בית המדרש

  • משפחה חברה ומדינה
  • יסודות בדיני ממונות
לחץ להקדשת שיעור זה

עין תחת עין - ממון

undefined

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א

טבת תשפ
7 דק' קריאה
נאמר בתורה בפרשת משפטים כ"א פס' כ"ד "וכי ינצו אנשים...ואם אסון יהיה ונתת נפש תחת נפש עין תחת עין שן תחת שן יד תחת ידי וגו' " לאמר, מפשט לשון התורה החובל בחברו ומוציא עין יש להוציא עין לחובל, עין תחת עין. וכו'. ובפרשת אמור כ"ד י"ט נאמר "ואיש כי יתן מום בעמיתו כאשר עשה כן יעשה לו שבר תחת שבר עין תחת עין שן תחת שן כאשר יתן באדם כן ינתן בו". גם בפסוק זה המשמעות היא שעין תחת עין ממש.
ואולם המשנה בפרק החובל ב"ק פ"ג: אומרת החובל בחברו חייב משום חמישה דברים: נזק צער רפוי שבת ובושת. והגמ' שואלת אמאי עין תחת עין אמר רחמנא עין ממש. והגמ' מבארת שאי אפשר לפרש את התורה שהכוונה עין ממש ומאריכה לבאר ממקורות רבים שאין הכוונה עין ממש אלא ממון.
אחת הראיות מכה נפש בהמה ישלמנה נפש תחת נפש והכוונה ממון כמובן וההמשך בפסוקים וכי יתן מום בעמיתו וכו' עין תחת עין א"כ גם כאן הכוונה ממון.
הרמב"ם הל' חובל פ"א הל' ג' אומר זה שנאמר בתורה "כאשר יתן מום באדם כן ינתן בו" אינו לחבול בזה כמו שחבל בחברו אלא שראוי לחסרו אבר או לחבול כמה שעשה ולפיכך משלם נזקו. כלומר הרמב"ם מסביר שכוונת התורה לומר באמת היה ראוי החובל שיעשו לו מה שעשה. וזה מביא אותנו לחייב את נזקו בתשלום לנחבל והוא מוסיף ומבסס את דבריו "והרי הוא אומר לא תקחו כופר לנפש רוצח לרוצח בלבד הוא שאין לוקחים כופר אבל לחסרון אברים או לחבלה יש כופר." כלומר התשלום הוא במקום לקחת את העין החיוב לקחת את העין אבל בפועל משלם תמורת העין. ובהל' ו' הרמב"ם אומר אע"פ שדברים אלו נראים מענין תורה שבכתב כולן מפורשים הן מפי משה מהר סיני וכולן הלכה למעשה בידינו וכזה ראו אבותינו דנים בבית דינו של יהושע וכו'. כוונתו לומר אף שכך משמע מהתורה עצמה שהתשלום ממון אל תאמר שרק חכמי התלמוד הם מפרשים שעין תחת עין ממון אלא זה מימות משה רבנו.
גם אבן עזרא כתב כן פרוש עין תחת עין ראוי להיות עינו תחת עינו אם לא יתן כפרו וע"ש דבריו בהרחבה. והרמב"ן שם מביא את דברי אבן עזרא.

האם התשלום מדין ממון או קנס?
הרמב"ם בהל' חובל פ"ה הל' ו' כתב הודה החובל שהוא חבל משלם חמשה דברים שהרי עדים היו שם שנכנס לתוך ידו שלם בשעת מריבה ויצא חבול. אבל אם לא היו שם עדים כלל והוא אומר חבלת בי והודה מעצמו פטור מן הנזק ומן הצער וחייב בשבת ובשת ורפוי ובהל' ז' כתב ולמה משלם שלושה דברים אלו ע"פ עצמו שהשבת והרפוי ממון ואינו קנס כלומר, מדבריו משמע שהנזק והצער הם קנס לכן לא משלם ע"פ עצמו.
והמ"מ תמה על הרמב"ם כי בב"ק ד: תני ר' אושעיא י"ג אבות נזיקין ור' חייא תני כ"ד אבות נזיקין וקא חשיב תשלומי כפל, ומקשין לר' אושעיא למה לא תני כ"ד ומשיבים מפני שלא מנה קנסות א"כ בכלל י"ג נזיקין כלול נזק צער והם ממון ולא קנס ועוד לשון הגמ' בדף פד: אדם באדם ואדם בשור דממונא הוא לעבוד שליחותייהו ואפשר לתרץ שמדובר על רפוי ושבת. הרמב"ם בהל' טו"נ פ"א הל' י"ז כתב במה דברים אמורים שהמודה בקנס פטור בשהודה בדבר שחייב עליו קנס כגון שאומר חבלתי בזה. כלומר שוב הרמב"ם אומר שחיוב על חבלה הוא מדין קנס. והראב"ד מקשה איני מוצא קנס בחבלות.
צריך להבין את הרמב"ם מדוע חיוב נזק כשאדם הזיק אדם נחשב לקנס ולא חוב ממון אם נאמר שאדם א"א להעריך אותו בממון א"כ צריך להיות גם כאשר שור הזיק אדם אין החיוב ממוני כי אין ערך ממוני לאדם אלא זה קנס. והרמב"ם לא הזכיר שגם שור שהזיק אדם זה קנס ונ"מ שאם הודה בעל השור יהיה פטור. וגם צריך להבין מדוע לא יתחייב אדם בנזק חיוב ממוני מטעם שבת שהרי אם אדם קטע יד חברו אינו יכול לעבוד כל ימי חייו מדוע לא יתחייב מדין שבת. ואכן או"ש אומר שחייב לשלם מדין שבת. או"ש מבאר שהרמב"ם סובר שאין דמים לבן חורין ולכן זה קנס וגם שור שהזיק אדם החיוב מדין קנס. כ"כ או"ש בהל' נזקי ממון פ"י הל' ד' וכן אם אדם הוזק בבור או אש ועל השאלה מדוע הרמב"ם מחייב על הפגם של אונס מתורת ממון כמו שכתב בהל' נערה בתולה פ"ב הי"ב האומר אנסתי או פתיתי בתו של פלוני אינו משלם קנס אלא בושת ופגם וצער משלם ע"פ עצמו. והרי פגם הוא נזק ואין ערך לאדם. קושיא זו מקשה ה"ה מסביר האו"ש בתולה שעומדת להתקדש ויטול אביה דמיה מהמקדש ואם נפגמה מפסיד ממון וכן הצער שיך לו כי בידו לצערה שיכול למוסרה למנובל ומוכה שתין. ולכן הצער שלו שיכול לקבל ממון על זה שמצערה.
לפני שנסביר את הרמב"ם בדרך חדשה יש לברר תחילה את יסוד חיוב נזיקין בכלל האם הוא חיוב ממון או עונש מרתיע
הגמרא אומרת שנזיקין הן מלוה הכתובה בתורה כלומר אילו לא חייבה התורה בפרוש לא היינו יודעים ענייני נתינות הללו אבל מלוה שלוה מעות לא צריך לפרש בתורה דפשיטא מי שלוה צריך לשלם. אלו דברי תוס' קידושין י"ג: המקור בגמ' שנזיקין מלוה הכתובה בתורה בערכין ו: .
כלומר שחיוב תשלומי נזק זה מגדרי עונשין ואכן כך לשון המכילתא מובא בתוס' ב"ק ד. ד"ה ולא זה וכו' תניא כי יפתח וכי יכרה אם על פתוחה חייב על פרייה לא כ"ש אלא ללמדך שאין עונשין ממון מן הדין. המכילתא מגדירה חיוב תשלום נזיקין בעונש.
הרשב"א דף ב: ד"ה אבל במחוברת אימא כולה מועדת וכו' מקשה אדרבא אימא כולה תמה לשלם חצי נזק דכל לאפוקי קולא לנתבע. ומתרץ י"ל אדרבא בנזיקין ספקו דידהו להחמיר באיסורין. דברי הרשב"א טעונים הסבר הרי בספק אם היה הזק אנו אומרים המע"ה. חת"ס מסביר בתשו' יו"ד רמ"א כאשר הספק אם עשה נזק אזלינן לקולא אבל כאשר הספק אם על נגיחה כזו התורה חייבה זה ספק בחיוב השמירה בזה הדין ספק לחומרא כלומר כל חיובי תשלומי נזיקין הם גדר של חיוב שמירה וחיוב שמירה מקורו ממצוות ונשמרתם מאוד לנפשותיכם. ואל תעמוד על דם רעך. כלומר חיוב תשלום בנזיקין זה עונש מרתיע כדי שלא יבוא להזיק כלומר יש צד של איסור להזיק וספק איסור לחומרא.
לאמר, חיוב תשלום של נזיקין אינו חיוב ממון רגיל התורה חדשה את חיובי נזיקין אך אין זה קנס שבהם נאמר מודה בקנס פטור אלא המודה בנזיקין חייב יש לזה גדר ביינים. כי בכל זאת התשלום נקבע לפי ההזק זה תשלום פצויים. על הנזק. על כן אפשר להבין מדוע גרמא בנזיקין פטור כמו גרמא באיסורים שפטור ומכאן אנו באים לדון על אדם שחבל באדם. לשיטת הרמב"ם.
בספר זכר יצחק ובחזון יחזקאל מבארים את הרמב"ם ע"פ דבריו שכתב בתחילת הל' חובל שהבאנו לעיל שהתשלום הוא כופר בעצמו, כופר האבר שנפגע. והמקור לזה מדברי הגמ' פ"ד: תניא ר' אליעזר אומר עין תחת עין ממש וכו' ע"ש אלא אמר ר' אשי שאין שמין אותו בדניזק אלא במזיק פ' רש"י בעינו של מזיק ומבאר תוס' דהוי ככופר שמשלם דמי מזיק. כפי שמצינו בשור שהרג אדם שיש תנא שאומר שמשלם דמי מזיק, ונראה מדברי התוס' שגם שאר תנאים אינם חולקים שתשלומי נזק זה גדר של כופר אלא שמשלם דמי ניזק. ועוד הגמרא בדף פ"ג ע"ב לומדת מהפסוק לא תקחו כופר לנפש רוצח אשר הוא רשע למות לנפש רוצח אי אתה לוקח כופר אבל אתה לוקח כופר לראשי אברים שאינם חוזרים. כלומר התורה מגדירה את התשלום על נזקי אדם ככופר.
ולפי זה כיון שתשלום נזקי אדם גדר של כופר יש להם. א"כ מובן הרמב"ם שאומר שאינו משלם מפי עצמו כי זה כמו מודה שחייב עונש מלקות שאינו נאמן על עצמו כך כאן מודה שחייב עין אינו נאמן ואולם אין זה כדין קנס רגיל שהמודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור אבל כאן כמו מי שמודה שחייב מלקות ואח"כ באו עדים חייב וכן כאן המודה שהזיק אינו חייב ע"פ עצמו אבל אם יבואו עדים יהיה חייב.
לפי ביאור זה שור שהזיק אדם כאן אין הדין של עין תחת עין. אלא החיוב הוא חיוב ממוני והודעת בעל השור מחייבת אותו זה אינו כופר.
ולפי זה לא קשה הקושיא מב"ק ד: שנזק נחשב לממון ולא לקנס כי אכן אין זה קנס ממש אלא שלא חייב ע"פ הודאתו ואת הקושיא שהאונס המודה בפגם חייב צריך לישב כדברי האו"ש הנ"ל שפגם הבתולה זה הפסד ממון של אביה שיכול לקדשה .

חיוב בושת
הרמב"ם בהל' חובל פ"ה הל' ז' אומר מדוע בושת משלם ע"פ עצמו. הבושת לא הגיעה לו אלא בשעה שהודה בפנינו שהוא חבל בו שהנחבל שלא חבל בו בפני בני אדם אין לו בושת והודאתו בב"ד היא שבישה אותו. והרמב"ם ממשיך בהל' ח' נמצאת למד שאין הפרש בבושת אם חבל בו בפני אחרים ובין בושה המגיעה לו בעת שהודה בפני אחרים שחבל בו לפיכך משלם בושת על פי עצמו.
מנ"ח מצוה מ"ט [ז] אומר אם הבושת כאשר הודה הרי זה מביישו בדברים והמבייש בדברים פטור ואומר צע"ג. ונראה לומר שהבושת כאשר הודה היא החבלה שמתבייש שזה חבל בו. כי אם אדם נחבל מעצמו אין בזה בושה. אך אם אחר חבל בו והוא נראה חבול זה מבייש אותו א"כ אין זה ביוש בדברים. ואכן אם בייש אותו ללא חבלה כגון שהכה אותו במטפחת שבידו זה מעשה מבייש ואף אחד לא ראה ואח"כ הודה המבייש שעשה זאת יהיה פטור כי זה ביוש בדברים. אבל כאן מדובר שהיתה חבלה והיא ניכרת כאשר הודה והבושה שרואים חבלה שאדם חבל בו. מנ"ח שואל עוד הרמב"ם בהל' טוען פ"א הל' ט"ז כתב אמר "אתה ביישתני לא היו דברים מעולם..ה"ז נשבע היסת שאילו הודה היה משלם הבושת". שואל מנ"ח למה מחויב להשבע כיון שאינו רוצה לביישו עתה ולמה יודה ויביישו ועל שעבר אינו משלם. וזה צ"ע.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il