ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
שבת בגליל עם הרב שמואל אליהו. מספר החדרים מוגבל!
בית המדרש הלכה מחשבה ומוסר תנ"ך

רבי שמעון בדרך לרומי

בפני רשב"י נשאלה שאלה על טומאת דם השרץ, זהו רמז להתמודדות עם דמותו של ראובן איסטרובלי שהוא עשיר יהודי הנראה כמו גוי והוא מקורב למלכות, ועל ההיתר לקבל ממנו סיוע.
142
מוקדש לרפואת
חיה מוריה בת אסתר
לחץ להקדשת שיעור זה
רבי שמעון בדרך לרומי
במסכת מעילה (יז, א) מובא מעשה ברשב"י שנסע לרומי לבטל גזירות שגזרו הרומאים על עם ישראל, וז"ל הסוגיה (במעט תרגום ובתוספת ביאור):
"שאל רבי מתיא בן חרש את רבי שמעון בן יוחאי בעיר [רומי]: מנין לדם שרצים שהוא טמא? אמר לו: דאמר קרא 'וְזֶה לָכֶם הַטָּמֵא [בַּשֶּׁרֶץ...]' (וכתוב זה מיותר ויש ללמוד ממנו שדם השרץ מטמא. רש"י) אמרו לו תלמידיו: חכים ליה בן יוחאי! (כבר נתחכם בן יוחאי שיודע לומר דבר זה) אמר להם: תלמוד ערוך בפיו של רבי אלעזר בר רבי יוסי (ולא אמר רשב"י מדעתו אלא שלמד זאת מרבי אלעזר בר רבי יוסי). שפעם אחת גזרה המלכות גזרה שלא ישמרו את השבת, ושלא ימולו את בניהם, ושיבעלו את נדות. הלך רבי ראובן בן איסטרובלי וסיפר קומי (שגילח השער שעל מצחו והניח השער של אחריו כעין בלורית שהעובדי כוכבים עושין כדי שלא יכירו בו שהוא יהודי), והלך וישב עמהם, אמר להם: מי שיש לו אויב יַעֲנִי או יַעֲשִׁיר? אמרו לו: יַעֲנִי, אמר להם: אם כן, לא יעשו מלאכה בשבת - כדי שֶׁיַעֲנוּ, אמרו: טוב אמר, תיבטל הגזירה, ובטלוה. חזר ואמר להם: מי שיש לו אויב יכחיש או יבריא? אמרו לו: יכחיש, אמר להם: אם כן, ימולו בניהם לשמונה ימים - ויכחישו, אמרו: טוב אמר, ובטלוה. חזר ואמר להם: מי שיש לו אויב ירבה או יתמעט? אמרו לו: יתמעט, אם כן - לא יבעלו נדות, אמרו: טוב אמר, ובטלוה. (אחר כך) הכירו בו שהוא יהודי - החזירום. אמרו: מי ילך ויבטל הגזרות - ילך ר' שמעון בן יוחאי שהוא מלומד בנסים, ואחריו מי ילך – ר' אלעזר בר ר' יוסי. אמר להם רבי יוסי: ואילו היה אבא (שלי) חלפתא קיים, יכולין אתם לומר לו תן בנך להריגה (ואם כן כיצד אתן אני את בני להריגה)? אמר להם ר' שמעון: אילו היה יוחאי אבא קיים יכולין אתם לומר לו תן בנך להריגה? אמר להו רבי יוסי: איני מפחד שהגויים יפגעו בי, אלא שאני מפחד שמא בדרך יקפיד רבי שמעון על בני ויענישנו, ולכן אני מעדיף שאצטרף בעצמי לרבי שמעון. קיבל עליו רבי שמעון שלא יעניש את רבי אלעזר, והצטרף רבי אלעזר ברבי יוסי עימו לדרך. ואף על פי כן לבסוף העניש אותו. כשהיו מהלכין בדרך נשאלה שאלה זו בפניהם: מנין לדם השרץ שהוא טמא? עקם פיו ר' אלעזר בר רבי יוסי ואמר: קרא 'וְזֶה לָכֶם הַטָּמֵא' (ויש לדרוש מכך שדם השרץ טמא). אמר לו ר' שמעון: מעקימת שפתיך אתה ניכר שתלמיד חכם אתה, אל יחזור הבן אצל אביו! יצא לקראתו בן תמליון (שד) ואמר: רצונכם אבוא עמכם? בכה ר' שמעון ואמר: מה שפחה של בית אבא (הגר שפחת שרה) - נזדמן לה מלאך שלש פעמים. ואני לא פעם אחת; יבא הנס מכל מקום (ואפילו על ידי שד). קדם השד, ונכנס בבת הקיסר. כאשר בא לשם, אמר: בן תמליון צא! בן תמליון צא! וכיון שקראו לו – יצא והלך. אמר להם הקיסר: בקשו ממנו כל מה שתירצו ואתן לכם! והכניס אותם לגנזיו כדי שיקחו את כל מה שירצו. מצאו את האיגרת של הגזירות ונטלו אותה וקרעו אותה."

רש"י ביאר שרשב"י נחשב לחכם מופלג, וכאשר רבי אלעזר הקדים וענה על השאלה שנשאלה בפניהם, נחשב רבי אלעזר למורה הלכה בפני רבו, ולכן הקפיד עליו רשב"י והעניש אותו. אמנם צריך להבין כיצד יתכן המסופר לפני כן בתחילת הסוגיה שתלמידיו של רבי מתיא בן חרש הסתפקו ביכולת התורנית של רשב"י?! והרי רשב"י נחשב לאחד מגדולי הדור. וכן צריך להבין כיצד יתכן שרשב"י הפר את התחייבותו לרבי יוסי שהוא לא יעניש את בנו? כדי להעמיק בהבנת המעשה יש לעיין בתיאור אחר של נסיעת רשב"י לביטול הגזרה, וז"ל המעשה כפי שהוא מובא בסוף מדרש זוטא (איכה בובר נוסחה א, מג)
"תנו רבנן שלש גזרות גזרה מלכות הרשעה בימי רבי שמעון בן יוחאי... והיה שם זקן אחד ושמו רבי ראובן האיצטרובלי, והוא נכנס ויוצא לפני המלך בלא רשות... אמר לו ראובן אדוני המלך לאדם שיש לו אויבים רבים, מהו [רוצה] שיהיו חלשים או גבורים, ואלו יהודים אינם חלשים אלא בשביל המילה... אמר לו... אמר לו יפה אמרת תבטל... אמר לו כתוב אגרת להם ושלח לארץ ישראל, מיד צוה המלך לכתוב אגרת, ויצא רבי ראובן בן איצטרובלי ונכנסו גדולי מלכות אצל המלך ומצאו דברים כתובים, אמרו אצבע של יהודים נכנסה לכאן, אמרו לו חזור בך, אמר להם אין המלך חוזר בדברים, אמרו לו כתוב באגרת כל מי שיוליכם יהרג, צוה המלך ועשה כן. שמע רבי ראובן ושלח לארץ ישראל שכך היה המעשה ועכשיו אם יש בכם איש מלומד בנסים יבא ויטול האגרת, נתנו עיניהם ברבי שמעון בן יוחאי, אמר להם אין אני הולך לעצמי, נתן עיניו ברבי אליעזר ברבי יוסי, אמר לו רבי יוסי לרבי שמעון בן יוחאי נתת עיניך בבבת עיני... אם כן השבע לי... ואתה מחזירו לי, נשבע לו רבי שמעון בן יוחאי, הלכו וישבו לספינה אחת וישב עמהם תלמיד אחד ושמו מתיא בן חרש, התחיל והיה שואל אותו בהלכה, אמר להם מנין לדם השרץ שהוא טמא יותר מבשרו, אמר לו רבי שמעון זה טמא וזה טמא, אמר רבי אליעזר דמו טמא מבשרו, עמד רבי מתיא בן חרש ונשקו על פיו, אמר רבי שמעון ולי למה לא נשקתני, אמר לו רבי לא נשקתי אלא עריכת שפתיו, באותה שעה נתן בו עיניו רבי שמעון, והיה מטרף למות, ונזכר שבועה שנשבע לאביו ונתיישבה דעתו עליו, והיו המלחים עוברים בספינה ודרך אחד מהם על צוארו של רבי אליעזר ויצאה אסכרה מפיו (ועברה לפיו של המלח. פירוש קדמון), באותה שעה תלה רבי שמעון עיניו לתורן של ספינה, וראה שידה אשמדאי שהיה יושב עליו, אמר רבי שמעון מה טיבך, אמר לו לעשות לכם נס... עכשיו אני הולך ואכנס בבתו של מלך... ולחש לה רבי שמעון בן יוחאי אל אזנה ונתרפאת... אמר לו המלך לרבי שמעון בן יוחאי מה אתה מבקש שאתן לך, אמר לו רבי שמעון בן יוחאי איני מבקש אלא האגרות שכתבת לבטל הגזירה, וכתוב בהן כל מי שיוליכם יהרג, אמר לו אם כן הוא הדורן של מלך שכל מי שיעשה לו כן פורע בהריגה, אמר לו אין אני פורע בהריגה, אמר לו אני מקבל עלי, מיד צוה המלך וקרע האגרות הראשונות וכתבו לו אחרות, והלכו לארץ ישראל ובטלו הגזירות..."

במדרש זוטא (ונראה שאליו כיוונו התוספות ומכנים אותו "ירושלמי") רבי מתיא בן חרש שואל: "מנין לדם השרץ שהוא טמא יותר מבשרו?", והיינו שטומאת דם השרץ חמורה יותר מטומאת בשרו. ואכן שיטת רבי מתיא שדם השרץ מטמא יותר מבשר היא תמוהה ביותר. ורשב"י משיב לו שהוא טועה אלא "זה טמא וזה טמא", שחומרת טומאתם היא שווה. ומאידך רבי אלעזר ברבי יוסי הסכים עם רבי מתיא בן חרש, ולכן רבי מתיא בן חרש נישקו, ועל כך כעס רשב"י. והדברים אכן תמוהים, שהרי דם השרץ אינו טמא יותר מבשרו.
ונראה שנוסח זה שבמדרש זוטא מרמז לנו שיש להבין את המעשה שלא כפשוטו. והמעשים מתייחסים למשמעות הסמלית של 'דם השרץ', ובמשמעות הסמלית הזו יתכן ש'דם השרץ' יהיה טמא יותר מבשרו. כדי להבין יותר את כוונת הדברים יש להעמיק בהכרת השקפת עולמו של רבי מתיא.

רבי מתיא בן חרש
וז"ל המעשה המובא באבות דרבי נתן (נוסחא א פרק א):
"מעשה שאירע בר' יאשיה ובר' מתיא בן חרש שהיו שניהם יושבים ועוסקין בדברי תורה, פירש ר' יאשיה לדרך ארץ, א"ל ר' מתיא בן חרש רבי מה לך לעזוב דברי אלהים חיים ולשטוף בדרך ארץ?! ואף על פי שאתה רבי ואני תלמידך, אין טוב לעזוב דברי אלהים חיים ולשטוף בדרך ארץ!"

'דרך ארץ' כוונתה לעיסוק בצרכי פרנסה וכדומה. ומדברי רבי מתיא משמע שרבו לא הפסיק מן הלימוד לצרכים של פרנסה הכרחית בלבד, אלא שהוא נשטף בכך, ועל כך הוא מוכיחו. ואם אכן רבו נשטף בכך, נראה שרבו מצא צידוק לעצמו להיות שטוף ברדיפה אחר העושר, לפי האמור במסכת חולין (צב, א):
" 'וּבַגֶּפֶן שְׁלֹשָׁה שָׂרִיגִם' (בראשית מ, י), אמר רב חייא בר אבא אמר רב: אלו שלושה שרי גאים (עשירים וקרובים למלכות. רש"י) היוצאים מישראל בכל דור ודור, פעמים ששנים כאן ואחד בארץ ישראל, פעמים ששנים בארץ ישראל ואחד כאן".

כלומר, חכמים ראו צורך שבכל דור יהיו בעם ישראל אנשים עשירים שהם בעלי קשרים טובים עם המלכות, כדי שיוכלו לפעול דברים טובים עבור עם ישראל. ורבו של רבי מתיא רצה לפעול טוב עבור עם ישראל ולהיות אחד מן העשירים האלו, ולכן פירש מלימוד התורה ונשטף בענייני דרך ארץ וברדיפה אחר העושר. הצורך בעשירים קרובים למלכות נחשב לצורך חיוני, ולכן לעשיר שהוא קרוב למלכות הותר להסתפר ולהתלבש כמו גוי למרות האיסור 'לא תלכו בחוקות הגוי' (ראו רמב"ם הלכות עבודה זרה יא, א-ג), וזאת כדי שיפעל טוב עבור עם ישראל. ובמעשה זה רבי ראובן בן אצטרובלי מסמל דמות שכזו, והוא הסתפר כמו גוי והתקרב למלכות, והצליח לבטל במידה מסוימת את הגזירות.
אמנם למרות שרבי מתיא היה תלמיד וראוי שיבטל את דעתו בפני דעת רבו, הוא הוכיח את רבו. ונראה שרבי מתיא חשש שיש בכך דוגמא רעה לתלמידים. ולפי הבנתו עדיף להציג דמות של 'עשיר הקרוב למלכות' כמי שראוי להתרחק ממנו, ונראה שהוא היה מכנה דמות כזו 'שרץ טמא'. ולכך כוונתו כאשר הוא שואל: "מנין לדם השרץ שהוא טמא יותר מבשרו?". דין זה אינו נכון כפשוטו, ודם השרץ אינו טמא יותר מבשרו, אך כוונת רבי מתיא למשמעות סמלית, והיינו שגם אם יש הכרח לפנות לעשיר המקורב למלכות (שנמשל בעיניו ל'שרץ טמא') כדי שהעשיר יפעל אצל המלך הגוי דברים טובים עבור עם ישראל, אסור לקבל מיהודי שכזה תמיכה כספית לצורך החזקת בתי מדרש. ו'דם' מוזכר כאן במשמעות של 'דמים' שהיא מילה נרדפת ל'כסף'. וכוונתו, שגם אם הותר להסתייע מן 'השרץ' לצרכים פוליטיים אסור להסתייע ממנו ב'דמים'.

גם במעשה המובא באבות דרבי נתן גם במעשה שמובא במדרש זוטא רבי מתיא בן חרש מתואר כתלמיד צעיר הפונה לגדולים ממנו בחכמה. ונראה שגדולי הדור המבוגרים הכירו בצורך ב'שרי גאים' שהם עשירים הקרובים למלכות ונראים כגויים, ואולי אף הקלו והתירו לקבל מהם 'דמים' לצורך החזקת מוסדות תורה. אך התלמידים הצעירים התנגדו לכך. ודבר זה מרומז בשאלה ששאל התלמיד הצעיר רבי מתיא בן חרש את רשב"י: "מנין לדם השרץ שהוא טמא יותר מבשרו?".

ומתחילה סבור היה רשב"י שכוונת רבי מתיא בן חרש בשאלתו היא לטומאת דם שרץ ממש, ולכן הוא דחה את דבריו ואמר לו: "זה טמא וזה טמא", שטומאתם שווה ודם השרץ אינו טמא יותר מבשרו. אלא שרבי אלעזר ברבי יוסי הבין את הרמז והצטרף לדעת רבי מתיא. ואמנם בנוסח שבבבלי השאלה שנשאלה בדרך היתה: "מנין לדם השרץ שהוא טמא?", ונוסח זה יכול להתבאר הן כפשוטו לדם ממש של שרץ טמא מת, והן במשמעות הסמלית לקבלת 'דמים' (כסף) מעשיר יהודי המתנהג כגוי. וכאשר רבי אלעזר ברבי יוסי ענה לשאלה הוא רצה להתייחס למשמעות הסמלית שלה, ולכן בנוסח שבבבלי הוא "עיקם פיו" בעת שענה, ובאמצעות עקימת פיו הוא רמז שתשובתו מתייחסת למשמעות הסמלית, שהיא קבלת 'דמים' (כסף) מיהודי שמקורב למלכות ומתנהג כמו גוי, שבעיניו זו פעולה מתועבת ו'טמאה' שאסורה בכל ענין. ורשב"י הבין אז את הרמז שרבי אלעזר רמז באמצעות "עקימת פיו", והתנגד לשיטתו ולכן העניש אותו.
השאלה בענין 'טומאת דם השרץ' נועדה להתמודד עם דמותו של רבי ראובן בן האצטרובלי שמסופר עליו במעשה הנסיעה לרומי. כדי להבין זאת יש להתבונן ולהעמיק במעשים נוספים הקשורים ברבי ראובן בן האצטרובלי.

ראובן בן האיצטרובלי
במדרש זוטא מסופר שאם ראובן בן איצטרובלי היה מביא בעצמו את איגרת ההצלה של ביטול הגזירות הוא היה צריך למות. קשר בין מיתה לבין רבי ראובן בן אצטרובלי מוזכר במקומות נוספים. באוצר מדרשים (אייזנשטיין עשרה הרוגי מלכות,עמוד 447) מסופר שמלכות הרשעה גזרה על רבי יהודה בן בבא שימות, ורבי ראובן בן אצטרובלי הציע לו שימות תחתיו, אלא שרבי יהודה בן בבא סירב. ובספר חסידים (מרגליות סימן תרצח) מובא שאם הגויים רוצים להרוג יהודי אחד מתוך שנים, מצווה שעם הארץ יציע שימיתו אותו כמו שרבי ראובן בן אצטרובלי הציע את עצמו למיתה כדי להציל את רבי עקיבא שרבים היו זקוקים לתורתו. והמקור הקדום ביותר הוא הירושלמי (כלאים פ"ט ה"ג) שם מובא ששני בניו של רבי ראובן בן אצטרובלי היו תלמידים של רבי (יהודה הנשיא), ורבי ראה שמלאך המוות מסתכל עליהם וחורק את שיניו, והבין שברצונו להמיתם, וכדי להצילם הגלה אותם רבי למקום הנקרא 'דרומה', שמא הגלות תכפר עליהם, ובא מלאך המוות ולקחם משם.
המכנה המשותף לכל המעשים האלו הוא קשר בין ראובן בן אצטרובלי או בניו לבין מיתה, והוא מרמז שמי שפירש מהעיסוק בתורה שהיא 'עץ החיים' ועוסק בענייני העולם הזה ובמרדף אחר העושר נמשל למת. אלא שיש הכרח שיהיו אנשים בעולם שירדפו אחר העושר, ורבי ראובן בן אצטרובלי או בניו מוכנים לקחת תפקיד זה עליהם, ולהציל בכך את האחרים מ'מיתה סמלית' ולאפשר להם לעסוק בתורה. 'דרומא' מוזכרת בתלמוד הירושלמי (פסחים פ"ה ה"ג) כמקום של אנשים "גסי רוח ומעוטי תורה", וכאשר בניו של רבי ראובן איצטרובלי הגיעו לשם ולמדו מאורחות חייהם של התושבים ומיעטו בתורה הם נחשבו ל'מתים', וזה בעצם מה שמלאך המוות רצה. וזו גם המשמעות של המסופר בספר חסידים שרבי ראובן אצטרובלי מסר את חייו כדי להציל את רבי עקיבא, וכוונת הדברים היא שהוא לקח על עצמו את תפקיד המרדף אחר העושר במקום רבי עקיבא, וכך יכול היה רבי עקיבא להמשיך ולעסוק בתורה בלבד.
יסוד זה מופיע גם במעשה שבמדרש זוטא. רבי ראובן בן האיצטרובלי הוא הדמות של 'עשיר המקורב למלכות' שהסתפר כמו גוי ודיבר עם המלכות והצליח מתחילה לבטל את הגזירה. ובסיפור שבמדרש זוטא הגויים לא חזרו בהם לגמרי מביטול הגזירות אלא שאם רבי ראובן בן האיצטרובלי ירצה להשלים את המשימה שהוא החל בה הוא צריך למות. יש בסיפור זה צד של פשטות המעשה, אך יש בו גם סמליות והיא שהצלה שנעשית על ידי עשיר הנראה כמו גוי, יש להתייחס אליה כמו להצלה שנעשתה על ידי 'מת'. אמנם מי שמלומד בניסים ימצא פתרון לבעיה זו, וכדלקמן.

שיטת רשב"י והעונש של רבי אלעזר ברבי יוסי
שיטת רשב"י מרומזת במעשה המערה (שבת לג,ב) ביציאתו האחרונה מן המערה, שאז כאשר הוא ובנו ראו אנשים שעוסקים בחרישה ובזריעה, בנו כעס עליהם שהם מניחים חיי עולם (לימוד התורה) ועוסקים בחיי שעה והיה 'שורף' את אותם המקומות, ומאידך רשב"י היה 'מרפא' את אותם המקומות, ואמר לבנו שיש כמה סוגי אנשים בעולם, והעולם מוכרח שיהיו בו שני סוגי אנשים, כאלו שצריכים לעסוק בענייני העולם הזה, וכאלו שעוסקים בתורה. הבנה זו מסבירה את ענישת רבי אלעזר בעקבות תשובתו.
כאשר רשב"י ראה שרבי אלעזר ברבי יוסי הוא תלמיד חכם שמזלזל באלו שרודפים אחר העושר, הוא החליט שתפקידו של רבי אלעזר בעולם יהיה להיות מאלו שהוא בז להם, והוא יהיה מאלו שרודפים אחר העושר, שהרי מוכרח שיהיה תפקיד שכזה בעולם. וזו משמעות כוונתו באומרו: "אל יחזור הבן אצל אביו!", והיינו שהאב רבי יוסי ימשיך להיות מגדולי התורה שבדור, ואלו הבן לא ימשיך את דרכו של אביו אלא ירדוף אחר העושר ויהיה מעשירי הדור. ובעיני רשב"י אין זה עונש ממש, משום שצריך גם אנשים כאלו בדור.
ובמדרש זוטא מוסיפים שאחר כך נזכר רשב"י בשבועה שנשבע לרבי יוסי, ואז ה'אסכרה' שסבל ממנה רבי אלעזר עברה למלח שהיה בספינה ודרך על צווארו של רבי אלעזר. ה'אסכרה' היא מחלה שפוגעת בפה, והיא מסמלת את חסימת הפה מלהוציא דברי תורה. וכשרשב"י נזכר בשבועה שנשבע לרבי יוסי, עברה ה'חסימה' מפיו של רבי אלעזר לפיו של אותו המלח שעובד בספינת המסחר.

באותה שעה תלה רבי שמעון עיניו
במדרש זוטא מסופר שבעת שרשב"י החליט ש'חסימת הפה' תעבור מרבי אלעזר ברבי יוסי אל המלח, באותה שעה הוא ראה את השד שלבסוף סייע להם בביטול הגזירות. וגם במדרש וגם במעשה שבבבלי רשב"י מסכים שרק במקום שזקוקים לנס יש להתיר שהצלת כלל ישראל תיעשה על ידי שד, ומשמע שבשאר המקרים ראוי שלא להסתייע בשד. ויש ללמוד מכך שמי שמתייחס ליהודי עשיר המתנהג כמו גוי בתור 'שרץ טמא' או כמו 'שד', רשאי גם כן להסתייע בו לצורך נס של הצלת כלל ישראל. אך ראוי שלא יסתייע בכספו (דמיו) של אותו יהודי לצורך החזקת בתי מדרש, ומשום שלא מדובר בהצלה ישירה של כלל ישראל.

במעשה שבתלמוד הבבלי לא מסופר במפורש שרשב"י חזר והחיה את רבי אלעזר ברבי יוסי, אך המשך המעשה בהצלה שעל ידי השד, מגלה שרשב"י קיבל בעצם את השקפת עולמם של רבי מתיא בן חרש ושל רבי אלעזר ברבי יוסי. ואם כן מתבקש שהוא חזר והחיה את רבי אלעזר ברבי יוסי ואיפשר לו לעסוק בדברי תורה בפיו. ואכן הבבלי מרמז שזה מה שארע, והוא מוסיף ומספר לאחר מכן על הפרוכת של המקדש שאותה ראה רבי אלעזר ברבי יוסי באוצרות הרומאים רומי. ומכאן שלבסוף הבריא רבי אלעזר ברבי יוסי וירד מן הספינה, והוסיף לעסוק בדברי תורה והעיד על הפרוכת שראה ברומי.

אמנם דבר זה רק מרומז במעשה, אך לא כתוב במפורש שרשב"י קיבל לבסוף את שיטתם של רבי מתיא ושל רבי אלעזר ברבי יוסי. וכדי להבהיר ענין זה מקדים הבבלי ומספר, שרבי מתיא בן חרש פגש את רשב"י בעיר רומי ושאל אותו מנין לדם השרץ שהוא טמא, ורשב"י הביא לו את הדרשה שהדם אסור, ותלמידי רבי מתיא פקפקו האם רשב"י החכים לדעת דרשה זו. ובוודאי שתלמידים צעירים לא פקפקו ביכולתו התורנית של רשב"י. אלא כוונתם היתה האם הוא החכים לדעת את הרמז שבשאלה זו, שהיא אינה מתייחסת לדם ממש של שרץ טמא, אלא מרמזת לקבלת דמים (כסף) מיהודי עשיר שמתנהג כמו גוי ונחשב כ'שרץ טמא'. ואז השיב רבי מתיא בן חרש שרשב"י החכים להבין את הרמז, ורשב"י שמע אותו לראשונה מפי רבי אלעזר ברבי יוסי. ואמנם מתחילה הוא כעס עליו אך לבסוף הוא קיבל את שיטת רבי אלעזר ברבי יוסי. וגם למסקנת רשב"י, מותר להסתייע מיהודי עשיר המתנהג כמו גוי שישתמש בקשריו הטובים עם המלכות כדי שיבטלו גזירות מעל עם ישראל, אך אסור לקבל ממנו 'דמים' לצורך החזקת מוסדות תורה.
עוד בנושא תנ"ך
שאל שאלה

לא ניתן להעביר הודעה לרבנים באמצעות מערכת התגובות.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il