- פרשת שבוע ותנ"ך
- יתרו
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
רויטל בת לאה
הביא רמב"ן (כאן) מדרש מכילתא:
"רבי נתן אומר, לאוהבי ולשומרי מצוותי, אלו שהם יושבים בארץ ישראל ונותנים נפשם על המצוות. (לדוגמא:) 'מה לך יוצא ליהרג?' 'על שֶמַלתי את בני'. (ועוד שואלים באותו דור של שמד) 'מה לך יוצא לישרף?' (ועונה) 'על שקראתי בתורה'. 'מה לך יוצא ליצלב?' (ועונה) 'על שאכלתי את המצה' (בפסח). 'מה לך לוקה באפרגל?' (כלומר, שוט). (ועונה) 'על שנטלתי את הלולב'. ואומר (במקרא) 'אשר הוכיתי בית מְאַהֲבַי' (זכריה יג, ו). המכות האלו גרמו לי לֵיאָהֵב (כלומר להיות נאהב) לאבי שבשמים" (עכ"ל לשון המדרש שהרמב"ן מביא).
יש להקשות על מעשי אבותינו. הרי הלכה נפסקה בשולחן ערוך (יו"ד סי' קנז, סעיף א, רמ"א):
"ודוקא אם רוצים להעבירו במצות לא תעשה, אבל אם גזרו גזירה שלא לקיים מצות עשה, אינו צריך לקיימו ושייהרג".
וברשימת פרטים הנ"ל יש מצוות מילה, קריאה בתורה, מצה בפסח, לולב וכיו"ב, כולן מצוות עשה. ולמה מסרו נפשם? אלא שרמ"א בעצמו ממשיך בדבריו: "מיהו אם השעה צריכה לכך, ורוצה ליהרג ולקיימו, הרשות בידו" עכ"ל. מה פירוש שהשעה צריכה לכך? שמא יש מענה לזה בדברי הש"ך (שם, ס"ק ב):
"דאם הוא אדם גדול וחסיד וירא שמים ורואה שהדור פרוץ בכך, רשאי לקדש השם ולמסור עצמו (למיתה) אפילו על מצוה קלה, כדי שיראו העם ליראה את ה' ולאוהבו בכל לבם" עכ"ל.
זאת אומרת, כאשר יש צורך לחנך את שאר בני הדור, כי נתרשלו מקיום התורה, והחסיד הזה רוצה לנהוג קיצוניות כדי להפגין שיש לקיים מצוות ה' בכל מחיר שהוא, ואפילו בהפסד חיים, הרי בזה הוא עושה מצוה גדולה. כי שאר בני הדור רואים שזה מסר את כל אשר לו, אפילו המשך שנות חייו, ובלבד לא לוותר על דבר ה'. בלשון אחרת, יש דבר שהוא יקר ונעלה וחשוב לאין ערוך יותר מאשר חיי הגוף, והוא קיום של מצוות ה'. ובזה מובן מדוע הפסוק מכנה את הללו "לאוהבי". כי הם "שומרי מצוותי" לא מפני ההכרח, ולא מפני ההרגל, אלא מפני אהבה גדולה ליוצר כל ב"ה.
(ויש להעיר כי לאו דוקא גדולי דרגא "אדם גדול וחסיד" וכו', כי לדעת פי' הנצי"ב על השאילתות, הרמב"ם סבור כי גם על קיום מצוות עשה בשעת השמד מקיים האדם מצוות עשה של "ונקדשתי בתוך בני ישראל". וזה דין שהוא שוה לכולם. ואין דעתו מסכמת לרמ"א הנ"ל).
אבל עדיין צריך בירור. משום מה אמר מדרש מכילתא תוספת מלים "אלו שהם יושבים בארץ ישראל ונותנין נפשם על המצוות"? כלום בחו"ל לא היו מעשי גבורה שהיהודים מסרו נפשם על קיום המצוות?
עונה על כך מחבר "מגן אברהם" לשו"ע, בספרו "זית רענן" ביאור ל"ילקוט שמעוני" שהביא המכילתא הנ"ל.
"שבארץ ישראל היו גזירות קשות (של אומות העולם נגד המצוות) והיו יכולים (הנרדפים) לברוח לחוץ לארץ. ואפילו הכי מסרו עצמם על ישיבת ארץ ישראל. מה שאין כן, היושב בחוץ לארץ במקום (שיש) גזירות קשות, מתחייב בנפשו דלא אזיל (כלומר שאינו נודד ממקומו) למדינה אחרת" עכ"ל.
זאת אומרת, מי שנמצא בעימות קשה נגד השלטונות, מוטל עליו לברוח למדינה אחרת, כמו שכתב הרמב"ם ב"אגרת קידוש השם". ראשית, כי מי יודע אם יצליח לעמוד בנסיון היסורים, ושמא לבסוף ייכנע ויעבור את העבירה. ועוד, גם אם ייהרג תחת לחץ השלטונות, מתחייב בנפשו כי היה יכול להמלט למקום רחוק ולהציל את נפשו. ומסיים "מגן אברהם" את דבריו הכבירים, שאם מדובר ביושבי ארץ ישראל, איך אפשר להעלות על הדעת שיצאו לחו"ל? המצוה שהם מקיימים בכל עת ורגע בעת ישיבתם, מצוה זו היא כה חביבה עליהם שאפילו במחיר של יסורי המלכות, או אפילו חשש שימותו על המצוות, אינו מרתיע אותם. הדברים הללו מזריחים אור גדול על מעלת אחיזתנו בא"י למרות כל הסכנות הצפויות לנו מאויבינו מבחוץ או שונאינו מבפנים (כדברי הרב קוק ב"אגרות", ח"ב עמ' רכ"ו).
מדוע לפי ר' נתן קורא ה' דוקא לבני ארץ ישראל "אוהבי"? התשובה לכך היא מפני שבחו"ל עיקר הדרך להגיע לעבודת ה' היא ע"י יראה; ובארץ ישראל הדרך היא ע"י אהבה. כך כתב "שם משמואל" (אדמו"ר מסוכצ'וב, על וישלח, עמ' מב). זו לשונו:
"ההפרש בין א"י לחו"ל. שבא"י העבודה באהבה ודביקות כענין שבת. ובחו"ל העבודה בסור מרע וביטוש (התשת) כוחות נפשו, להכניעם לקדושה על כרחם, שלא בטובתם" עכ"ל.
והרי זה פסוק מפורש באֲמָנָה אשר יהושע בן נון כרת בין ישראל והקב"ה. וז"ל:
"רק שִמְרו מאד לעשות את המצוה ואת התורה אשר ציוה אתכם משה עבד ה', לאהבה את ה' אלוקיכם וללכת בכל דרכיו ולשמור מצוותיו ולדבקה בו, ולעובדו בכל לבבכם ובכל נפשכם" (יהושע כב, ה).
והדבר צריך עיון, והרי בפסוק המקביל הדומה לזה מאד (דברים י, יב) מפורטות כל התכונות הללו, עם הבדל אחד. שם מפורשת "ליראה את ה' ללכת בכל דרכיו ולאהבה אותו" וכאן בדברי יהושע מפורשת אך ורק "אהבה", ונשמטת הזכרת "יראה"? אלא זאת כי כאן יהושע מדבר אל עם הנכנס לארץ הקודש, שם עבודת ה' באהבה.
מעין רעיון זה (בלי לעמוד על ההבדל שבין הפסוקים הנ"ל) הזכיר המלבי"ם על ספר דברים (יא, כב).
"כי אם שמור תשמרון את כל המצוה הזאת אשר אנכי מצוה אתכם לעשותה. לאהבה את ה' אלוקיכם, ללכת בכל דרכיו ולדבקה בו. והוריש ה' את כל הגויים האלה מלפניכם, וירשתם גויים גדולים ועצומים מכם".
גם כאן אין "יראה" מוזכרת. ולמה? עונה שם המלבי"ם:
"יש שתי מדריגות בעבודת ה', זו גבוהה מזו, שהוא העובד מיראה, וגבוה עליה העובד מאהבה. גם בירושת הארץ יש הבדל ביניהם. הגבולות שהוזכרו בפרשת מסעי, הם למען כיבוש יהושע (בצמצום, לפי מה שהספיק יהושע לעשות בחייו). אבל כבר הבטיחם ה' (בפרשת משפטים) 'ושַתִי את גבולך מים סוף ועד ים פלשתים, וממדבר עד הנהר', שזה הבטיחם בעת שיעבדו מאהבה, שאז יתרחב גבול א"י יותר מגבולים הנזכרים בפרשת מסעי ובכיבוש יהושע" עכ"ל.
ובאמת חידוש של המלבי"ם כמעט מפורש במקרא:
"כי אם שמור תשמרון וכו' לאהבה את ה' אלוקיכם וכו' והוריש ה' את כל הגוים האלה מלפניכם".
כלומר ז' עממין. ואח"כ ממשיך המקרא "וירשתם גויים גדולים ועצומים מכם" (הם התוספת על שבעה הנ"ל) כל המקום אשר תדרוך כף רגלכם בו, לכם יהיה. מן המדבר והלבנון מן הנהר נהר פרת ועד הים האחרון (התיכון) יהיה גבולכם" (דברים יא, כב-כד. וחילק זה מוזכר במדרש ספרי על פסוקים אלו). הרי כאן שני שלבים שונים, הנאמרים כמתן שכר על "לאהבה את ה'" ובלי להזכיר כלל "יראה". ועוד נוסיף חילוק: לכן אותו הפסוק שדיבר על "יראה" (דברים י, יב) הוא בלשון יחיד, לכל יהודי אפילו הוא נמצא בחו"ל. מה שאין כן פסוקנו (יא, כב) הוא בלשון רבים, לציבור ישראל שבא"י. (ע"ע חילוק זה בין חו"ל לא"י בדברי רי"מ חרל"פ, "מעייני ישועה", עמ' כז).
ובזה אנו מבינים יפה מדוע כינוי כבוד "לאוהבי" שייך דוקא ליושבי ארץ ישראל. כמו בימים ההם, גם בזמן הזה, יש אוהבי ה' המוסרים עצמם לכל מיני סיגוף וצער על קיום המצוות, נגד כל ממשלת זדון הכופה על ביטול מצוות יישוב א"י. אשרי חלקם של העומדים בתקיפות הדעת למען קיום מצוות התורה! להם תאר הכבוד המרומם של "לאוהבי", והם גם יזכו לשכר "לאלפים".
למה משווים את העצים לצדיקים?
תחילת החורבן: ביטול קרבן התמיד
האם הניסים שקרו במצרים יכולים לקרות גם היום?
הנאה ממעשה שבת
חידוש כוחות העולם
פריחת הגאולה!
לקום מהתחתית של התחתית
לאן המריבות בתוך עם ישראל מובילות אותנו?
חג החירות
עבודה שאין לה סוף
יום כיפור - איך נדע מי פטור מהצום?