ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

הלכות תפילה ;">

דף הבית בית מדרש מדורים קול צופייך Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

טבת התשס"ה

הלכות תפילה

מתוך "קול צופייך" גליון 294



סוכם על ידי תלמידים

מוקדש לעלוי נשמת
שמחה בת חנה

תפלת י"ח ליד תזמורת בלחש או בצעקה?
כתוב (שמות, ח, ח) "וַיֵּצֵא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן מֵעִם פַּרְעֹה וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל ה' עַל דְּבַר הַצְפַרְדְּעִים אֲשֶׁר שָׂם לְפַרְעֹה". לשם מה צעק משה? מצעקתו של משה רבנו יש שרצו ללמוד הלכה שהמתפלל או המברך צריך להשמיע לאזנו (מתי כן ומתי לא נראה לקמן). הנה ידוע שיש מחלוקת בגמרא אם מותר לאדם להגביר את קולו בשעה שהוא מתפלל תפלת שמונה עשרה ולהשמיע לאוזניו מה שהוא אומר, או שהוא חייב רק להניע את שפתיו בלחש מבלי להוציא קול. וכתוב בגמרא (ברכות כ"ד ע"ב): המשמיע קולו בתפילתו הרי הוא מקטני אמנה (וכתב שם רש"י "כאילו אין הקב"ה שומע תפילת לחש"). וכשמשה יוצא להתפלל, הוא אינו יכול להתפלל מחמת הקרקור החזק של הצפרדעים שקרקרו בכל רחבי ארץ מצרים, ועל כן הוצרך לצעוק כדי שקולו יישמע.

אבל זה טוב לדרשות אבל אין הלכה כן. ולכן אם למשל נמצא בחתונה והתזמורת מנגנת בחוזקה, והוא רוצה לברך או שמתארגן מנין לתפלה והם לא יכולים לשמוע את החזן, אין הם חייבים להגביר קולם יותר מהתזמורת, וכן אינם חייבים לבקש מהתזמורת שתנמיך מעט כדי שישמיעו לאזנם, אלא יברך כרגיל, או יתפללו בלחש כמו שרגילים, ויתקרבו לש"צ כדי לשמוע את החזרה.

בגמרא מובא (סוכה נא ע"ב) שהיה בית כנסת גדול מאד באלכסנדריא שבמצרים, שהיו מניפים בסודרים כדי להודיע לקהל מתי לענות אמן (והתוס' בברכות בדף מ"ז ע"א בד"ה 'אמן יתומה', שואלים, אם הם לא שומעים, כיצד הם עונים? ומתרצים שמא יודעים באיזו ברכה החזן עומד. ועיין לשו"ע סי' קכ"ד סעי' ח'). ושם לכל סוג של בעלי מקצוע היה מקום מיוחד, לצורפים מקום משלהם, ולנפחים מקום משלהם וכו'. וכל זה כדי שאם יבא איזה אדם מהגלות, והגבאי ישאל אותו למקצועו והלה ישיב לו שלא מצא עבודה ואין לו פרנסה, אזי הגבאי ישאל אותו איזה מקצוע אתה יודע ויושיב אותו עם בעלי מקצוע הדומים לו והם יעזרו לו למצוא מקור פרנסה.

חזרת הש"צ בביכ"נ שכולם רבנים

הרמב"ם שואל, מה הדין אם יש מנין שבו כולם רבנים וראשי ישיבות, האם יעשו חזרה או לא? הרי כל ענין החזרה הוא בשביל מי שלא יודע להתפלל (לפי הפשט)? ועונה: מ"מ כיון שתקנו לעשות חזרה עושים חזרה גם במנין שבו כולם תלמידי חכמים.

עיין לשו"ע בשם תשובת הרמב"ם בסי' קכ"ד סעי' ג', וז"ל: "קהל שהתפללו וכולם בקיאים בתפלה, אעפ"כ ירד ש"צ וחוזר להתפלל, כדי לקיים תקנת חכמים". ולפי הקבלה מעלת החזרה יותר מהלחש. ואין לבטלה או לקצר כמו שאומרים אנשים שאפשר לקצר עד אחרי קדושה ואתה קדוש.

ובא לציון – איזהו מקומן – ברייתא דר' ישמעאל
כשגזרו הגויים שלא ילמדו תורה, תקנו לומר "ובא לציון גואל". ותקנו לומר פרק "איזהו מקומן" לפני התפילה "לפי שאין באותו הפרק מחלוקת והיא משנה ברורה הלכה למשה מסיני" (ב"י סימן נ'), וזה לקיים "אין עומדים להתפלל אלא מתוך הלכה פסוקה". וכן קבעו לומר את הברייתא של 'רבי ישמעאל'. שאם אין לו זמן ללמוד תורה הרי אמר קטורת שהיא תורה, משנת איזהו מקומן, וברייתא של רבי ישמעאל.

כי היתה הרוחה והכבד את לבו
וכתוב "וירא פרעה כי היתה הרוחה והכבד את ליבו ולא שמע אליהם כאשר דיבר ה'" (שמות ח, יא). אומר החיד"א, אדם צריך להזהר שלא יהא כפרעה. לעיתים אדם לא מרגיש טוב והוא אומר כשאהיה בריא אני אלמד, אני אתפלל וכדו', וביום הראשון הוא עומד בדיבורו, אבל ביום השני היצר הרע כבר התגבר עליו, וירא כי היתה הרוחה, והכבד את ליבו, ומפסיק לקיים מה שהבטיח.

הלכות תפילה נלמדות מתפילת חנה
וכתוב בגמרא (ברכות ל"א ע"א):
"אמר רב המנונא: כמה הלכתא גברוותא איכא למשמע מהני קראי דחנה, וחנה היא מדברת על לבה - מכאן למתפלל צריך שיכוין לבו. רק שפתיה נעות - מכאן למתפלל שיחתוך בשפתיו, וקולה לא ישמע - מכאן שאסור להגביה קולו בתפלתו. ויחשבה עלי לשכורה - מכאן ששכור אסור להתפלל. ויאמר אליה עלי עד מתי תשתכרין וגו' א"ר אלעזר מכאן לרואה בחברו דבר שאינו הגון צריך להוכיחו. ותען חנה ותאמר לא אדני, אמר עולא ואיתימא רבי יוסי ברבי חנינא אמרה ליה לא אדון אתה בדבר זה, ולא רוח הקודש שורה עליך שאתה חושדני בדבר זה (כשחנה באה להתפלל היא היתה מרת נפש. "וכעסתה צרתה גם כעס בעבור הרעמה" – פנינה היתה מרגיזה אותה כדי שתלך להתפלל. אך אדם צריך להזהר שלא לצער את חברו. ואומרים חז"ל שאמרה חנה כתוב שאם בעל חושד באשתו שהיא הלכה ונסתרה עם אדם אחר הוא מביא אותה לכהן, והכהן נותן לה לשתות מים מאררים, ואם היא אשה צדקת, היא תזכה לברכה שאם ילדה שחורים יהיו לבנים, אם נמוכים גבוהים וכו', ואם אין לה בנים תזכה לבנים. אמרה חנה אם כך אני אלך ואסתר ובעלי יחשוד בי וכו' ואעשה כן כדי לזכות בברכה של בנים. ועוד אומרים חז"ל שאמרה חנה רבש"ע כל מה שבראת באשה לא בראת לבטלה, והרימה את דדיה ואמרה בראת אותם להניק, תן לי בן שאניק. וכשראה עלי שחנה מתנהגת בצורה מוזרה, שאל באורים ותומים, ויצא לו אותיות ש' כ' ר' ה'. אמרה לו חנה אני כְּשֵרַה או י"א כְּשַֹּרַה ולא שיכורה כפי שאתה חושב). איכא דאמרי הכי אמרה ליה לא אדון אתה, לאו איכא שכינה ורוח הקודש גבך שדנתני לכף חובה ולא דנתני לכף זכות, מי לא ידעת דאשה קשת רוח אנכי ויין ושכר לא שתיתי. אמר רבי אלעזר מכאן לנחשד בדבר שאין בו שצריך להודיעו וכו'. ויען עלי ויאמר לכי לשלום אמר רבי אלעזר מכאן לחושד את חברו בדבר שאין בו שצריך לפייסו ולא עוד אלא שצריך לברכו שנאמר ואלהי ישראל יתן את שלתך".

בישיבת 'פורת יוסף' היה תלמיד חכם זקן, והוא נהג לומר לנו שראש הישיבה היה התלמיד שלו. יום אחד ראש השיבה לא היה, והוא בא ושאל איזו שאלה את הבחורים, וכל אחד ענה לו תשובה, אך הוא דחה את כולם. עד שאמרו לו הבחורים אתה לא מבין. אח"כ הוא בא והקשה לי קושיה, ואמרתי לו זו קושיה טובה, אולי יש לך תשובה לכך. כשהגיע ראש השיבה הוא טען בפניו שאין לתלמידים דרך ארץ והם מבזים אותו. אני נכנסתי, וראש הישיבה קרא לי והתחיל לומר לי מוסר. לאחר שסיים את דבריו, אמרתי לאותו חכם זקן מה עשיתי? והוא ענה: אתה לא עשית כלום, אתה שתקת. ואדרבה בקשת ממני שאענה לך תשובה לשאלתי. אמר לי ראש הישיבה ומדוע שתקת? אמרתי לו רציתי לקבל ברכה, כי מי שחושדים בו ואין בו ומברכים אותו, זה דבר חשוב מאד. וע"כ כבודו עתה יברכני, וכן עשה.

ונתת לאמתך זרע אנשים
וכתוב שביקשה חנה "ונתתה לאמתך זרע אנשים". שואלת הגמרא: מאי זרע אנשים? אמר רב גברא בגוברין, ושמואל אמר זרע שמושח שני אנשים ומאן אינון שאול ודוד וכו' כי אתא רב דימי אמר לא ארוך ולא גוץ ולא קטן ולא אלם ולא צחור ולא גיחור ולא חכם ולא טפש. ולכאורה מה אכפת לחנה שיהא לה בן חכם? ופירש"י שם: "ולא חכם יותר מידי שלא יהיה תימה בעיני הבריות ומתוך שנדברים בו שולטת בו עין הרע". ואילו בעין יעקב כתוב "ואולי יאמר שאפשר שלרוב חכמתו יבעט באמונה". והכוונה היא, היא אמרה צא וראה מה כתוב על קרח שפיקח היה מה ראה לשטות זו (עיין רש"י במדבר טז, ז), ולכן אינני רוצה ילד חכם או פיקח גדול, אלא שיהא במידה בינונית. אחרת יהא כמו קרח, והרי שמואל הנביא מבני בניהם (חששה מגנטיקה). ויש מבארים שביקשה כך, מכיון שחששה שיעשו לה עין הרע, ויאמרו הנה חנה שהיתה עקרה ילדה בן יפה וחכם.

מעיל קטן – סמל ענוה ושפלות
כתוב "ומעיל קטן תעשה לו אימו" (שמו"א, ב יט). ויש לשאול הרי שמואל גדל, והמעיל הקטן כבר אינו כפי מידתו? וכתוב שבעלת האוב העלתה את שמואל וגם אמרה מעיל קטון. שמואל הנביא היה שקול כנגד משה ואהרן - "משה ואהרן בכהניו ושמואל בקראי שמו". ואעפ"כ היה מחשיב עצמו כקטן למרות גדלותו, והמעיל הקטן הוא סמל לענוה שהיתה בו, ולא ממש מעיל קטן.

לא ישמיע קולו בתפילתו
וכתוב בשו"ע (בסי' ק"א סעי' ב'):
"לא יתפלל בלבו לבד, אלא מחתך הדברים בשפתיו ומשמיע לאזניו בלחש, ולא ישמיע קולו; ואם אינו יכול לכוין בלחש, מותר להגביה קולו; וה"מ בינו לבין עצמו, אבל בצבור, אסור, דאתי למטרד צבורא".

ובסעי' ג' כתב מרן:
"י"א שבראש השנה וי"כ מותר להשמיע קולם בתפלה, אפילו בצבור. הגה: וכן נוהגין, ומ"מ יזהרו שלא להגביה קולם יותר מדאי".

והטעם כי יש לכולם סידורים ואין חשש שיטעו בתפלתם. וכל זה לפי הפשט, אבל לפי הקבלה - גם בר"ה וגם בכיפור אדם צריך להתפלל שאופן שאפילו אזניו לא ישמעו.

וכתב בכה"ח:
כתוב בתוספתא, וכ"כ הפר"ח וכ"כ בזהר הקדוש, וכן העלה הפרי תואר והפר"ח, שלכתחילה לא ישמיע לאזניו, וכן ראוי לנהוג וכמו שכתב מרן בבדק הבית שראוי לחוש לדברי הזהר. וגם אני שמעתי שכן כתבו גורי האר"י, והכרעת האר"י מוכרעת וכן כתב הרב חיד"א בקשר גודל, וכן במחזיק ברכה וכן שלמי ציבור, וכן הביא בחסד לאלפים ואילו היה רואה מה שהביא המהרח"ו והאר"י הקדוש שכתוב בשער הגלגולים שהיה לו רוח הקדש ואליהו הנביא מלמד אותו, לא היה כותב כך, אלא היה כותב לא ישמיע קולו בתפילתו אפילו לאזנו, ובפרט דטעמא טעים שלא יאחזו בזה החיצונים".

כלומר אם מתפלל בקול רם החיצונים חוטפים את תפילתו (עיין בכה"ח ס"ק ז, ח).

מסופר על רב אחד גדול שהיה מתפלל תפילת שמונה עשרה כשעה וחצי. ופעם אחת הלכתי לשמוע אותו וראיתי שהוא חוזר על כל משפט כמה וכמה פעמים ומזכיר שם ה' כמה פעמים, כדי לכוון מה שמוציא בשפתיו. וכשסיים את תפילתו אמרתי לו הכיצד אתה מזכיר שם שמים כמה פעמים? והוא ענה לי: אני לא מזכיר אלא אומר כרגיל. ואמרתי לו מרוב שכת"ר מעיין ומתעמק בתפילתו אינו שם לב לדבר זה.

ביום ר"ה הוא היה מסיים להתפלל בערך בשעה שתיים, ואז היו נכנסים כמה וכמה בעלי תקיעה ותוקעים לו בשופר, שמא לא יצא ידי חובה. יום אחד אמרתי לבנו: אביך לא שומע את התרועה שהיא כיללה. כששמע זאת אביו הוא ביקש שאשלח לו בעל תוקע. שלחתי לו אדם ששמו מנשה איספן שיודע לתקוע טוב. והנה הוא מגיע ורואה תור ארוך של רבנים, ומי יתחשב בו. מה עשה? אמר אני תוקע תקיעה של עזרא הסופר. מששמע זאת אותו הרב ביקש שיכניסו אותו מיד, והוא תקע. וכשחזר וסיפר לי את שאירע, אמרתי לו כיצד שקרת. והוא ענה לי אני באמת תוקע בבית כנסת שנקרא 'עזרא הסופר', וגם תקעתי בבגדד בקבר עזרא הסופר. אדם שרוצה ביום ר"ה לתקוע להנאתו – אסור כי זה תוקע שלא לצורך, אבל כדי לצאת ידי חובה - מותר. וכן מותר לתקוע לנשים למרות שמהדין אינן חייבות, כיון שקבלו עליהן כחובה.

בשבוע שעבר היינו בקבר רשב"י, והיה שם אדם אחד שהחל לצעוק "אי.. אי". שאלתי אותו לפשר הענין, והוא ענה אני חייב לצעוק. אמרתי לו מה חסר לך? אמר לי: חסר לעם ישראל, חסר משיח חסר בית המקדש. ויש לדעת שאסור להפריע לאחרים להתפלל, ומי שחפץ לצעוק שילך למערה או שימתין עד שכולם יסיימו תפלתם. אדם שיש לו צרה ורוצה להתפלל לקב"ה - יש מי שאומר יצעק מה שרוצה, ויש מי שאומר שגם במקרה מעין זה לא ישמיע לאזנו (עיין לכה"ח שם ס"ק י').

כוונה בעת הזכרת ה'
כתוב בשו"ע דין שאינו מנהג חסידות או קבלה אלא הלכה פשוטה, וז"ל השו"ע (סי' ה' סעי' א'): "יכוון בברכות פירוש המילות, כשיזכיר השם יכון פירוש קריאתו באדנות שהוא אדון הכל, ויכוון בכתיבתו ביו"ד ה"א שהיה הווה ויהיה, ובהזכירו אלוקים יכוון שהוא תקיף בעל היכולת ובעל הכוחות כולם". ומי יכול לכוון בכל פעם שמזכיר את האזכרות של שם ה' במשך היום? ועל כן טוב שיכוון לפחות פעם אחת ביום בברכת על נטילת ידיים שהיא הברכה הראשונה שמברך בתחילת היום, ויאמר שכל כוונתו בברכות שיברך במשך היום, יהיו על דעת מה שכיוון בברכה זו.

יש אנשים שגם בקריאת מזמורי תהלים הם מכוונים באדנות ובאלוקים. ויש לדעת שאין צורך בזה, ורק בברכות יש לכוון. ומה שמדפיסים ספרי תהלים עם הכוונות של אדון הכל היה הוה ויהיה וכו' - זה לשופרא בעלמא. ואשרי אדם שיכול לכוון בכל התפילה כולה או בברכה ראשונה באבות.

כוונה בפסוקים "שמע ישראל" ו"פותח את ידיך"
כיום יש שני פסוקים שאם לא כיון בהם לא יצא ידי חובה: הפסוק "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד", וכן הפסוק "פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון". והכוונה היא להבין מה שמוציא מפיו. יש מצוה לאדם לומר 'שמע ישראל וכו' ה' אחד' בקול גדול כדי לעורר הכוונה, ואח"כ יאמר בשכמל"ו בלחש.

כשאומר "שמע ישראל" יכוון - שמע קבל והבן ישראל, ה' שהוא אלוקינו הוא אחד ויחיד. וכשאומר "אחד" יכוון כך: א – ה' יחיד בעולמו, ח – מושל בשבעה רקיעים ובארץ, ד – מושל בארבע רוחות העולם (יש נוהגים להניע את הראש לד' רוחות, ויש שמתנגדים לכך), ויש מוסיפים לכוון 'ואין עוד מלבדו'. וכן יכוון את כל שאר הכוונות בפסוק (עיין בסידור 'קול אליהו' בעמוד 130).

ובפסוק "פותח את ידיך" וכו' יכוון שהקב"ה משגיח ומפרנס לכל. ואם לא כיון בפשט הפסוק ישהה מעט ויחזור לאומרו בכוונה. ואם לא הרגיש בחסרון כוונתו עד שגמר המזמור, לדעת הבא"ח צריך לחזור לראש המזמור. ובשעת הדחק יכול לסמוך על הסוברים שמספיק לחזור מפסוק זה והלאה.

בא לבית הכנסת והציבור בק"ש
כתוב בשו"ע (או"ח סי' ס"ה סעי' ב'):
"קרא קריאת שמע ונכנס לבהכ"נ ומצא צבור שקורין ק"ש, צריך לקרות עמהם פסוק ראשון, שלא יראה כאילו אינו רוצה לקבל עול מלכות שמים עם חבריו. וה"ה אם הוא בבהכ"נ ואומר דברי תחנונים או פסוקים, במקום שרשאי לפסוק. אבל אם הוא עסוק במקום שאינו רשאי לפסוק, כגון מברוך שאמר ואילך, לא יפסיק אלא יאמר התיבות שהוא אומר בשעה שהציבור אומרים פסוק ראשון, בניגון הצבור, שיהיה נראה כאילו קורא עמהם".

כלומר, אם כבר התפלל ובא לבית כנסת והציבור קורא קריאת שמע יקרא עמהם פסוק ראשון ופרשה ראשונה, שלא יאמרו שכולם מקבלים עליהם עול מלכות שמים והוא לא. אבל אם נמצא ב'יוצר' שאינו יכול לומר שם ק"ש, יניח ידו על עיניו כאילו הוא אומר ק"ש שלא יראה כמזלזל. וכן אם נכנס לבית הכנסת והציבור אומרים 'עלינו לשבח וכו' ואנחנו כורעים ומשתחווים' - יכרע עמהם אע"פ שהוא כבר התפלל.

ועוד כתב בשו"ע (שם בסעי' ג'):
"קרא ק"ש ונכנס לבהכ"נ, ומצא צבור שקורין ק"ש, טוב שיקרא עמהם כל ק"ש ויקבל שכר כקורא בתורה. הגה, אבל אינו חייב רק בפסוק ראשון, כמו שנתבאר".

ולמעשה, יקרא עמם פסוק ראשון ופרשה ראשונה בלבד.

הרהור בדברי תורה כשקם משנתו
אם קם משנתו בבקר בביתו, מותר לו להרהר בדברי תורה בעודו במיטתו ואפילו שלא נטל ידיו ולא קרא ברכות התורה, אבל אם רוצה לעיין בספר וכדו' חייב ליטול ידיו ולקרא ברכות התורה.

שומע כעונה
ואם בא חברו ואמר לו אני נוטל ידי ומברך, וכיוון להוציאו ידי חובת נטילה, והוא התכון לצאת יד"ח – מועיל אע"פ שהוא טרם נטל ידיו. אומר הפרי מגדים: "מכאן יש ללמוד שומע כעונה במי שידיו מטונפות ושמע מחברו שמברך על פרי ונתכוון לצאת דיצא ומותר לאכול הפרי" (כה"ח סי' ק"ד ס"ק ט"ל, ועיין פרי מגדים אשל אברהם ס"ק ז'). ולמעשה אנו לא פוסקים כן. כי אם שומע כעונה זה כאילו שאמר בעצמו, הרי ידיו טמאות. וכתוב "ארחץ בנקיון כפי" - אומרים חז"ל לא כתוב במים, אלא בניקיון, בכל דבר שמנקה. לכן יכול לנקות ידיו במטפחת או במגבת ואז רשאי לענות דברים שבקדושה. ואם לא עשה כן אינו יכול לענות.

אסור להרהר בנוחיות בדבר של מצוה, למשל כיצד אבנה את הסוכה, היכן אניח קרש פלוני וכדו'.

טבילת אשה
אנו טוענים שאין אדם בעולם שיודע כיום כיצד טובלים. ולכן אנו אומרים לנשים שתטבולנה פעם ראשונה בלי ברכה, ואז כל גופם יכוסה במי המקוה, ושוב תטבולנה פעם שניה, ואז אם בטבילה ראשונה עצמה עיניה או הרימה ידיה וכדו' – עלתה טבילה שניה.

ומתי מברכת? י"א שמברכת לפני כניסתה למי המקוה. ואנו אומרים כיון שבור המקוה עמוק לפחות עשרה טפחים זה נחשב כרשות אחרת, ולכן תכנס למים וחברתה תניח איזה דבר על ראשה, ותברך על הטבילה ותטבול לפחות פעמיים, ויש שטובלות ז' פעמים. וכל אשה תנהג כמו שנהגה אם בעלה, ואם לא יודעת כיצד נהגה, תטבול פעם אחת ותברך, ואח"כ תטבול עוד שתי פעמים (ועיין לברכי יוסף יו"ד סי' ר' ס"ק ב').

נמצא בק"ש ושמע דבר שבקדושה
אם נמצא באמצע קריאת שמע, ושומע קדיש או קדושה – לא יענה אלא ישתוק ויכוון למה שאומר השליח ציבור. יש שמקשים ממה נפשך, אם שומע כעונה, הרי זה הפסק, ואם אין זה נחשב כאילו ענה - לשם מה יפסיק? ובדרך רמז אמרו, כתוב "און אם ראיתי בליבי לא ישמע ה'. אכן שמע אלוקים הקשיב בקול תפילתי" (תהלים סו, יח – יט). אדם שמהרהר לעשות עבירה ה' לא מחשיב לא זאת, אבל אם מהרהר לעשות מצוה – מעלה עליו כאילו עשה. ולכן אם שומע נחשב כעונה ממש וכשהוא נמצא באמצע ק"ש זה יחשב כהפסק וכעבירה - לא ישמע ה', ה' לא יחשיב זאת, אבל אם זה נחשב כאילו ענה, זה מועיל במחשבה.

נמצא ביוצר וקראו לו לעלות לתורה
הגיע ל"יוצר אור" וקראוהו בשמו לעלות לתורה – חייב לעלות. ואם לא קראוהו בשמו, יתחמק. היה פעם מנהג, וחבל שהתבטל, שהיה לגבאי טס של כסף שכתוב בו עשרת הדברות, וכשהוא היה רוצה לומר לאדם לעלות לתורה הוא היה מראה לו טס זה, ואם אותו אדם יכול לעלות לתורה הוא היה מנשק את הטס, ואם מחמת איזו סיבה אין לו אפשרות לעלות לתורה, הוא לא היה מנשק. וזה לא נקרא שקראוהו בשמו. כיום שקוראים ברמז, אם אינו יכול לעלות אין בזה בעיה, כי אפשר לומר אולי רמזו לאדם אחר.

קראוהו לעלות לס"ת ועלה - יש מי שאומר כיון שעשה הפסק, יחזור ויתפלל מ"יוצר". ויש מי שאומר כיון שעלה לצורך מצוה אינו צריך לחזור ליוצר, אלא ממשיך ממקום שהפסיק. וזה כמו שענה לקדיש, קדושה או ברכו בין תפילין של יד לתפילין של ראש שאינו חוזר ומברך. אם התפלל, ובא לבית כנסת ושמע שקוראים בתורה – לא יצא החוצה, שמא יחשבו שהתפלל עימם וממהר לצאת. אבל אם בא לביכ"נ בלי טלית, היינו ניכר שהוא כבר התפלל - אינו חייב להמתין עד שיסיימו את הקריאה בתורה.

נמצא באלוקי נצור ושמע דבר שבקדושה
אם הגיע ל"אלוקי נצור" הראשון ושמע קדיש, קדושה או ברכו – ינענע מעט רגליו, כאילו סיים 'עושה שלום' ויענה כל מה שרוצה. אבל אם לא נענע רגליו – רשאי לענות רק דברים שהתירו לענות ביוצר. וי"א שיכול לענות כמו שעונים מברוך שאמר ועד יוצר.

ספרדי שטעה והתחיל לברך על תפילין ש"ר
הרב בעל הבא"ח מחדש, אם ספרדי הניח תפילין של יד, והניח תפילין של ראש והתחיל לברך עליהם בא"ה, ונזכר שלמנהג הספרדים אין מברכים על תפילין של ראש - ימשיך את הברכה "אשר קדשנו במצוותיו על מצוות תפילין" כמו מנהג האשכנזים ולא יאמר "למדני חוקיך" (כמו שנוהגים לומר במקרים מעין אלו שהתחיל בא"ה) כיון שזה הפסק (עיין לבא"ח פרשת וירא אות ז').

ובלכתך בדרך
טוב לאדם שילמד פרק משנה בעל פה כגון פרק 'איזהו מקומן' או פרשת הקטרת, כדי שאם יגיע למקום שאין ספרי קדש או כשנוסע באוטובוס, יוכל לשנן את מה שלמד. ואם באוטובוס יושבת לפניו אשה שלבושה שלא בצניעות – יכסה עיניו בעיתון וילמד, ואם אין בנמצא עיתון, יניח את הספר מול עיניו, ולא יבוש מפני המלעיגים עליו. ואם אין לו ספר או עיתון רשאי לעצום עיניו וללמוד, כדעת השו"ע שאומר שבדיעבד מועילה עצימת עיניים (עיין לשו"ע סי' ע"ה סעי' ו', ולמש"ב ס"ק כ"ח שלדעת האחרונים צריך החזרת כל גופו).

אני רגיל תמיד לספר, פעם הלכתי לקיוסק לקנות כוס סודה, ורציתי לברך, אך המוכרת היתה לבושה שלא בצניעות, ולכן הסתובבתי לכיוון הרחוב. אמרה לי אותה אשה אדוני הרב אם אתה עומד מולי אתה רואה רק אשה אחת לבושה לא צנוע, אבל אם תסתובב לרחוב תראה עוד מאה נשים כמוני. ועצמתי עיני וברכתי.

חוסר צניעות – גורם לעניות
אסור לברך כנגד נשים שלבושות שלא בצניעות, ואם בירך ברכותיו לבטלה. ועל כן אם באה אורחת לביתו ואין לה דרך ארץ והיא לבושה שלא בצניעות, ורוצה לקדש או לברך - יניח את הסידור מול עיניו ויקדש, או יעצום עיניו. יש נשים שלא רוצות לכסות ראשן, או ללבוש בגד צנוע, ועליהן לדעת שהן מביאות עניות לביתם. הר"ן אומר כל מי שאומר ברכה לבטלה וכל מי שמזכיר שם שמים לבטלה בא לידי עוני. ומי שמברך מול אשה לא צנועה ברכותיו לבטלה. וכתוב שהקב"ה אמר "לא תשא את שם ה' אלוקיך לשוא" הזדעזע כל העולם. ולדעת הרמב"ם מי שמזכיר שם שמים לבטלה עובר על לאו של "לא תשא" (עיין נדרים דף ס"ד להר"ן שם).

סגולה לשינה
אם אינו מצליח להירדם, ילמד פרק משנה (בלילה לא יכול לומר פסוקים או קטורת), וזו סגולה לשינה כי כשהיצר הרע יראה שהאדם לומד מיד יפיל עליו שינה. ומותר להשתמש בזה כסגולה לשינה, והעיקר שישן מתוך דברי תורה.

מחשבה טובה מצטרפת למעשה
הקב"ה אוהב אותנו, וכל מחשבה טובה הוא מצרף לנו למעשה. ולכן תמיד יחשוב בענייני מצוות, אני רוצה ללמוד, אני רוצה להתפלל, ואם נאנס ולא עשה, מעלה עליו כאילו עשה. אבל אם יכול לעשות את המצוה ומתעצל, אין זה שוה כלום, וכי הוא מרמה את הקב"ה שיודע מחשבות בני אדם ותחבולותיו ויצרי מעללי איש?!

ויהי רצון שהקב"ה יזכנו ללמוד וללמד לשמור ולעשות, ומחשבתנו היא מחשבה טובה - אנו רוצים שהקב"ה יגאלנו גאולה שלמה, בביאת הגואל ובבנין אריאל, יראו עינינו וישמח לבנו, בעגלא ובזמן קריב ואמרו אמן.


חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il