מיהם הנחשבים בעיניי עצמם אוהבי ה'? אומרת הסוגייה במסכת שבת (פח:):

הנעלבים ואינם עולבים, אומר הרב קוק (עין-איה, שם), זה אומר – נפגעת. אמרו עליך משהו. אז מה עכשיו אתה עושה? אני בשטחיותי עד שאני פוגש את המשפט הזה, אז אני אחזיר. ואני אומר לכם אפשר להחזיר. זה לא הנושא. הנושא הוא להיות אוהב כצאת השמש בגבורתו.
כשהעניין האישי, לפחות בחתירה שלך, רוצה להיות נקי, אז אתה לא עסוק במה שפגעו בך. אתה תגדל באמת. הקיצור שולחן ערוך אומר שאם פגעו בך, אתה יודע מה הנקמה הכי טובה? תהיה יותר גדול. במקום לפחד ולהשתתק, תצמח. אין מכה יותר גדולה מכך למי שפגע בך. והרי יכול להיות שכל מה שהוא פגע בך זה כי אמרו לו שאתה עלול לסכן אם אתה תגדל יותר מדי. אז תגדל, זה בידך. אתה לא משיב בחרפות וגידופים.
זה לא קל. נכון, דבורה הנביאה לא מציבה יעדים קלים. אם היא הייתה עוסקת בשכר חיצוני זה היה קל. אבל היא עוסקת בשליחות ובאחריות שמוטלת על אוהבי ה'. אוהבי ה' הם משרתי האמת האלוקית, ולא האמת האלוקית משרתת אותם. יש על זה בירור נוקב בבחירות האלה. אין מה להסתיר אותו.
אם יש גורם שכולם מטילים עליו בוץ אז או שבאמת אין בו כלום. זה יכול להיות. תבדוק, תברר, אתה אדם בר דעת. או שהוא מאיים עליהם. אולי הוא רוצה לשדר תביעה, חתירה לניקוי.
יש ביטוי כזה בגמרא, תפילה שהיו גדולי האמוראים אומרים אותה בכל יום אחרי התפילה, תעשה שלום בין פמליה של מעלה ופמליה של מטה, בין הכוחות הרוחניים העליונים לבינינו. ותעשה שלום בין אלה שלומדים לשמה לבין אלה שלומדים לא לשמה. יש מתח, כי אני רוצה להרוויח משהו ואתה מפריע לי. רגע, אבל אולי הרווח שלי לא נכון. אולי בזה שאתה מנער אותי אתה יכול לגרום לי להתרומם. אז למה לחרף אותך? "הנעלבים ואינם עולבים".

תעצומות לעם
כך כותב הרב קוק (אורות ישראל ה, ג):
לא באנו לעולם בשביל זה. זה מכשיל את כוחו של העם, זה לא עוזר לו.
חוץ מהשאלה מי יהיה משרת ציבור, המכונה חבר כנסת, לא מי זכה, לא מי ניצח. מי נבחר להיות משרת ציבור. חוץ מהשאלה הזאת, יש כוח גדול שנקרא כנסת ישראל. נשמתם של ישראל. 'לא תידום הנשמה הזאת מזמרתה הפנימית'. היא לא באה לעולם בשביל שאלות השעה בלבד.
מוסיף הרב קוק – " והצורה הכלכלית גם היא תתרומם ע"י הבטחון המוסרי " – יחולו שינויים בכל הנושא הכלכלי במדינת ישראל. זה ברור. ואם יסתערו על השינוי הזה לא ברמה של "אני טוב אתה לא", לא ברמת פסילה, לא ברמת קטרוגים, אלא ברמת רצון לבנות משהו מתוקן, הוא יזוז, הוא יצמח השינוי הזה.
"אמון של אחים". זה קצת חסר. זה קצת נשחק בכל ההשמצות של השבועות האחרונים. ואני מאמין שהחרפות והגידופים של הרבה על הרבה. זה לא רק מכיוון מסוים. זה ענן כזה. הוא יעבור ויתאדה. כמו שהרמב"ן אומר בהקשר אחר – תשכח השנאה, תזכור, תציף את האחווה. את היסוד הפנימי, שמופיע בגוונים שונים, כמו במשפחה. לא שסע. לא קרעים. לכן הוא אומר: "אמון של אחים, לא רק בביטויים ריקים כי אם בעצם מעמד הנפש והרצון הקבוע, המרכז את החיים ודרישותיהם. וחילוק המקצועות בעבודת המעשה ועבודת הרוח לא יוליד עוד דלות ומשטמה".
האם בעיני רוחנו אנחנו רואים רשימה של ח"כים באיזו תנועה, פעם בשבוע יושבים ולומדים? על מידות, על מה היחס בין לשמה ולא לשמה, על מה זה להיות משרת ציבור. אולי מפלגה אחת תעשה ככה, ותצטרפנה עוד מפלגות. עידן חדש.
מי אמר שהכול צריך להתנהל בצד הקטן של השאלות של חיי שעה? אולי זה יכול להיות דבר ש'לא מוליד דלות ומשטמה' "כי אם עושר ואהבה מלאה חיים ותעצומות לעם" (ערך: הרב ליאור לביא).