ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

המורשת האמונית של השואה ;">

בית מדרש חגים וזמנים עשרה בטבת יום הקדיש הכללי Bookmark and Share This Shiur in English
גירסת הדפסה קרא ב - word האזן לשעור (47 ד') הורד mp3
שלח לחבר צפה בשיעור (47 ד')

י' טבת תשס"ו

המורשת האמונית של השואה


נערך על ידי הרב

מוקדש לעילוי נשמת
ר' אברהם בן דוד ז"ל

הקדמה
בהתייחסות התורנית שלנו לשואה יש לזכור, שלכל דבר שנאמר בנושא צריכים להיות מימדים של גודל, של אחריות ושל התייחסות מעמיקה, הבאה מתוך התבוננות ממושכת ומקיפה. כיון שכך ניתן לומר, שחסר לנו הרבה כדי להיות מסוגלים להתיימר ולומר שאנו מסוגלים לדבר על הנושא.

אולם, כיון שעל פי הרבנות הראשית נקבע יום הקדיש הכללי בעשרה בטבת - יש צורך להתייחס ליום השואה, ויש חשיבות לצורך הזה, למרות חוסר הכח וחוסר הכלים להתמודד עם הענין.

כשאנו עוסקים בשואה אנו עומדים מול תופעה אנושית, שאין דומה לה בשום קנה מידה. הסיפורים על הנוֹרָאוּת והאכזריות ידועים, יש המון סיפורים שאיננו יודעים, וגם לא נדע על כל הצורות השונות והמשונות של הרציחות, ההתעללויות והיסורים הנוראים, והכל בהקפים כל כך נוראים של קרבנות. הכל בשיטה כל כך נוראית ומגמתית, בניסוח שהוא כביכול פילוסופי ומדעי, ובשיתוף פעולה של כך כל הרבה אנשים, של מדינה שלמה ועמים שלמים שהיו שותפים בצורה לא מבוטלת בחייתיות הנוראה והאכזרית הזו. דברים אלו נכונים מהבחינה הכלל אנושית, וכשנבחן את המימדים של הדבר בתוכנו אנו יכולים להגדיל בהרבה יותר את ההיקף, מדובר בחורבן של חלק כל כך גדול באומה שלנו שמכיל בתוכו מטובי בני האומה, ישיבות ורבנן ותלמידהון וקהילות מפוארות בנות מאות שנים, שהעמידו גדולי עולם וגדולי תפילה במשך תקופות ארוכות מאוד. קשה מאוד למצוא מי שאין לו קשר בצורה זו או אחרת להיקף האדיר של החורבן הנורא הזה, ולהשפעותיו הפסיכולוגיות האיומות שבתוכינו.

שלבי היחס הנפשי של הציבור לשואה לאורך השנים
נראה כי השיבה מחדש לעיסוק בנושא השואה נובעת מגישה מחודשת, שאולי אפשר להשתמש בה ולעלות קומה מבחינת יכולת ההבנה והעיכול שלנו את הדברים, וזאת דוקא בזכות מרחק הזמן. באופן כללי, התחושות של הציבור בישראל לאחר השואה היו להמשיך להימלט, והדבר קשור להקמתה של מדינת ישראל - הרבה מהאנרגיות של ההישרדות התנקזו אל הבנין המחודש, שמשמעותו אינה רק מציאת מקום מוגן יחסית, אלא גם העמדת תכונת חיים כזו שתהיה מסוגלת להבטיח שלא יישנה כדבר הזה. כל מעיני הנפשות הפועלות לא היו בעבר אלא בעתיד, איך להעמיד את עם ישראל על רגליו, ובראש ובראשונה הדברים אמורים ביחס להשלכות של השואה: הטיפול בשרידי הפליטה, השילומים והפיצויים, וכל מיני חשבונות בדרך לצאת מהשואה הנוראה.

חלק לא מבוטל מהתנהגות זו היה יציאה מכל מה שסבב את המושג שואה. בעיני רבים התפיסה היתה, שהשואה נגרמה כתוצאה מהבידול של היהודי הגלותי, העראיות והחולשה התחברה אצל רבים לחיי תורה ומצוות שעסוקים רק בקודש ולא בכח ובגבורה, בביצועיות בהצלחה, וכך חלק מהבריחה מהשואה היה לבנות בניית חיים אחרים. אצל אנשים רבים הדבר גרם להתנתקות מכל צורת החיים בעבר, הם לא רצו להיזכר בקהילות ובעיירה הארופאית אלא לראות את הדגם המחודש, הצורה העוצמתית המלאה, חרות וחופש, רחבות ושמחה, ולא את הצורה המקומטת, המושפלת ומלאת הצער, שאצל רבים זוהתה עם תורה ואמונה. על כן, אצל חלק גדול מעם ישראל לא היה רצון להתעסק בתוככי הדברים הקשים, ואצל חלק מהאנשים הדבר יצר ניתוק מוחלט מריבונו של עולם, כי האמונה התלוותה לחוסר בריאות, קידמה, עוצמה וכו'.

מאוחר יותר חזרה ההתייחסות לשואה בדגש יותר פרטי - זכר הקרבנות. לאנשים רבים היו בני משפחה שנרצחו בשואה, גם לאנשים שלא היתה להם מחוייבות ציבורית לעסוק בזכר של הקהילות והנפשות. לא מזמן הייתי באתר 'יד לשריון' בלטרון, ושם יש רשימה של כל הקרבנות שנפלו מחיל השריון ממדינת ישראל. על קיר אחד היו יכולים לרשום הכל. אבל במימדים של השואה אלו הם מספרים שלא יאומנו, והמחוייבות הזו הצליחה בכל מה שקשור עם העבודות השונות, ואחר כך נוצרו אפשרויות על ידי הסרת מסך הברזל לחזור לשם, ולהעמיד צורות כאלה ואחרות של הנצחה.

אולם, כל הדברים הללו אינם הדבר היותר עמוק של תפיסת השואה בצורה הכוללת שלה. בתקופה האחרונה יש לנו יותר כלים להתבונן על הדבר בצורה יותר גדולה, כמובן שאנו איננו מבינים את הדברים עד הסוף, אבל אנו מוכרחים להתבונן במשמעות השואה בצורה עמוקה יותר. הרב צבי יהודה זצ"ל התחיל לדבר בנושא, ואנו ננסה להסביר את הכיוון, עם דגשים מסוימים.

הבחנה בין חשבונות ותהליכים פרטיים לבין חשבונות ותהליכים כלליים

כשאנחנו רואים אסון בהיקף כל כך גדול, התחושה המסוגלת למלא אותנו היא תחושה של פלא על מעשה ה' הכואב והנורא והאיום הזה, תחושה של "כִּי לֹא מַחְשְׁבוֹתַי מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם וְלֹא דַרְכֵיכֶם דְּרָכָי נְאֻם ה', כִּי גָבְהוּ שָׁמַיִם מֵאָרֶץ כֵּן גָּבְהוּ דְרָכַי מִדַּרְכֵיכֶם וּמַחְשְׁבֹתַי מִמַּחְשְׁבֹתֵיכֶם" 1 . אנו איננו יכולים להבין זאת בשום אופן. למעשה, כשאנו מתבוננים בכך אנו רואים שהתורה דיברה על מציאות כזו, בפרשיות בחוקותי, כי תבוא והאזינו: "וַאֲבַדְתֶּם בַּגּוֹיִם וְאָכְלָה אֶתְכֶם אֶרֶץ אֹיְבֵיכֶם" 2 ; "וְהִפְלָא ה' אֶת מַכֹּתְךָ וְאֵת מַכּוֹת זַרְעֶךָ מַכּוֹת גְּדֹלוֹת וְנֶאֱמָנוֹת וָחֳלָיִם רָעִים וְנֶאֱמָנִים, וְהֵשִׁיב בְּךָ אֵת כָּל מַדְוֵה מִצְרַיִם אֲשֶׁר יָגֹרְתָּ מִפְּנֵיהֶם וְדָבְקוּ בָּךְ, גַּם כָּל חֳלִי וְכָל מַכָּה אֲשֶׁר לֹא כָתוּב בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֹּאת יַעְלֵם עָלֶיךָ עַד הִשָּׁמְדָךְ" 3 . בפסוקים רבים נוספים התורה מתארת מצב שהוא כמעט כיליון, איתו עם ישראל אמור להיפגש בגלות, וגם הנביאים מדברים על דברים כואבים ודרסטיים. כל הדברים הללו שייכים בעיקרם לגלות בכללותה, ובשואה בעוצמה מרוכזת גדולה במיוחד.

הגלות היא דבר בלתי נתפס. אף פעם אנו לא מבינים תהליכים אותם הקב"ה מחולל בצורה כללית, המחשבה שלנו נוטה להתעסק בפרט, גם בשמחה פרטית וגם בצער פרטי אנו מסוגלים לעכל יותר את המימדים. למרות שאנו יודעים שהיו חטאים מהם נבעה הגלות, קשה לנו להבין מדוע יש צורך במימדים כה גדולים של הגלות האיומה והנוראה שפוררה את האומה, כמו שאומר הגר"א שהגלות היא בחינת בית קברות, והגאולה היא בבחינת תחיית המתים. קשה להבין כיצד הגלות מהווה תיקון וכיצד היא מכפרת, מדוע היא מתבקשת ונדרשת, ויחד עם זאת אנו יודעים שכאשר הקב"ה רוצה לחולל ולשנות מדרגות, לעשות מהפכות פנימיות מהותיות - יש לו חשבונות אחרים.

בתחילת ספר 'אורות' הקדים הרב צבי יהודה שני נושאים חשובים: ראשית את ענין ארץ ישראל, כדי שנבין את המימד וקומת החיים של ארץ ישראל, ואחר כך את פרק המלחמה, שבא לתת לנו את הפרספקטיבה הנכונה להבין, שכאשר הקב"ה בונה במערכות ציבוריות כלליות הוא מגלגל את הדברים בדרך משלו - "בעל מלחמות זורע צדקות מצמיח ישועות". בתהליכים כללים כאלו יתכנו דברים שאנו לא תופסים, כמו "יש נספה בלא משפט" 4 , ו"מיתת צדיקים מכפרת" 5 . אנו איננו מבינים כיצד הסתלקות של אנשים בלא משפט, בהיקפים כה גדולים, בונה קומות חדשות. אנו איננו מבינים, אבל כך בנוי העולם.

אמנם, אנו מכירים משהו מכך ביחס לתורה ולארץ ישראל, שגם הן נקנות על ידי יסורים 6 . כאשר העולם הזה נושק עם ערכים מעל העולם, כנוגע ואינו נוגע, לפעמים היכולת שלו לתפוס משהו מאותם ערכים היא דוקא על ידי יסורים, וכמו שכותב הרב קוק בספר 'עין אי"ה' 7 , שהיסורים ממרקים את האדם ומסוגלים להקפיץ אותו מדרגה מעבר לשקיעה החומרית, וכך הוא יכול להתחבר אל הגודל. וכשם שביחס לאדם הפרטי היסורים מקפיצים אותו מדרגה רוחנית, כך ניתן לומר בקנה מידה הרבה יותר גדול על החורבנות הגדולים, זה מה שפוקח את העינים לכלל המין אנושי לעלות מקומה לקומה. העולם צריך לעלות עד לימות המשיח בסולם אינסופי, והמרחקים בין שלב לשלב כה גדולים, עד שאין אפשרות לעבור בדרך חלקה וצריך לשם כך משברים. כבר בקריעת ים סוף נרמז שתהיינה גלויות נוספות, כדברי חז"ל "עד יעבור עמך ה' עד יעבור עם זו קנית - עד יעבור עמך זו ביאה ראשונה, עד יעבור עם זו קנית זו ביאה שניה" 8 , וכן "אהיה אשר אהיה - אמר לו הקב"ה למשה לך אמור להם לישראל אני אהיה עמכם בשעבוד זה ואני אהיה עמכם בשעבוד מלכויות" 9 . כבר משה רבנו ידע שהוא לא יהיה הגואל האחרון, כי אין יכולת שיציאת מצרים תהיה הגאולה האחרונה.

יסורי הגלות התפרסו למעשה לאורך כל שנותיה, וניתן לומר שהריכוז הנורא של הקרבנות שהיה בשואה הוא כעין 'מכה בפטיש' של התפקיד הבלתי נתפס של הגלות, מבחינת הזיכוך והכפרה על כלל האומה לכלל דורותיה. למרות שאין יהודי שמתפלל תפילה בלי אזכור ירושלים, וחלק מהיהודים אומרים תיקון חצות וכו' - בכל זאת נוצר מצב שבתוך הגלות עצמה יש חורבנות ובניה מחודשת, כמו לאחר בגלות ספרד שאז מרכז בתורה נעקר ונבנה במקום אחר, וכותב האור שמח שדבר זה נועד לכך שהגלות לא תמצא חן בעינינו, ותהווה תחליף לגאולה השלמה. לפני כן היו גזרות נוראות בשנות ת"ח ת"ט, שבהם נרצחו יותר ממאה אלף קרבנות של יחידים וקהילות. לאורך כל שנות הגלות והקב"ה עוקר ובונה מערכות, ואנו לא תופסים זאת.

תקומת המדינה בעקבות השואה
במבט מרחוק אנו יכולים לראות, שכמעט לא היה אפשרי שעם ישראל ייבנה במדינת ישראל לולי השואה, וזאת מכמה היבטים. ראשית, הדבר נכון מההיבט המספרי: לפני השואה היו בארץ ישראל כשש מאות אלף יהודים, כאשר למעלה ממאה אלף איש מהם עלו לארץ מאז העליה לשלטון של המפלגה הנאצית עד ערב השואה. כתוצאה מהשואה, ההיקף המספרי השתנה לחלוטין. ההכרח הפנימי גרם להבנה שאין מוצא, ולכן גם מול שבעה צבאות אויב היו מוכרחים להכריז על הקמת המדינה. גם ההכרה של האו"ם במדינת ישראל (שאמנם לא היתה מקצה לקצה) באה בעקבות השואה - העולם הסכים בדוחק שצריך לתת לעם ישראל מדינה שכמעט אין לה סיכוי להתקיים, אבל היה בה משהו של פיוס ומחוייבות לעם הישראלי אחרי השואה. בלעדי פיסת הניר הזו - לא היה לנו אומץ לעשות את הצעד של הקמת המדינה. למעשה, בשואה עצמה היו רבנים שדיברו על כך שהם ה'עקידת יצחק' שלפני הגאולה, וזאת כשמסביבם קרבנות רבים, והם עצמם עמדו ערב קידוש השם הפרטי שלהם. גם לפני השואה דיברו על כך גדולי עולם, כמו הגר"א שקרא לתלמידיו לעלות לארץ הקודש ואמר ב'קול התור' שיעלו תלמידיו ארץ הקודש ואם לא יהיו אסונות ויסורין, הגר"א הרגיש זאת ולכן דחף את תלמידיו לעלות ואחר כך החפץ חיים שדיבר על כך בצורה מפורשת והרב זצ"ל בצורה פחות מפורשת.

גם הצהרת בלפור באה בעקבות הרגשת הצורך של העולם בהזדככות אחרי מלחמת העולם הראשונה, שטפחה על הפנים לאומות העולם, וחשפה בפניהם את הרשע התרבותי שלהם. בכמה אגרות דיבר הרב על כך שכל הבסיס למלחמת העולם הראשונה היה משחקי כבוד, כאשר במהלך המלחמה כמה עשרות מליוני אנשים ללא שום היגיון ותועלת, באותו קו חזית שכמעט לא היתה בו תזוזה, ולמרות זאת כל המדינות הלוחמות המשיכו להזרים עוד ועוד כוחות. המלחמה היתה ממש חרפה לאירופה, שגרמה אצלם לרצון למשהו טהור, ואחד הדברים החשובים ביחס לכך היה להחזיר את עם התנ"ך לארצו. אמנם הצהרת בלפור לא החזיקה הרבה זמן מעמד, המנדט הבריטי 'בלע' אותה, ולאף אחד לא היה איכפת מכך. הפה שאסר הוא הפה שהתיר...

יש אומרים שהשואה באה בגלל חטאים של עם ישראל, אולם אני חושב שהרצון לייחס דבר כל כך נורא בחומרתו למספר עבירות - מגמד את הדבר. ודאי שיש הרבה עבירות ועונשים, אבל יש להבדיל בין החשבון הפרטי לכללי. בחשבון פרטי, מי שנהרג לא היה דוקא מי שחטא. ודאי החשבון הכללי אינו סותר את החשבון הפרטי, ויש כאלו שהקב"ה ממית אותם כאן כדי לתת להם שכר בעולם הבא, אולם לנו קשה מאוד לעשות את החשבון הזה. גם אחרי השואה, יש לנו אפשרות לתלות כל מיני עונשים בכל מיני חטאים שהציבור שלנו צריך לחזור בהם בתשובה. ההתבוננות שלנו צריכה להיות בהיבט הכללי: "בינו שנות דור ודור". אנחנו צריכים להבין את המהלכים של הקב"ה, מעבר למימד הפרטי יש גם מימד כללי של הנהגת ה', וגם כל הנביאים דיברו על התבוננויות כלליות. גאולה היא דבר כללי, כשמבינים שיש כלל ישראל מבינים שיש גם התבוננות של כלל. מדינת ישראל אינה פרס על כמה מצוות, כשם שהשואה אינה עונש על כמה עבירות. ודאי שגם החשבון הפרטי קיים, אבל הוא אינו החשבון היחיד.

השואה - עקירת הגלות
הרב צבי יהודה התבונן על השואה כעקירה נוראה של הגלות. מצד אחד, השואה ביטאה את עומק המשמעות הנוראה הגלות- הדברים הכי נוראים עליהם דיברו התורה והנביאים רוכזו בצורה נוראה ואיומה, ומצד שני היתה בה בחינה של "מלך קשה כהמן" 10 , בחינת "וַיִּקָּחֵנִי בְּצִיצִת רָאשִׁי" 11 , ללא שום דרך מוצא חזרה. התפיסה הציבורית בעקבות השואה היתה שעם ישראל חייב לחזור לציון, אנו חייבים להיבנות כציבור וכאומה בארץ ישראל עם כל המערכות של הגבורה, הכלכלה והעוצמה. יש כאן צו אלוקי שמהדהד בצורות ובניסוחים יותר אמוניים ופחות אמוניים, והצו הזה אומר שכלל הציבור צריך להתלכד מסביב הישות העצמית הישראלית, ולא כנספחים שחוסים בצלו של עם זה או עם אחר. התודעה הזו נכנסה בדם ובעצמות של כל אחד מאיתנו, והיא מנסה להוציא מאיתנו את אלפים שנות הגלות.

דבר דומה אנחנו רואים לאחר יציאת מצרים: "וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם וְלֹא נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא כִּי אָמַר אֱלֹהִים פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה" 12 , תכונת העבדות היתה מוטבעת בתוך הנפש של עם ישראל, כאשר הם רואים את המצרים בקריעת ים סוף הם מיד נבהלים. תחושת הפחד מהגוים היתה צריכה להיעקר, כדי שבהיקפים לאומיים נחזור בקוממיות ובזקיפות קומה לארצנו. גם היום, החולשות וחוסר ההיגיון והביטחון העצמי מיוחסים לגלות ולשאריותה, שעדיין לא נגמלנו מהם. השואה היתה שיא עומק הגלות, ודוקא משום כך היא דחפה אותנו אל מקומנו, אל בניינו המחודש.

בירור תרבותי של אומות העולם, ומשמעותו לעם ישראל
מלחמת העולם השניה הביאה גם לבירור תרבותי נוקב וחריף, מעין הבירור עליו עמד הרב קוק בזמן מלחמת העולם הראשונה, ביחס לכשל שהתגלה בתרבות המערבית, ועד כמה היא יכולה להגיע לשפיכות דמים ורציחות, ודבר זה התגלה בצורה יותר נוראה ואכזרית לאין ערוך בעמלקיות הנוראה של העם הגרמני, עם כל עוזריו ונספחיו. בכמה מדינות, כמו אוקראינה וליטא, התושבים המקומיים אף הקדימו את הגרמנים: כשהם הבינו שמדינתם תיכף נופלת, הם כבר לא עצרו ביד היצרים שלהם. כמעט כל עם תרבותי בעולם, כולל עמי המערב, אינם מנוקים מן הביטוי החיצוני הזה כפי שהוא הופיע אצל האומה הנאורה והמתורבתת כפי שהיתה אז, במוחות ומדע והיקפי אוכלוסיה ויעילות. המציאות הזו נתנה מכה אנושה לכל הפירות הרוחניים, כביכול, שלהם. כמובן שכל האכזריות הזו יושבת על גבי הזרעים הקודמים של הנצרות 'דת האהבה', שכבר התגלתה בעבר בפרעות ואינקויזיציה, וכאן היא התלבשה בלבוש יותר הגון כביכול, יותר מתורבת, אלא שכאשר עם ישראל אינו מקרין את אורו - כל התרבויות המתקדמות ביותר מבית ומחוץ, והמלאות מילים יפות, יכולות לקרוס.

הבירור הזה ביחס לאומות העולם לא מוצה כל צרכו, העולם לא אהב אותו וניסה לטשטש ולצמצם את היקפי הזוועות, אבל האמת הולכת ונגלית, ובבוא העת עוד יעשו את החשבון איתו והמסקנות הנובעות ממנו. על כל פנים, הבירור הזה משמעותי מאוד גם לנו: הוא צריך לחייב אותנו לעמוד על נכסינו העצמותיים התרבותיים, להבין שאין לנו מה לחפש ולשחר אחרי תרבויות זרות, אלא לחיות את עצמנו, וחיים עצמיים יכולים להיות רק בארץ ישראל, "וּבְהַר צִיּוֹן תִּהְיֶה פְלֵיטָה וְהָיָה קֹדֶשׁ" 13 . אנו צריכים להיות ראוים להיות תזכורת לכל העוצמות הרוחניות של כל האבידות הגדולות האלה, אפשר לספר כל כך הרבה על כל אדם ואדם, והרבה דברים אנו לא מכירים. כל כך הרבה מחוייבות יש לנו להיות ממשיכי דרכם, להתאזר בעוצמה שהם הקרינו, הן בעוצמה האישית והן במענה העוצמתי שעולה מכלל העקידה הזו. העקידה דוחקת אותנו לגודל של אמונה, לבניית עם ישראל כפי שהוא ראוי להיות בימות המשיח, ורק דבר זה יכול להיות תשובה - אם בכלל אפשר לדבר על תשובה - לכל הקרבן הנורא.

שורשיה הפנימיים של האנטישמיות
בירור נוסף שהתברר בשואה הוא הנושא הגזעני. היטלר ימח שמו לא היה יכול לחיות בידיעה שיש יהודי בעולם, והוא כבש עם התפיסה הזו מליוני אנשים. בספרו של הרב לאו הוא מספר שראש עירית ניו יורק הראה לו גלובוס, שהיה הגלובוס של הצורר. על כל מדינה היו מספרים - הוא ספר כמה יהודים יש בה עד המספר האחרון, ובאלבניה למשל הוא רשם '2'. הרישום הזה היה על פני העולם כולו, לא רק הארצות שהוא כבש. היתה אצלו שנאה לעם ישראל כגזע, ללא חלוקה פנימית בתוכו בין יהודי שומר מצוות או שאינו שומר מצוות, בין יהודי מזרחי או מערבי, והוא לא היה מסוגל לנוח ולשקוט כל עוד יש יהודי שחי בעולם. הרב קוק ב"אורות התחיה" מבאר את שורש האנטישמיות כבחינת "איהו לא חזי מזליה חזי" 14 - בדומה לבהמות, שמקדימות לחוש את מה שאנחנו כבעלי הבנה קולטים יותר לאט, כך חשו הצוררים שעומדת על הפרק מהפכה עולמית רוחנית, שהעולם מתקרב לימות המשיח, שעם ישראל עומד להציב על במת העולם תהודה רוחנית אדירה שכל העולם יהיה מואר לאורה. אנחנו עוד צריכים ללמוד את הדברים, אבל אומות העולם הרגישו זאת בחושים החייתיים והתת מודעים שלהם, והתחושה הזו מסעירה אותם ומביאה אותם להתנגד. המלחמה שלהם אינה רק נגד תרבות ישראל, אלא נגד העצמיות שלנו באשר אנחנו, עד האחרון שבנו חס ושלום.

מורשת השואה - לשוב לעצמיות הישראלית
אנחנו, אוד מוצל מאש של השטניות הזו, צריכים לראות איך אנחנו נבנים מחדש מהשואה, איך אנחנו נותנים תשובה לשואה, ומה הקב"ה סימן לנו ע"י השואה. אנו לא באים להסביר את השואה, אלא מנסים להבין מה השואה מחייבת אותנו, מה צריכה להיות מורשת השואה, מהו הזיכרון המתאים מכה איומה כזו בעם ישראל. כל עם ישראל צריך להפנים את ההכרה שאנחנו בצו אלוקי שאין דומה לו, בפקודה אלוקית נוראה ואיומה. אנחנו חייבים להישמע למה שנשמתינו דוחקת בנו, לשוב לעצמיות הישראלית שלנו במלוא הכוח, במלוא הבנין הרוחני האמוני העצמותי העמוק, בתוך היישות השלמה הבריאה והאיתנה שלנו במדינה עצמאית ריבונית, מלאת קוממיות וחרות, בטחון, בריאות, שמחה וערכיות, ומלאת אהבה והארה. העצמיות שלנו תביא בסופו של דבר את ברכתה גם לשאר העמים, כמו שהרב צבי יהודה היה רגיל לצטט במאמר 'האחריות הישראלית' דוקא מפיו של אותו ניטשה - בו התורה הגזענית תלתה את שיטתה - שדיבר על עם ישראל שינצח את העולם ב"נקמת ברכתו". כביכול, על אפם ועל חמתם של כל העמים עם כל הרשע שלהם - עם ישראל עוד עתיד לברך אותם, הוא יזכה לשרוד ולהאיר את חייו, והעולם כולו יקבל את ברכתו בעל כרחו.

יש אנשים שהשואה מולידה אצלם מאיסה במלחמות ורגישות גדולה לחיי אדם, יש כאלה שהשואה מחברת אותם אל נסיעה לחוץ לארץ ושפות אחרות, רצון לחזור אל העבר והשורשים, אבל כל הדברים האלו אינם הכיוון הנכון (אם כי חלקם דברים נכונים מצד עצמם). הלקח שלנו מהשואה אינו מתמקד בהיבט הפרטי אלא בהיבט הכללי, לדעת שיש לנו שורשים, לדעת שיש לנו יהדות ארוכה, אדירה ורוחנית, עשירה ומלאת כוחות מאירי דרך, ואנו צריכים להכיר בהם ולהתמלא מהם. כמובן שהזכר של כל אחד ואחד הוא יקר לאין ערוך וחלילה לטשטש אותו, אבל מעבר למבט הפרטי אנו צריכים להתבונן במבט הגדול על התפקיד הגדול, לראות "כי עין בעין יראו בשוב ה' ציון" 15 - הקב"ה רוצה שנכוון את העינים שלנו אל העינים האלוקיות, שנראה את הכיוון, הדרישה והתביעה, ובעזרת ה' עם ישראל כולו יגיע לישועה גדולה בבנין שלם.


^ 1 ישעיהו נה, ח-ט.
^ 2 ויקרא כו, לח.
^ 3 דברים כח, נט-סא.
^ 4 בראשית רבה פרשה מט.
^ 5 מועד קטן כח ע"א.
^ 6 ברכות ה ע"א.
^ 7 על מסכת ברכות ה ע"א, בסוגיא העוסקת ביסורים.
^ 8 ברכות ד ע"א.
^ 9 ברכות ט ע"ב.
^ 10 עיין סנהדרין צז ע"ב: "רבי אליעזר אומר אם ישראל עושין תשובה נגאלין, ואם לאו אין נגאלין. אמר ליה רבי יהושע: אם אין עושין תשובה אין נגאלין? אמר לו הקדוש ברוך הוא מעמיד להן מלך שגזרותיו קשות כהמן, וישראל עושין תשובה ומחזירן למוטב".
^ 11 יחזקאל ח, ג.
^ 12 שמות יז, יג.
^ 13 עובדיה א, יז.
^ 14 מגילה ג ע"א.
^ 15 ישעיהו נב, ח.

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il