בית המדרש

  • מדורים
  • לאורו
קטגוריה משנית
  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • יתרו
לחץ להקדשת שיעור זה
undefined
3 דק' קריאה
"בחדש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים, ביום הזה באו מדבר סיני. ויסעו מרפידים ויבאו מדבר סיני ויחנו במדבר ויחן שם ישראל נגד ההר. ומשה עלה אל האלהים ויקרא אליו ה' מן ההר לאמר: כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל. אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי. ועתה אם שמוע תשמעו בקלי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ. ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש, אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל" (שמות יט א-ו).
פרשה זו היא הפתיחה וההקדמה לקבלת התורה. "ביום הזה" - "לא היה צריך לכתוב אלא 'ביום ההוא', מהו 'ביום הזה' שיהיו דברי תורה חדשים עליך כאילו היום ניתנו" (רש"י, שם). לא רק בסיום התורה, לאחר השלמתה, נאמר "היום הזה נהיית לעם לה' אלהיך" (דברים כז ט) - "בכל יום יהו בעיניך כאילו היום באת עמו בברית" (רש"י, שם), אלא עוד קודם לקבלת התורה באה האזהרה "שיהיו דברי תורה חדשים עליך כאילו היום ניתנו". זו היא הקדמה לקבלת התורה. כי עוד קודם לשמיעת דברי ד' יש צורך בהכנה. עוד קודם להיות האדם "שקוד ללמוד תורה" (אבות פרק ב משנה יד), מצווה הוא: "והתקן עצמך ללמוד תורה" (שם, משנה יב). יש צורך בהתקנה והכנה ללימוד התורה. ועל כן פוסק הרמב"ם (בהלכות תלמוד תורה, פרק ד הלכה א) ש"אין מלמדין תורה אלא לתלמיד הגון נאה במעשיו או לתם, אבל אם היה הולך בדרך לא טובה מחזירין אותו למוטב ומנהיגין אותו בורך ישרה ובודקין אותו ואחר כך מכניסין אותו לבית המדרש ומלמדין אותו וכו'. עוד קודם ללימוד צריך האדם להכין את עצמו לקבלת התורה. וההכנה הזאת, עבודה גדולה היא. בהתגלותו הראשונה של הקב"ה אל משה נאמר "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה" (שמות ג, יב), והעבודה "על ההר הזה" היא להיות מוכנים לתורה. זו היא עבודה רוחנית, להיות מוכנים לומר "נעשה ונשמע". עבודת ה' היא זו, התיגעותו של האדם להיות מוכן לקבל את התורה עוד לפני שהוא יודע מה היא התורה.
וההכנה הזאת לומר נעשה ונשמע היא עבודת ה' לדורות. במשנה (אבות פרק ג משנה ט) אמרו: "כל שמעשיו מרובין מחכמתו חכמתו מתקיימת וכל שחכמתו מרובה ממעשיו אין חכמתו מתקיימת". וכתב על כך רבנו יונה: "יש לשאול איך אפשר להיות מעשיו מרובין מחכמתו, ואם אינו יודע התורה והמצוות וכי יש לו לעשות המעשים האלו", ורבנו יונה מבאר שהמשנה מדברת על התשוקה לחכמה. החכמה מתקיימת רק אם יש תשוקה אליה, אך אם אין תשוקה אין היא מתקיימת. ור"י מוסיף ואומר שכאשר האדם מוכן לקיים את התורה והמצוות, הרי זה כאילו קיימם. אמנם הוא לא למד והוא אינו יודע, אולם עצם הנכונות שלו לקיים את מה שיאמרו לו היא עצמה נחשבת כאילו עשה זאת. הנכונות שלו נחשבת כחכמה. ובשערי תשובה (שער ב, אות י) ר"י מביא לכך שני מקורות. הראשון שבהם הוא מדברי המכילתא הדורשת את הפסוק: "וילכו ויעשו בני ישראל כאשר צוה ה' את משה ואהרן כן עשו" (שמות יב כח) – "וכי מיד עשו והלא לא עשו עד ארבעה עשר לחדש. אלא כיון שקיבלו עליהם לעשות, מעלה עליהם הכתוב כאילו עשו מיד". והשני לקוח מתוך מסכת אבות דרבי נתן (פרק כב) האומרת: "כל שמעשיו מרובים מחכמתו, חכמתו מתקיימת שנאמר נעשה ונשמע" וכו'. הכלל האומר: "כל שמעשיו מרובים מחכמתו, חכמתו מתקיימת" אינו אמור רק כשהאדם יודע מה עליו לעשות אלא שעדיין לא הגיע זמן החיוב, כפי שהיה בקרבן הפסח, אלא גם כשהאדם אינו יודע כלל מה עליו לעשות, והוא מצפה לקיום התורה בלא שהוא יודע מה היא. גם אז נאמר כלל זה.
אולם, גם לאחר הסברו זה של רבנו יונה ניתן עדיין לשאול על המשנה: אמנם ייתכן שמעשיו של האדם יהיו מרובים מחכמתו כאשר הוא אינו יודע את כל המצוות, אולם, כיצד תיתכן מציאות שתהיה בה חכמתו של האדם פחותה ממעשיו לאחר שהוא יודע את כל המצוות כולן? אלא מכאן משמע שהכלל כל שמעשיו מרובים מחכמתו וכו' אינו אמור רק לגבי המצוות עצמן, אלא הוא קיים לגבי כל פרט ופרט מדקדוקי התורה אשר אין לה סוף. וכל זמן שאין האדם יודע את כל דקדוקי התורה אך הוא מצפה לדעתם, נאמר עליו "כל שמעשיו מרובים מחכמתו חכמתו מתקיימת". זו היא ההכנה לתורה. ושאיפה זו לחכמת התורה שיסודה הוא בהכרת גודל ערכה ונחיצותה לאדם היא גם היסוד לדרגה שבכל יום יהיו דברי תורה כחדשים, ועל זה נצטוו עוד קודם מתן תורה כאמור לעיל שכל זה הוא בכלל ההכנה לקבלת התורה ועבודת ד' שהיתה לישראל בבואם להר סיני.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il