ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

הכלי לקבלת השפע ;">

דף הבית בית מדרש פרשת השבוע חומש בראשית תולדות Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word האזן לשעור (47 ד') הורד mp3
שלח לחבר צפה בשיעור (47 ד')

כ"ז חשוון תשס"ו

הכלי לקבלת השפע


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
ר' יהודה אריה בן שמואל הכ"מ

כך בירך יצחק את יעקב בפרשתנו 1 :
וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלֹהִים מִטַּל הַשָּׁמַיִם וּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ וְרֹב דָּגָן וְתִירֹשׁ, יַעַבְדוּךָ עַמִּים וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךָ לְאֻמִּים, הֱוֵה גְבִיר לְאַחֶיךָ וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךָ בְּנֵי אִמֶּךָ אֹרְרֶיךָ אָרוּר וּמְבָרֲכֶיךָ בָּרוּךְ.

מפרש רש"י על פי המדרש רבה במקום: "ויתן - יתן ויחזור ויתן". מהאות וי"ו במילה 'ויתן' מדייק המדרש, שיש כאן תהליך תמידי של נתינה ותוספת נתינה. ויש להבין, מדוע לא לתת הכל בנתינה אחת? מהי משמעות חלוקת הנתינה לכמה נתינות נפרדות?

השפע צריך להיות מותאם לכלי
הסבר אחד שבו ניתן להבין את ברכת יצחק ליעקב "יתן ויחזור ויתן" הוא, שאין יכולת לקלוט את כל הברכה בבת אחת. בכל שלב שבו נמצאים יש צורך בברכה המתאימה לאותו שלב, וריבוי גדול מידי של ברכה יכול להביא למצב המתואר בפסוק "פֶּן אֶשְׂבַּע וְכִחַשְׁתִּי וְאָמַרְתִּי מִי ה' " 2 . כל אדם צריך להכין לעצמו כלי קיבול לקבלת הברכה, אחרת - גם מה שהאדם יקבל הוא לא יקבל בצורה נכונה.

את הפסוק "וַיִּקְרָא יַעְבֵּץ לֵאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִם בָּרֵךְ תְּבָרֲכֵנִי וְהִרְבִּיתָ אֶת גְּבוּלִי..." מפרשת הגמרא 3 'והרבית את גבולי - בתלמידים', ומסבירים המפרשים שהתלמידים הם כלי קיבול. ככל שגדלים תלמידיו של אדם ממילא גדל גם הצורך לתת, וכשיש מצב של גידול בתלמידים המציאות מכריחה את הגדלת השפע. לכן אומר יעבץ שאין לו רצון בעושר, 'פן אשבע וכיחשתי', אבל הוא כן מבקש שיגדלו כלי הקיבול וממילא יהיה לברכה מקום.

לאור הדברים הללו ניתן להבין מדרש נוסף 4 :
העובר לפני התיבה וטעה יעבור אחר תחתיו, ומנין הוא מתחיל? מתחלת הברכה שטעה. ומהיכן למדו? מאבות העולם, שלא היה אחד מתחיל אלא ממקום שפסק חבירו. כיצד? אברהם בירך את יצחק מנין דכתיב ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק... עמד יצחק לברך את יעקב אמר ממקום שפסק אבא משם אני מתחיל. אבא הפסיק בויתן אף אני מתחיל בויתן מנין, שנאמר ויתן לך אלהים. ובמה חתם יצחק בקרייה, שנאמר ויקרא יצחק אל יעקב ויברך אותו, עמד יעקב לברך את השבטים אמר איני פותח אלא בקרייה, שנאמר ויקרא יעקב אל בניו. ובמה חתם בזאת, שנאמר וזאת אשר דבר להם אביהן, עמד משה לברך את ישראל אמר איני פותח אלא בזאת, מנין ממה שקרינו בענין וזאת הברכה. ובמה חתם משה אשריך ישראל, ואף דוד כשבא לומר תהלה ממקום שפסק משה משם התחיל אשרי האיש וגו', הוי מזקנים אתבונן.

מהי משמעות דברי חז"ל, שכל אחד מאבות האומה מברך מהמקום בו פסק קודמו? ההסבר לכך הוא שיש כמה שלבים בבניית עם ישראל, ובכל שלב יש צורך בברכה המתאימה לאותו שלב. יצחק מברך את יעקב משום שמיעקב מתחילה המשפחה הישראלית, יעקב מברך את בניו משום שהם הופכים להיות שבטי עם ישראל, משה רבנו מברך את ישראל, ודוד מברך את ישראל בשלב בו הם הופכים להיות ממלכה. זאת על פי דברי חז"ל, שפרקים א-ב בתהלים הם פרק אחד, ופרק ב' בתהלים עוסק בממלכת ישראל.

ופרצת

נתבונן עוד במשמעות שלבי הנתינה. בחלום יעקב נאמר 5 :
וְהִנֵּה ה' נִצָּב עָלָיו וַיֹּאמַר אֲנִי ה' אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ וֵאלֹהֵי יִצְחָק, הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ, וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה וְנִבְרֲכוּ בְךָ כָּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה וּבְזַרְעֶךָ:

מבואר בפסוקים שישנם שני שלבים בנתינת הארץ: תחילה 'הארץ אשר אתה שוכב עליה', ואחר כך 'ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה'. יש לשאול, מדוע הנתינה מחולקת לשני שלבים? והתשובה לכך היא, שרק אחרי שהשלב הראשון נקנה על ידי האדם הוא יכול להתקדם לשלב הבא. למדנו מכאן שהצורך שהשפע יתקבל בהדרגה אינו רק כדי לחלק אותו לכמה חלקים, אלא יש בכך גם עניין של יצירת קביעות. תחילה "הארץ אשר אתה שוכב עליה", היא מקומו של האדם, ואחר כך אפשר לפרוץ קדימה. זוהי גם משמעות הפסוק "תתן אמת ליעקב" 6 - התפילה אינה שהנתינה ליעקב תהיה אמת ולא שקר, דבר זה מובן מאליו, אלא שהנתינה תהיה קיימת וקבועה. וכן אמרו חז"ל על הר המוריה "לא כאברהם שכתוב בו הר, שנאמר אשר יאמר היום בהר ה' יראה, ולא כיצחק שכתוב בו שדה, שנאמר ויצא יצחק לשוח בשדה. אלא כיעקב שקראו בית, שנאמר ויקרא את שם המקום ההוא בית אל" 7 . הבית נותן קיום, ואז אפשר לפרוץ גם למדרגה הבאה.

הבאנו את דברי רש"י 'יתן יחזור ויתן', ובמדרש רבה נוסף על כך: "יתן לך יתן ויחזור ויתן לך, יתן לך ברכות ויתן לך כבישן, יתן לך שלך ויתן לך של אביך, יתן לך שלך ויתן לך של אחיך". מהו 'כבישן'? לא מספיק לקבל את הברכה, אלא צריך גם לדעת לאצור את המדרגה הקיימת ולכבוש אותה, ומתוך כך לפרוץ למדרגה הבאה. היכולת לקבל עוד תלויה בקביעות של מה שכבר הושג.

עיקרון זה נכון גם ביחס ללימוד תורה. כך דורשת הגמרא במסכת עירובין 8 את הפסוק "לא יחרוך ציד הרמאי":
כי אתא רב דימי אמר: משל לצייד שצד צפרים, אם ראשון ראשון משבר כנפיו - משתמר, ואם לאו - אין משתמר. אמר רבא אמר רב סחורה אמר רב הונא: מאי דכתיב הון מהבל ימעט וקבץ על יד ירבה? אם עושה אדם תורתו חבילות חבילות - מתמעט, ואם לאו קובץ על יד ירבה.

ציד טוב הוא כזה שלא צד הרבה ציפורים בבת אחת, אלא צד אחת או שתים, קוצץ את כנפיהן ואז ממשיך לצוד עוד. סדר הלימוד צריך להיות כזה שאני קודם משתלט על מה שהצלחתי לקבל, ואז אני הופך זאת לכלי קיבול למה שאני בעזרת ה' אזכה לקבל בעתיד.

מטל השמים ומשמני הארץ - ברכה גשמית או רוחנית?
המפרשים פירשו פירוש נוסף לדברי חז"ל 'ויתן ויחזור ויתן', וזאת לאור דברי המדרש 'מטל השמים - זה מקרא, ומשמני הארץ זה משנה, ורוב דגן זה תלמוד, תירוש זה אגדה' 9 . נעמוד תחילה על דברי המדרש הללו.

באופן ראשוני ניתן להבין מתוכן ברכת יצחק שהיא עוסקת כולה בדברים גשמיים, והנה בא המדרש ואומר שהברכה היא גם ברכה רוחנית. והנה, מפרשים רבים דנו בשאלה מה ראה יצחק לברך את עשו. יש מפרשים שהסבירו שודאי יצחק הכיר מי היה עשו, ולכן כשיצחק בירך את יעקב וחשב שעשו הוא העומד לפניו הוא ברך אותו בברכות גשמיות. אולם, מדברי המדרש שראינו מבואר לא כך, וגם הרמב"ן במקום ביאר שלא זהו ההסבר לרצונו של יצחק לברך את עשו. כאשר יצחק אמר לעשו "בעבור תברכך נפשי" הוא התכוון לברכו שיזכה הוא בברכת אברהם לנחול את הארץ, ולהיות הוא בעל הברית לאלהים. כך גם מבואר בדברי הגר"א בפירושו להגדה, שאילולי הברכות שבירך יצחק את יעקב - עם ישראל לא היה זוכה בשום ברכה, לא גשמית ולא רוחנית. הנחת היסוד העומדת מאחורי דברי הרמב"ן והגר"א והמתבארת גם מהמדרש היא, שהברכות הללו הן גם ברכות רוחניות, יצחק רצה לתת לעשו את הכל ולקבוע בו את כל יסוד המציאות. אלא שעתה חוזרת השאלה, כיצד יתכן שיצחק טעה?

מבאר הרב קוק 10 שסדר התגלות הסגולה נעשית כך שתחילה היא מכוסה ורק אחר כך נגלית. ככל שדבר הינו יותר בעל ערך, כך הקליפות המסתירות את הצד הפנימי תופסות הרבה יותר מקום. על כן, יצחק חשב שדוקא ההסתר הגדול של עשו מעיד על נשמה גדולה יותר. לכך מצטרפת גם העובדה שעשו הוא הבכור, והמעלה הניתנת לבכור היא קביעה אלוקית ולא אנושית, היא נותנת יתרון לאדם גם בדברים כאלו שהעין האנושית לא מסוגלת לראותם.

הקשר בין המציאות הגשמית למציאות הרוחנית בא לידי ביטוי במקומות נוספים רבים. כך למשל אומרים חז"ל שהביזוי של עשו את הבכורה לא היה רק ביחס לבכורה הגשמית, אלא עשו 'פשט ידו בזבול' (בית המקדש). ר' חיים מוולוז'ין בספר 'נפש החיים' 11 מסביר לאור זאת את תפילת דוד על טיטוס "יוודע כמביא למעלה בסבך עץ קרדומות" 12 , שדוד מתפלל שיחשב לטיטוס כאילו הוא יצר הרס גם בעולמות העליונים. אמנם בפועל טיטוס אינו יכול לפגוע בעולמות העליונים, שכן רק לישראל יש יכולת במעשיהם הגשמיים להשפיע על העולמות העליונים, אולם רצונו של טיטוס היה לפגוע גם למעלה, הוא נלחם גם בצד הנסתר ורק לא ידע שאין לו יכולת, וכיון שזה היה רצונו - מתפלל דוד שכך ייחשב לו.

השפעת עם ישראל על המציאות הרוחנית של העולם
לפני כן מבאר נפש החיים את השפעתו של אדם מישראל על המציאות הרוחנית של העולם:
וזאת תורת האדם, כל איש ישראל אל יאמר בלבו חס ושלום כי מה אני ומה כחי לפעול במעשי השפלים שום ענין בעולם, אמנם יבין וידע ויקבע במחשבות לבו שכל פרטי מעשיו ודבוריו ומחשבותיו כל עת ורגע. לא אתאבידו ח"ו, ומה רבו מעשיו ומאד גדלו ורמו, שכל אחת עולה כפי שרשה לפעול פעולתה בגבהי מרומים בעולמות וצחצחות האורות העליונים. ובאמת כי האיש החכם ויבן את זאת לאמיתו. לבו יחיל בקרבו בחיל ורעדה. בשומו על לבו על מעשיו אשר לא טובים ח"ו עד היכן המה מגיעים לקלקל ולהרוס בחטא קל ח"ו...

ובהגהה מובא שעניין זה הוא בכלל דברי חז"ל 'דע מה למעלה ממך':
וקרוב לשמוע שגם זה בכלל כוונתם ז"ל באבות דע מה למעלה ממך. רוצה לומר אם כי אינך רואה בעיניך הענינים הנוראים הנעשים ממעשיך. אבל תדע נאמנה כי כל מה שנעשה למעלה בעולמו' העליונים גבוהי גבוהים, הכל ממך הוא על פי מעשיך לאן נוטים. על פיהם יצאו ויבואו:

כשנעיין בברכותיו של יצחק נראה שבברכתו ליעקב הוא מתחיל בשמים, "ויתן לך האלהים מטל השמים ומשמני הארץ ורוב דגן תירוש", ואילו כשיצחק מברך את עשו הוא מתחיל בארץ: "משמני הארץ יהיה מושבך ומטל השמים מעל". ברכתו של יעקב מתחילה בשמים משום שהמציאות העליונה משפיעה על הצד התחתון של המציאות, ולאדם מישראל יש יכולת, על ידי מעשיו ודיבוריו, לגרום לכך שהשפע שבא מלמעלה למטה יהיה מותאם להתנהגות שלנו. לעומת זאת, הברכה לעשו מתחילה במילים נאמר 'משמני הארץ יהיה מושבך' משום שביסודו הוא שייך רק לארץ ולא לשמים, ומה שהוא יקבל מהשמים יהיה רק מהתמצית של מה שיורידו ישראל מהשמים לארץ.

מכאן נחזור לדרשת חז"ל, שאומרת 'מטל השמים - זה מקרא, ומשמני הארץ זה משנה, ורוב דגן זה תלמוד, תירוש זה אגדה'. דברים אלו מתאימים לדברי ר' צדוק, שהגילוי של ארבעת חלקי התורה הללו נעשה על ידי המאבק עם ארבעת המלכויות, איתם מתמודד עם ישראל במהלך הדורות. גילוי התורה במהלך הדורות מופיע דרך המאבק באומות העולם, וזוהי המשמעות העמוקה של דברי חז"ל שהתורה נקנית ביסורים 13 , מעבר למשמעות הפשוטה של "פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה" 14 . המדרש בפרשתנו אומר "שא נא כליך זו בבל שנאמר ואת הכלים הביא בית אוצר אלהיו, תליך זו מדי שנאמר ויתלו את המן על העץ, קשתך זו יון, שנאמר כי דרכתי לי יהודה קשת, וצא השדה זו אדום, שנאמר ארצה שעיר שדה אדום" 15 . ותמהים המפרשים, הרי פסוק זה נאמר לעשו ומהי שייכותו של עשו לארבעת המלכויות? ועוד, הרי עשו הוא אדום? אף כאן, הסבר הדברים הוא שבאמצעות המאבק עם המלכויות מתגלים חלקי התורה. מעתה, משמעות 'יתן ויחזור ויתן' היא שהנתינה הרוחנית תבוא בגילוי מדורג, במאבקים שישראל מנהלים עם ארבעת המלכויות, וכל מאבק מביא לכך שיתגלה עוד חלק בתורה.

מפגש תמידי עם ריבונו של עולם
הגמרא במסכת ראש השנה 16 מביאה מחלוקת תנאים מתי האדם נדון. לדעת רבי יוסי האדם נדון בכל יום, ואומר רב חסדא שמקורו הוא תפילתו של שלמה המלך "וְיִהְיוּ דְבָרַי אֵלֶּה אֲשֶׁר הִתְחַנַּנְתִּי לִפְנֵי ה' קְרֹבִים אֶל ה' אֱלֹהֵינוּ יוֹמָם וָלָיְלָה לַעֲשׂוֹת מִשְׁפַּט עַבְדּוֹ וּמִשְׁפַּט עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ" 17 .שואל השפת אמת, מדוע מבקש שלמה משפט כל יום? מסביר זאת הרב שלמה פישר שליט"א, שככל שאדם הינו בעל מעלה גבוהה יותר הוא רוצה משפט לעתים תכופות יותר. מדוע? הגמרא 18 מביאה ברייתא "אמר רבי יוסי: בוא וראה שלא כמדת הקדוש ברוך הוא מדת בשר ודם. מדת בשר ודם, מקניט את חבירו יורד עמו לחייו, אבל הקדוש ברוך הוא אינו כן. קלל את הנחש - עולה לגג מזונותיו עמו, יורד למטה - מזונותיו עמו". לנחש יש מזון בכל מקום, ואם כן יש להבין מהי הקללה בכך? התשובה היא שבאמת אין לך קללה גדולה מכך. בהמשך הגמרא נאמר "שאלו תלמידיו את רבי שמעון בן יוחי: מפני מה לא ירד להם לישראל מן פעם אחת בשנה? אמר להם: אמשול לכם משל למה הדבר דומה, למלך בשר ודם שיש לו בן אחד. פסק לו מזונותיו פעם אחת בשנה, ולא היה מקביל פני אביו אלא פעם אחת בשנה. עמד ופסק מזונותיו בכל יום, והיה מקביל פני אביו כל יום. אף ישראל, מי שיש לו ארבעה וחמשה בנים היה דואג ואומר: שמא לא ירד מן למחר ונמצאו כולן מתים ברעב, נמצאו כולן מכוונים את לבם לאביהן שבשמים". העובדה שהמן יורד בכל יום מצריכה כל יהודי להיות תלוי בכל יום בברכת ה' ולהתפלל אליו, ואין לך ברכה גדולה מזו. אין לך ברכה גדולה מכך שאדם נדון בכל יום, ולכן "יתן ויחזור ויתן", מצד אחד האדם ראוי לברכה אבל מצד שני הוא צריך להתאמץ להשיג אותה על ידי מפגש תמידי עם ריבונו של עולם, וזוהי הברכה המעולה ביותר.


^ 1 בראשית כז, כח-כט.
^ 2 משלי ל, ט.
^ 3 כריתות טז ע"א.
^ 4 דברים רבה פרשה יא, א, בראשית רבה פרשה ק, יב.
^ 5 בראשית כח, יג-יד.
^ 6 מיכה ז, כ.
^ 7 פסחים פח ע"א.
^ 8 נד ע"ב.
^ 9 ילקוט שמעוני לפרשת תולדות, רמז קטו.
^ 10 בספר 'מדבר שור' בדרשה לפרשת תולדות.
^ 11 שער א, פרק ד.
^ 12 לאור חז"ל במסכת סנהדרין צו ע"ב, שפסוק זה מוסב על טיטוס.
^ 13 ברכות ה ע"א.
^ 14 אבות ו, ד.
^ 15 בראשית רבה פרשה סה, יג.
^ 16 טז ע"א.
^ 17 מלכים א פרק ח, פסוק נט.
^ 18 יומא עה ע"א.

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il