יכולים לעמוד בו, שהרי הקב"ה לא מעמיד אותנו בנסיונות שאין אנו יכולים לעמוד בהם. חזק ונתחזק ונתגבר על הגל העכור הזה שאנו נתקלים בו.

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il