בית המדרש

  • מדורים
  • לאורו
קטגוריה משנית
לחץ להקדשת שיעור זה
undefined
3 דק' קריאה
אפסי ארץ
"רבי יוחנן פתח לה פתחא להא פרשתא מהכא (תהלים צח, ג) זָכַר חַסְדּוֹ וֶאֱמוּנָתוֹ לְבֵית יִשְׂרָאֵל רָאוּ כָל אַפְסֵי אָרֶץ אֵת יְשׁוּעַת אֱלֹהֵינוּ אימתי ראו כל אפסי ארץ את ישועת אלהינו בימי מרדכי ואסתר" (מגילה יא, א).
ר' צדוק הכהן מלובלין (פרי צדיק פורים, ד) מחדש מהלך מורכב ואלו דבריו:
"וזה היה עיקר נס פורים שהיו אז בשפל המדריגה וכאשר הרגישו ישראל שעומדים בתכלית ההסתר כמו שנאמר (אסתר, ד', ג') אֵבֶל גָּדוֹל לַיְּהוּדִים וְצוֹם וּבְכִי וּמִסְפֵּד וגו' וכידוע דענין אבילות והספד יורה על דבר שנחלט בדעת האדם שכבר אבדה תקותו וכענין אבל והספד על מת שאין אופן להחזירו ועל ידי זה שהרגישו ההסתר פנים נהפך להם מאבל ליום טוב.
וזה שאמרו אימתי ראו כל אפסי ארץ את ישועת אלהינו בימי מרדכי ואסתר... המכוון ראו כל אפסי ארץ על ישראל שהיו אז בתכלית השפלות בההסתר עד אפסי ארץ ודייקא על ידי זה ראו את ישועת אלהינו מתוך ההסתר הזה דייקא ."

"ואין המכוון במה שנאמר ראו כל אפסי ארץ על אומות העולם... המכוון 'ראו כל אפסי ארץ' על ישראל" בניגוד למפרשים אחרים רבי צדוק מפרש שבביטוי 'אַפְסֵי אָרֶץ' הכוונה לעם ישראל, "שהיו אז בתכלית השפלות בההסתר" , באותם ימים היינו ראויים לתואר הזה מכיוון שהרגשנו אפסים. מאיפה רבי צדוק לומד את זה?
מפסוקי המגילה (אסתר ד, ג) "וּבְכָל מְדִינָה וּמְדִינָה מְקוֹם אֲשֶׁר דְּבַר הַמֶּלֶךְ וְדָתוֹ מַגִּיעַ", כשנודעה הגזירה, התגובה של עם ישראל היתה - "אֵבֶל גָּדוֹל לַיְּהוּדִים וְצוֹם וּבְכִי" עד כאן מובן שהמצב קשה אמנם, אבל התגובה סבירה. אך ההמשך לא כל כך ברור "וּמִסְפֵּד שַׂק וָאֵפֶר יֻצַּע לָרַבִּים", את המת מספידים, ולובשים שק ואפר לאות אבל, את מי הם הספידו??
"ענין אבילות והספד יורה על דבר שנחלט בדעת האדם שכבר אבדה תקותו וכענין אבל והספד על מת שאין אופן להחזירו" , למרות שעוד לא מת אף אחד כשנגזרה הגזירה היאוש כבר אכל אותנו, הרגשנו אפסים. צריך להבין את המצב בו עם ישראל היה נתון, בגלות יש קללה, "וְהַנִּשְׁאָרִים בָּכֶם וְהֵבֵאתִי מֹרֶךְ בִּלְבָבָם בְּאַרְצֹת אֹיְבֵיהֶם וְרָדַף אֹתָם קוֹל עָלֶה נִדָּף" (ויקרא כו, לו), "וְהָיוּ חַיֶּיךָ תְּלֻאִים לְךָ מִנֶּגֶד וּפָחַדְתָּ לַיְלָה וְיוֹמָם וְלֹא תַאֲמִין בְּחַיֶּיךָ" (דברים כח, סו), ועם ישראל מרגיש את הקללה הזו עכשיו, הוא נתון תחת מלך שנחשב בעיני עצמו מלך מלכי המלכים ויותר, עם ישראל שרוי בייאוש מוחלט.
ודווקא מתוך המצב השפל הזה נהפך להם האבל ליום טוב, ועוד ממשיך ר' צדוק ואומר:
"וענין זה מתנוצץ בכל שנה בימי פורים נתודע לכל פרטי נפשות ישראל כל מי שיודע נגעי לבבו איך הוא בשפל המדריגה והוא מתמרמר על זה. בזה עצמו נודע ומאיר בלבו שנהפך לו מיגון לשמחה."

ונהפוך הוא
איך מתרחש ה'ונהפוך הוא' הזה? אפשר לומר שזה תהליך סגולי, שיש חסד אלוקי, ואז אין שאלות, אבל אם אנחנו רוצים להבין מה מתרחש בעומק הנפש צריך לשאול ולחפש תשובות.
פורים זה המפגש הישיר בין האדם, פרטיותו, צניעותו - לבין כלל ישראל. כלל ישראל כולל בתוכו אל כל הסוגים, להבדיל בגרמניה של הנאצים היהודים באותה תקופה היו מאוד מגוונים, מכל מיני זרמים ושיטות, אבל את היטלר זה לא היה מעניין, הוא הרג את היהודים עד דור רביעי, גם אלו ששלושה דורות התבוללו, הוא גילה את מקורם והרג אותם, לא עניין אותו שום חילוק ושום זרם. אם אתה יהודי - והוא לא יכול לשאת את קיומך. באותו אופן נהג המן הרשע, וכשאויבינו רוצים לפגוע בכח הכלל שלנו - מתעורר בנו כח הכלל.
זה יוצר תנועה מעגלית, ככל שאדם יותר קשור למעלת הכלל הוא שואל את עצמו - איפה אני? למה אני לא מתאים למעלה שאותה אני אמור לייצג? וזה גורם לו לבכות. מאותה סיבה שבגללה הוא בוכה, מכיוון שהוא מחובר לנשמה של הופעת הקב"ה בעולם, מאותה תנועת נפש הוא גם שמח, כי הוא מחובר להופעת השכינה, מצד שני אם אני קשור למהלך הזה אני שואל את עצמי איך אני מתנהג? וזה גורם לי צער, על ההתנהגות שלי שלא תמיד הכי מושלמת. זוהי עבודת הנפש של פורים – חשיפת העולם הפנימי, וכדברי הרב קוק (מאמרי-הראי"ה, 'אגרת הפורים' עמ' 153):
"יהיו לנו ימי הפורים הבאים עלינו לטובה... לימים שתפרוץ אצלנו ממחבואה היהודי, התודעה הפנימית שלנו, והתודעה הבאה מתוך מצפונה של הנשמה החבויה בכל נפש מישראל בקרבה פנימה..." (ערך: הרב ליאור לביא)
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il