בית המדרש

  • מדורים
  • לאורו
לחץ להקדשת שיעור זה
גליון 113

קדושים ורוח קודש

אורות הקודש, כרך א, חכמת הקודש, פרק סה

undefined

הרב אלדד פרי

שבט תשפ
5 דק' קריאה
לאחר שמדור "אורות הקודש" פינה מקום למרן רבי יעקב אביחצירא ונכדו הבבא סאלי עליהם השלום, לרגל הילולתם, ממשיכים אנו במקום שעצרנו, בו הרב מדבר בדיוק עליהם ועל שכמותם (ומן הסתם ברור לנו שהדברים חלים על הרב עצמו).
מאז ראשיתו, עמדו לעם ישראל רועים רוחניים שזכו לנבואה.
"תניא, הרבה נביאים עמדו להם לישראל, כפליים כיוצאי מצרים, אלא נבואה שהוצרכה לדורות נכתבה ושלא הוצרכה לא נכתבה" (בבלי, מגילה, יד, ע"א).
כפליים כיוצאי מצרים הוא מספר עצום של מיליון ומאתיים אלף נביאים, זאת בהנחה שנספור רק את הגברים, ללא נשים, זקנים וטף. אם נפרש את המדרש בצורה מרחיבה, הרי שהמספר יותר מכפול. אמירה זאת איננה סתמית חלילה ואיננה על דרך הגוזמה. באמירה זאת מבקשת הגמרא ללמד אותנו שנבואה היא דרך החיים של איש ישראל היושב בארץ ישראל.
"
אמר רבי יהושע בן לוי: למה נקרא שמה בית שואבה? שמשם שואבים רוח הקודש על שם "ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה" (ישעיהו יב)... אמר רבי יונה: יונה בן אמיתי מעולי רגלים היה ונכנס לשמחת בית השואבה ושרת עליו רוח הקודש, ללמדך שאין רוח הקדש שורה אלא על לב שמח. מאי טעמא? "והיה כנגן המנגן ותהי עליו רוח אלקים" (מלכים ב ג)". (ירושלמי, סוכה, כב, ע"ב).

הגמרא בחגיגה מלמדת, כי כשם שבא אדם להיראות לפני ה' בשלושת הרגלים, כך הוא גם יכול לראות את ה' יתברך. כלשון קדשו של רש"י שם:
"דמשמע שהאדם רואה את השכינה יראה כל זכורך את פני האדון משמע שהאדון בא לראותך הקיש הכתוב ראייתך לראייתו" (בבלי, חגיגה, ב, ע"א).

העלייה לרגל בשעה שבית המקדש היה קיים, הפגישה את היהודי עם הנבואה ועם רוח הקודש. כל איש והדרגה שהגיע אליה. זו משמעות הגמרא שיונה הנביא מעולי הרגלים היה. הוא פעל במסלול הרגיל. יש מסלול של סיגופים והתבודדות מבני אדם ויש מסלול ישיר, מסלול השמחה בחיי העולמים. השמחה בעת גלוי שכינה מולידה רוח הקודש ונבואה, הכל כפי הכשרת נפש האדם.
עם דלדול חי הרוח בישראל, חורבן הבית והגלות, איבד עם ישראל את מהותו העיקרית כעם של נביאים המספרים את תהילת ה' בעולם ("עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו". ישעיהו מג, כא). מאז החורבן השכינה מוטלת בעפר ו"אין לו לקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה" (בבלי, ברכות, ח, ע"א).
יחד עם זאת, התלמודים מלאים בסיפורי מופת ורוח הקודש של תנאים ואמוראים לאחר החורבן. אנשי מופת אלה ממשיכים לעמוד לנו בכל דור ודור עד ימינו אלה. כעת, עם חזרת ישראל לארץ ישראל ובעיקר משנת תשכ"ח (או סוף תשכ"ז אם תרצו) עת חזרנו לשלוט בירושלים כולה, בהר הבית ובכותל המערבי, הגיעה העת לחזרת הנבואה ושאיבת רוח הקודש בשמחה. האר"י ז"ל אומר כי ללא שמחה אין כמעט סיכוי שהתפילה תתקבל והמקום היחיד בו מותר להיעצב הוא התחנון. מכיוון שתפילה היא סוג של נבואה, של מפגש עם בורא עולם, הרי שהשמחה הכרחית, כלשונו:
"אסור לאדם להתפלל תפילתו בעצבון, ואם עשה כך אין נפשו יכול לקבל האור העליון הנמשך עליו בעת התפילה. אמנם בעת שמתוודה הווידוי ומפרט חטאיו, אז טוב להתעצב בלבד, אבל בשאר התפילה נמשך לו נזק נפלא גדול על ידי עצבותו, אבל צריך להראות לפניו יתברך הכנעה גדולה באימה ויראה, אמנם תהיה בשמחה יתירה וגדולה בכל האפשר, כדמיון העבד המשמש את רבו בשמחה יתירה, ואם משמשו בעצבות עבודתו נמאסת לפניו". (שער הכוונות, הנהגות קודם התפילה).




קדושים והשגה
הרב קורא בפרקינו לצדיקים שהגיעו לידי השגות בעולמות עליונים "קדושים". מהי השגה? אמשול משל. אדם שנמצא בתוך חדר ומעוניין לתאר לאדם אחר שאיננו שם את מראהו המדויק של החדר באמצעות הכתב. הדבר אפשרי עד גבול מסוים. נתאר חדר פשוט עם שולחן, כסאות, ספא, חלונות, מנורות, חנוכייה מכסף מעוצבת ומגילת אסתר. אם ניתן למהנדס לתאר את מבנה החדר מבחינת מידות, חומרי הבניין, הריצוף, האלומיניום, החשמל, התאורה, הרי שהוא יכתוב מפרט ארוך כדי לתאר את החדר ללא הריהוט. לאחר מכן ינסה נגר לתאר את הריהוט. הוא יתאר את רגל השולחן עם הקרניז המיוחד, אופן פתיחתו של השולחן, צבעו המדויק וכו', את הכיסאות ואת הספה. לאחר מכן נצטרך אומן שיתאר במדויק את חנוכיית הכסף על העיצוב המדויק שלה ואת בית המגילה. סופר סת"ם יצטרך לתאר את הצורה המדויקת של כתב המגילה, את מראה הקלף וסוגו.
לאחר כל אלה, אם נמסור לאדם את כל המפרטים ונבקש ממנו לצייר את החדר בדיוק, ספק רב אם יהיה קרוב לכך. עכשיו תתארו עולמות עליונים בעלי אין סוף פרטים. היכלות אין קץ, שהחדר המתואר איננו אפילו אחד ממיליארד מכל היכל והיכל. כמה יועיל מפרט טכני המתאר את העולמות הללו? ובכלל הניתן לתאר דבר שאינו גשמי? בוודאי שלא! כל התיאורים שנכתבו בספרות הקבלה, אינם אלא משל נטול כל גשמיות.
אם כך כיצד ניתן ללמוד באמת אודות העולמות העליונים? אם נחזור למשל דלעיל, התשובה היא שעלינו להכניס את האדם לחדר!!! רק אז הוא יבין עד הסוף, כיצד הכל נראה. כשאדם מבקר בעולמות העליונים, כמו האדם שנכנס לחדר, ביקור זה נקרא "השגה".
בצהרי שבת של פרשת בלק לפני 450 שנה ישן האר"י ז"ל שנת צהרים כפי שנהג בכל שבת. תלמידו רבי אברהם הלוי ראה כי שפתיו לוחשות תוך כדי שינה. התלמיד קפץ על ההזדמנות לשמוע מה לומד רבו בשנתו והתקרב כדי לשמוע. בין כך לכך התעורר האר"י. שאל אותו רבי אברהם מהם הדברים שלמד בישיבה של מעלה ומה רחשו שפתיו? השיב לו האר"י כי "מעיד אני עליי שמיים וארץ, אילו הייתי דורש שמונים שנה רצופים בלי גוזמא, לא יכולתי לסיים מה שלמדתי בזה הפעם, בפרשת בלעם והאתון". המילים בעולם הזה לא מסוגלות להכיל את התובנות הרוחניות מהעולמות העליונים.
זה מה שמלמד הרב בפרקנו.
זה לא המקום להיכנס לתפיסת "הצדיק" בחסידות. אני חושב שדווקא כדי שלא יטעו בין תפיסה זו לבין מה שהרב רוצה ללמדנו בפרק זה, הוא קרא לאותם גדולים שבוודאי הם צדיקים – קדושים!
אותם צדיקים שמסוגלים להכיל את הקדושה העליונה ולהאיר ממנה כאן למטה בזה העולם, להם הרב קורא "קדושים". נהגו לקרוא ל-"בעל המקצוע" הגדול ביותר בתחום זה, בחמש מאות השנים האחרונות: "האר"י הקדוש". גם רבי חיים בן עטר שהנגיש בלשון גלויה מסודות הקבלה לכל העם, נקרא כך: "האור החיים הקדוש".
גם השל"ה (רבי ישעיהו לוי הורוביץ, קיצור שמו על שם חיברו: "שני לוחות הברית") היה מקובל גדול לאחר ימי האר"י ונקרא "השל"ה הקדוש". עוד שניים שזכו לכינוי זה ללא קשר ישיר לתורת הסוד הם רבי יהודה הנשיא ("רבינו הקדוש") ורבי משה אלשיך, "האלשיך הקדוש".
אחרי שאנו מתארים את שירת המלאכים בקדושה שבחזרת הש"צ, מגיעה ברכה מיוחדת: "אתה קדוש ושמך קדוש וקדושים בכל יום יהללוך סלה". המלאכים לא נקראים קדושים ואנחנו, ישראל, המהללים את ה' נקראים קדושים. הקדושה, המושגת בדעתם של קדושים, היא היסוד לכל ההארות הרוחניות בעולמנו זה.

וכה דברי מרן הרב:

"דעת קדושים הוא היסוד להארה הרוחנית, המופיעה בעולם, בכל הלבבות.
הקדושים, זכי המחשבה והרעיון, מתאחדים בחושם הפנימי עם הטוב הרוחני, המלא כל. וכל המתגלה להם הרי היא הופעת נהרה, וגילוי עליון, המוסיף חיים ואומץ, חיי עד ואומץ רוחני, המבסם את העולם כולו, בריח בשמיו.
ממקורה של תורה, שהאירה את העולם מרום ההארה האלהית העליונה, המקפלת את הטוב הרוחני עם הגשמי, הזמני עם הנצחי, המוסרי והמעשי, היחידי והצבורי, הדקדקי הפרטי, והקוסמי הכללי, נובעים תמיד אורות חיים, המחיים כל נוגע בהם, ומשמרם בטהרתם.
הסתכלות פנימית והסכמה מוסרית מוכרחות הן להתקשר ביחד אצל הראויים לכך. והם קולטים את אור העולם, השרוי בכל הנשמות, ומעמידים אותו בחטיבה שלמה, וחוזרים ומופיעים באורם, ע"י קוי החיים של מציאותם וחברתם, של שילוח רצונם וגדולת נפשם הרוחנית, ע"י ענותנותם ואהבתם לכל היצורים, את כל אוצר החיים והטוב לכל.
שבילים הם ישרי לב אלה לשלח על ידם אור וחיים לכל נוצר. כלים הם להארת אור חיי עולם, משרתי ד' ועושי דברו, מלאכיו עושי רצונו, להחיות כל נוטה למות, לגבר כל חלש, להקיץ כל נרדם.
והנם קוראים בשם ד' אל עולם, האומר לכל נוצר, חיה ושמח על כל טוב, עלה והתרומם מעלה מעלה".

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il