ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
מתמודדים עם הקורונה באתר ישיבה. היכנסו כעת!
בית המדרש מדורים הדף היומי

פרק 7

ברכת הגומל לאחר נסיעה ברכב

21
לחץ להקדשת שיעור זה
השבוע נלמד בגמרא (דף נד ע"ב) על דיניה של ברכת הגומל, וכך נאמר בגמרא: "אמר רב יהודה אמר רב: ארבעה צריכין להודות - יורדי הים, הולכי מדברות, ומי שהיה חולה ונתרפא, ומי שהיה חבוש בבית האסורים... הולכי מדברות מנלן - דכתיב: תעו במדבר בישימון דרך עיר מושב לא מצאו, ויצעקו אל ה', וידריכם בדרך ישרה, יודו לה' חסדו".
הדף היומי (8)
הרב עקיבא כהנא
6 - מה מברכים על "שלוה" או על חיטה קלויה?
7 - ברכת הגומל לאחר נסיעה ברכב
8 - האם כל הזמן מלווים אותנו מלאכים?
טען עוד

בגמרא מוזכר שאנשים שהלכו במדבר צריכים להודות, האם אנשים שהולכים בדרך שאינה מדברית צריכים גם הם להודות? המאירי מביא שיש מי שאומר שבגמרא מדובר דווקא בהולכי מדבריות שתעו בדרכם, או יורדי הים שאירעה להם סכנה מיוחדת, וניצלו ממנה, אך אם לא נכנסו לסכנה מיוחדת - אינם צריכים לברך, הוא כותב שכך גם מוכח מהפסוקים המובאים בגמרא שמתואר בהם את הסכנות שעברו יורדי הים. המאירי כותב שלדעתו כל הולכי דרכים נכללים בסכנה, וכמו שכתבו בירושלמי ש"כל הדרכים בחזקת סכנה" ולכן גם אם לא אירעה סכנה מיוחדת הם צריכים לברך הגומל, הואיל "והדבר מצוי להסתכן", הוא כותב שיש חולקים וסוברים שאין חובה לברך הגומל אחרי דרך מדברית שלא אירעה בה סכנה מיוחדת. הוא מוסיף שבכל מקרה מותר לברך הגומל, גם אם אין זו חובה. תוספות הרא"ש (ד"ה ארבעה צריכים וברא"ש בפסקיו ט, ג) חולק על דברי המאירי ולדעתו מה שכתוב בירושלמי שכל הדרכים בחזקת סכנה זה נכון רק לגבי תפילת הדרך, אבל ברכת הגומל היא במקום קרבן תודה, ולכן אין לברך אלא אם כן נכנסים למקום סכנה ממש, וכתב שמהערוך משמע שגם בלי סכנה מברכים הגומל. המשנה ברורה (ביאור הלכה ריט ד"ה יורדי הים) כתב שמסתבר שאם אדם הלך במדבר גם אם לא אירעה לו כל סכנה בפועל, צריך לברך ברכת הגומל, ואע"פ שבפסוק נכתב שהאנשים היו בסכנה, הפסוק מתאר מצב שיכול לקרות, ולא אירוע שבהכרח התרחש.

רב האי גאון נשאל (אוצר הגאונים ברכות) מדוע סדר החייבים בהודאה בגמרא אינו לפי סדרם בפסוק, וענה שבפסוק חייבי ההודאה מסודרים לפי השכיחות והדבר הכי שכיח זה הולכי דרכים, ואילו בגמרא המקרים מסודרים לפי רמת הסכנה, ויורדי הים הם הכי קרובים לסכנה. הרב שילה רפאל (תחומין י' עמ' 110) הוכיח מדבריו שהולכי דרכים אינם אנשים שנכנסים לסכנה מיוחדת, אלא על עצם ההליכה מחויבים לברך הגומל, אחרת לא היה הדבר שכיח יותר ממציאויות אחרות. ניתן לדחות את ראייתו שכוונת רב היא שכיון שהולכי דרכים כל כך שכיחים, הרי שבפועל יש גם יותר מקרים של סכנה בהם ביחס למקרים שאינם שכיחים כל כך.

הטור (או"ח ריט) כתב שמשמע מהרמב"ם (ברכות, י, ח) שלא רק אדם שהלך במדבר חייב לברך, אלא שעל כל דרך שאדם יוצא מהישוב וחוזר מברך הגומל, וכלל לא הזכיר שצריך שייכנס למקום סכנה. ומסביר הבית יוסף שלמד זאת מזה שהרמב"ם שינה מלשון הגמרא וכתב "הולכי דרכים" ולא "הולכי מדבריות", ומשמע שגם בלי שנכנסו לסכנה מיוחדת. ר' אלעזר סגל (יד המלך ברכות י, ח) כותב שמזה שכתב הרמב"ם: "והולכי דרכים כשיגיעו לישוב", משמע שהברכה היא לא על עצם הדרך, אחרת לא היה צריך להוסיף שיגיעו לישוב, אלא הברכה היא רק במקרה שיש סכנה בפועל, (לדבריו הרמב"ם סובר כדברי המאירי).

הרא"ש (שם) כתב ש"נהגו באשכנז ובצרפת שאין מברכין ברכת הגומל כשהולכים מעיר לעיר דסבירא להו שלא הצריכו להודות אלא הולכי מדבריות דשכיחי ביה חיות ולסטים", ואילו הבית יוסף כתב בשם האבודרהם (ברכת הראייה והשבח) שנהגו לברך על כל דרך שאדם הולך מביתו לעיר אחרת, אם הדרך ארוכה מפרסה. (וכך נראה שעולה מהבנת הטור ברמב"ם), וכך כתב בשו"ע (ריט, ז) שהוא מנהג ספרד. ערוך השלחן הוסיף ש"בזמנינו לא שייך כלל ברכת הגומל אפילו בנסיעות רחוקות, אם לא דרך הים ומדבריות, אבל ביבשה ובישוב לא שייך ברכת הגומל בזמנינו, ומימינו לא שמענו מי שיברך ברכת הגומל בבא מן הדרך המורגלת, ורק תפלת הדרך יש חיוב לאומרה בכל מקום", כלומר, לדעת ערוך השולחן אין לומר ברכת הגומל בכלל בדרכים רגילות, כל מה שדובר בגמרא בירושלמי ובראשונים זה רק על זמנים שבה הדרך היתה בחזקת סכנה, ומרוחקת מאנשים ומהישוב, מה שאין כן בזמננו. גם לדעת האבודרהם יש מקום לומר שתחת שלטון ישראל אין צורך לברך הגומל, וכפי שכתב בספר הפרדס (שער הראייה, הודאות) שתמה על המנהג שנהגו לברך הגומל גם אחרי שחוזרים מדרך קצרה וכתב: "רבינו יעקב חסיד ז"ל שאל בחלום אם טוב המנהג שנהגו לברך הגומל אפילו לא הלכו בדרך כי אם פרסה. והשיבו... טוב לכם לברך בכל עת, לפי שאתם עומדים תחת משא מלך ושרים, והקב"ה מציל אתכם מידם ושומר אתכם, וחייבים אתם להודות לו ולברכו". מדבריו משמע שהסיבה שמברכים הגומל בדרך קרובה היא משום שהיהודים נמצאים בסכנה מתמדת בגלות, ולכן לא ברור שהדבר נכון גם בארץ ישראל, ואולי גם בחו"ל בימינו הדבר פחות שייך. הרב שילה רפאל (שם עמ' 113) כתב בזמן האינתיפאדה, שאפילו בכבישים שיש שכיחות מסוימת של סכנה בכך שזורקים בקבוקי תבערה או אבנים מדי פעם, אין צריכים לברך הגומל, אם לא שאדם ניצל מסכנה ממשית. בכל מקרה לדברי המאירי שהובא לעיל מותר לברך גם כשאין חובה.

סיכום: נחלקו הדעות לגבי ברכת הגומל, אם יש לברך אותה בכל מקרה שבה אדם הולך, או רק במקרה שאדם נכנס לסכנה בדרכו באופן מעשי בתוך הדרך, בפועל באשכנז נהגו לברך ברכת הגומל אך ורק בדרך מדברית שיש בה סכנה, ובספרד נהגו לברך גם לאחר דרך קצרה, ונסמכו על הבנת הטור ברמב"ם, יתכן שגם מנהג ספרד לא שייך בימינו בארץ ישראל.
עוד בנושא הדף היומי
שאל שאלה

לא ניתן להעביר הודעה לרבנים באמצעות מערכת התגובות.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il