בנוסח ההגדה נאמר: "לפיכך אנו חייבים להודות להלל וכו' למי שעשה לאבותינו ולנו את כל הניסים האלו וכו' ונאמר לפניו שירה חדשה הללויה". ויש להבין את עניין אמירת ההלל על נס יציאת מצרים, הרי בשביעי של פסח אין גומרין את ההלל, וכתבו המפרשים שאף על פי שהיה אז הנס של קריעת ים סוף והיה ראוי משום זה לגמור ביום זה את ההלל, אבל מכיוון שאמרו חז"ל במגילה שבקשו מלאכי השרת לומר שירה על נס זה אמר להם הקב"ה מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה. הרי מכיוון שהנס כרוך בצער של אחרים אין מקום לשירה, לכן אין גם אמירת הלל לישראל. אבל לפי זה צריך עיון מפני מה בליל ראשון של פסח אומרים הלל על נס יציאת מצרים שהיה אף הוא על ידי מכת בכורות.
ויתכן לבאר לכאורה גדרי אמירת הלל על הנס כשיש עמו צער לאחרים, על פי דברי הגמ' בתענית (ב.) "ג' מפתחות בידו של הקב"ה שלא נמסרו ביד שליח, ואלו הן מפתח של גשמים ומפתח של חיה ומפתח של תחיית המתים". והיינו שבאלו ישנה התחדשות בעולם (עיין תפארת ישראל פרק נג) ולכן, עליהם יש להודות ולהלל גם כשיש על ידם תקלה לאחרים. ולכן גם ביציאת מצרים שהכתוב אומר "ועברתי בארץ מצרים וגו' אני ד'", ודרשו חז"ל "אני ולא מלאך וכו' אלא הקב"ה בכבודו ובעצמו", ולכן אומרים על כך הלל. מה שאין כן, בקריעת ים סוף שנאמר "ויסע מלאך ד' וגו"' אין לומר שירה מפני צרתם של מצרים. אבל באמת אין זה מספיק כי הרי כל ישראל אמרו שירה על נס קריעת ים סוף, ובעל כורחנו שעניין זה של מעשי ידי טובעים בים אינו נוגע אלא לשירת המלאכים ולא לישראל אם כן, גם היום ראוי לומר שירה.
והנה בפסחים (קיח:) "מאי דכתיב הללו את ד' כל גוים' אומות העולם מאי עבידתייהו ה"ק הללו את ד' כל גוים' אגבורות ונפלאות, כל שכן אנן דגבר עלינו חסדו". ופרש"י "אגבורות ונפלאות - דחזיתו שעשה לי". נראה מדבריו שיש בחובת ההלל שני חיובים, חיוב הודאה וחיוב שבח. וחיוב הודאה הוא רק על מי שנעשה לו הנס אבל חיוב השבח הוא גם על מי שרואה את הנס ולכן אומר הכתוב "הללו את ד' כל גוים" על הניסים שהם רואים שנעשים לישראל וזה בתור שבח וכל שכן אנו דלנו נעשו הניסים ואנו חייבים להלל גם בתור הודאה.
ולכן, מי שניצל מסכנה ע"י שהשונא נהרג לפניו ודאי שהוא חייב להלל בתור הודאה אבל לאחר אין חיוב משום שיש צער לאחרים ואין הקב"ה רוצה ליחד שמו על הרעה ולכן ישראל אמרו שירה בשעת הנס קריעת ים סוף אע"פ שהמצרים טבעו אבל לא המלאכים ולכן גם אנו איננו אומרים שירה על נס קריעת ים סוף.
***
"כשסדרי החיים הולכים בדרך ישרה, ומהלכם התמידי שומר את דרכו הסלולה, להשכיל ולהיטיב, אז הדרך כבושה גם כן לזמנים נאורים מאד, להתרומם בהם. מעל לחוג החיים הקבוע, להלל לשם ד' בעז כח רוממות נפש בלתי-מצויה. אמנם רוממות נפש בלתי-מצויה איננה ראויה להיות עם האדם בכל עת, כי שיווי המשקל של הכוחות כולם החומריים והרוחניים היא ברכת השלום היותר יקרה לאדם. על כן, הקורא הלל בכל יום הרי זה מחרף ומגדף, לא נאה לציין שיסוד הכרת דעת ד' היא בטבעה מוציאה תמיד את האדם ממנוחת טבעו, אפילו על מנת להעלותו למעלה מחוג החיים הקבועים. כי התדירות במצב בלתי-נורמלי, אפילו יהיה היפה שבמצבים, חוזר לטורח ולמין חלי, הפועל הפעולה ההפכית מן מה שנוצר עליו יסוד כח התרוממות הנפש. אבל בהיותו בא מפרק לפרק, אחרי הסידור הנאה והאמיץ של החיים הקבועים בקדושתם ובעצם טבעם הטהור, אז אין לשער כמה הוא יפה ונעים, וכמה הוא מאיר את דרך החיים, גם אמרי עברו, כעמוד אורה המופיע מרושם ברק זהרו גם אחרי העלמו, עד שתתחדש לפי מהלך החיים רשימה חדשה לרוממות הנפש, המתאמת עם העונג והמנוחה. אז תתענג על ד', בהודות והלל" (עולת-ראי"ה, ח"ב, הגדה של פסח, הלל).
ויתכן לבאר לכאורה גדרי אמירת הלל על הנס כשיש עמו צער לאחרים, על פי דברי הגמ' בתענית (ב.) "ג' מפתחות בידו של הקב"ה שלא נמסרו ביד שליח, ואלו הן מפתח של גשמים ומפתח של חיה ומפתח של תחיית המתים". והיינו שבאלו ישנה התחדשות בעולם (עיין תפארת ישראל פרק נג) ולכן, עליהם יש להודות ולהלל גם כשיש על ידם תקלה לאחרים. ולכן גם ביציאת מצרים שהכתוב אומר "ועברתי בארץ מצרים וגו' אני ד'", ודרשו חז"ל "אני ולא מלאך וכו' אלא הקב"ה בכבודו ובעצמו", ולכן אומרים על כך הלל. מה שאין כן, בקריעת ים סוף שנאמר "ויסע מלאך ד' וגו"' אין לומר שירה מפני צרתם של מצרים. אבל באמת אין זה מספיק כי הרי כל ישראל אמרו שירה על נס קריעת ים סוף, ובעל כורחנו שעניין זה של מעשי ידי טובעים בים אינו נוגע אלא לשירת המלאכים ולא לישראל אם כן, גם היום ראוי לומר שירה.
והנה בפסחים (קיח:) "מאי דכתיב הללו את ד' כל גוים' אומות העולם מאי עבידתייהו ה"ק הללו את ד' כל גוים' אגבורות ונפלאות, כל שכן אנן דגבר עלינו חסדו". ופרש"י "אגבורות ונפלאות - דחזיתו שעשה לי". נראה מדבריו שיש בחובת ההלל שני חיובים, חיוב הודאה וחיוב שבח. וחיוב הודאה הוא רק על מי שנעשה לו הנס אבל חיוב השבח הוא גם על מי שרואה את הנס ולכן אומר הכתוב "הללו את ד' כל גוים" על הניסים שהם רואים שנעשים לישראל וזה בתור שבח וכל שכן אנו דלנו נעשו הניסים ואנו חייבים להלל גם בתור הודאה.
ולכן, מי שניצל מסכנה ע"י שהשונא נהרג לפניו ודאי שהוא חייב להלל בתור הודאה אבל לאחר אין חיוב משום שיש צער לאחרים ואין הקב"ה רוצה ליחד שמו על הרעה ולכן ישראל אמרו שירה בשעת הנס קריעת ים סוף אע"פ שהמצרים טבעו אבל לא המלאכים ולכן גם אנו איננו אומרים שירה על נס קריעת ים סוף.
***
"כשסדרי החיים הולכים בדרך ישרה, ומהלכם התמידי שומר את דרכו הסלולה, להשכיל ולהיטיב, אז הדרך כבושה גם כן לזמנים נאורים מאד, להתרומם בהם. מעל לחוג החיים הקבוע, להלל לשם ד' בעז כח רוממות נפש בלתי-מצויה. אמנם רוממות נפש בלתי-מצויה איננה ראויה להיות עם האדם בכל עת, כי שיווי המשקל של הכוחות כולם החומריים והרוחניים היא ברכת השלום היותר יקרה לאדם. על כן, הקורא הלל בכל יום הרי זה מחרף ומגדף, לא נאה לציין שיסוד הכרת דעת ד' היא בטבעה מוציאה תמיד את האדם ממנוחת טבעו, אפילו על מנת להעלותו למעלה מחוג החיים הקבועים. כי התדירות במצב בלתי-נורמלי, אפילו יהיה היפה שבמצבים, חוזר לטורח ולמין חלי, הפועל הפעולה ההפכית מן מה שנוצר עליו יסוד כח התרוממות הנפש. אבל בהיותו בא מפרק לפרק, אחרי הסידור הנאה והאמיץ של החיים הקבועים בקדושתם ובעצם טבעם הטהור, אז אין לשער כמה הוא יפה ונעים, וכמה הוא מאיר את דרך החיים, גם אמרי עברו, כעמוד אורה המופיע מרושם ברק זהרו גם אחרי העלמו, עד שתתחדש לפי מהלך החיים רשימה חדשה לרוממות הנפש, המתאמת עם העונג והמנוחה. אז תתענג על ד', בהודות והלל" (עולת-ראי"ה, ח"ב, הגדה של פסח, הלל).
