בית המדרש

  • מדורים
  • קול צופיך - הרב שמואל אליהו
לחץ להקדשת שיעור זה

קַדְּשׁוּ צוֹם קִרְאוּ עֲצָרָה וְזַעֲקוּ אֶל ה'

*המגיפה הזאת באה כדי להזיז אותנו משגרת חיינו. היא באה לשבור את הכלים הקיימים כדי שנבנה כלים חדשים גדולים יותר ומכוונים יותר. כדי שנתקדם ברמה האישית וברמה הלאומית. *אם כל חולה מדביק שניים, והשניים הללו מדביקים ארבעה כל יום, במשך 32 ימים כל המדינה נדבקת. לכן כבר בחולה הראשון שמת קובעים תענית ומתריעים ומזהירים את הציבור.

undefined

כ' אדר תש"פ
14 דק' קריאה 56 דק' צפיה
הכול בסגר
שבירת שגרה ברוכה
רבים מאיתנו עזבו את העבודה או את הלימודים ונמצאים בבתיהם. אנחנו מקבלים את ההנחיה הזאת בעל כורחנו ומשתדלים שלא תפריע את שגרת חיינו. אבל מצד האמת, המגיפה הזאת באה כדי להזיז אותנו משגרת חיינו למקום יותר טוב. היא באה לשבור את הכלים הקיימים כדי שנבנה כלים חדשים גדולים יותר ומכוונים יותר. היא באה כדי שנתקדם ברמה האישית וברמה הלאומית, ודוגמה לכך ראינו מכמה גדולי ישראל.
כִּי ה' יִתֵּן חָכְמָה מִפִּיו דַּעַת וּתְבוּנָה
הבן איש חי לא נשא במשרה ציבורית והתפרנס משותפות במסחר עם האחים שלו. הם סחרו והוא היה שותף בהכנסות. בשנת תרמ"ב הסתבכו האחים בחובות, וכיוון שגם הבן איש חי היה חתום על העסק הוא נאסר עד שהתברר שהוא לא שייך לחובות אלה כלל. בחודש שבו ישב הבן איש חי בכלא הוא הבין כי זו אולי טעות של הפקידים, אבל זו לא טעות משמים, ובוודאי יש לו שליחות של מצווה.
הוא נזכר כי הוא חשב בעבר לכתוב ספר הקדמה על חכמת הקבלה, ומחמת טרדות הוא לא הוציא את הרעיון מן הכוח אל הפועל. והנה עלה בדעתו שהמאסר הוא הזדמנות פז, שהרי הוא פנוי לכתוב את הספר החשוב הזה. וכך בהיותו בכלא הוא חיבר את הספר הזה, שלימים נקרא "דעת ותבונה", וכשסיים את המלאכה נתבשר כי הוא משוחרר מן המאסר. השחרור היה בשבילו אות משמים כי זו הייתה הסיבה הרוחנית למאסרו. הספר הזה הוא היום אבן יסוד להרבה לומדים שבאים בשערי חכמת הקבלה ובאמצעותו הם נכנסים בדרך סלולה ומיושרת.
אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים
חכם נוסף שידע לנצל את שינוי הזמנים היה רבי אברהם ענתבי זצוק"ל, שבמשך 40 שנה היה הרב של העיר חלב שבסוריה. מרן הרה"ג מרדכי אליהו זצוק"ל היה מספר עליו כי הוא נאלץ לברוח מביתו בגלל רעש אדמה שהיה בחלב והמגיפות שבאו אחריו. תקופה ארוכה היה הרב ענתבי מחוץ לביתו בלי ספרים, יושב אוהלים, והבין שיש תכלית לכך שהוא פנוי כעת מענייני היום-יום.
ישב הרב ענתבי וכתב מזיכרונו ספר שלם בהלכות ודרשות, וקרא לו בשם המתבקש ממצבו "יושב אהלים". הרב הזכיר בספרו את דבריהם של ראשונים ואחרונים, ולאחר שיכלו הכול לחזור לספריהם גילו תלמידיו שעל אף שמאות ואלפי הציטוטים מלשונות הגמרא, הזוהר, המדרשים, הראשונים והמקובלים שנמצאים בספר זה נכתבו מן הזיכרון, לא נפלה בהם ולו טעות אחת.
גלות ביד רמ"א
סיפור דומה היה עם הרמ"א שחי בקרקא. בשנת שט"ז הייתה מגיפה והוא ברח עם משפחתו לשידלוב. בגלות זו לא היה לרמ"א כלום מלבד בגדיו, וכדי לצאת ידי חובת משלוח מנות לאביו, הוא כתב ספר פירוש למגילת אסתר מתוך הזיכרון וקרא לו בשם "מחיר יין". מאז עברו למעלה מ-460 שנים והספר מודפס בעוד ועוד מהדורות.
מלבד הספר הזה כתב הרמ"א בעת גלותו בעיירה שידלוב תשובות לשואליו בענווה שאין למעלה הימנה. "וכל שכן שלעת עתה ספרי אינן בידי כולם, נשארו בק"ק קראקא ואנכי יושב ממולם. מעט חכמתי וידיעתי מחוץ תרונה כחלום חלם, ואיך אכתוב ואדון לפני רבותי אשר לבם בריא כאולם". בענוותנות הוא מציין שדבריו הם רק הצעת דברים ולא פסק הלכה, כי הוא לא ראוי לפסוק במקום שיש אנשים גדולים. "מ"מ לא יכולתי להתאפק להודיע לרמאים דידעי ופקיעי רבנן ברוע מפעלם. ועד כאן דברתי דרך משא ומתן כתלמיד היושב על קרקע ודן לפני רבותיו לקבלם, ובידם לבטל דברי כאין נגדם. והדן אותי לכף זכות ידינוהו לזכות וימחלו עונותיו כולם" (שו"ת הרמ"א יז).
הגאון ר' אפרים זלמן מרגליות מספר בספרו מעלות היוחסין (ע' כג): "שמעתי מאדוני אבי המאור הגדול ששמע בילדותו מפי אנשי אמת איך שמחמת דֶבֶר ר"ל או מחמת סיבה אחרת ישב רבינו זמן מה בכפר אחד סמוך לקראקא, ומחמת הסיבה הנ"ל נשארו שם הרבה כתבים שלו והובאו לבית גנזיו של השר הנ"ל. ומאז שישב הרמ"א שם נתעלה השר מאד והיה הולך הלוך וגדול, והחזיק בכתביו אלה ולא רצה למסרם לשום אדם וציוה ליורשיו אחריו לנהוג בהם כבוד, ובכל שנה שוטחים לאויר רוח היום שלא ירקבו ויתעפשו".
שחרור מהמלחמה
סיפר הרה"ג משה צדקה שליט"א, ראש ישיבת "פורת יוסף" בירושלים, כי בצעירותו הוא היה במקלט בירושלים המופגזת במלחמת השחרור. במקלט כולם עסקו בפחד ובהערכות כיצד תסתיים המלחמה, כפי שמקובל במקלטים בשעות כאלו. והנה בפינת המקלט הוא רואה את מרן הרב מרדכי אליהו, שהיה אז צעיר לימים, יושב ולומד בלי להיות מופרע מכל הרעש והעיסוק שסביבו. כאשר הרב אליהו הבחין במשה צדקה הצעיר מסתכל עליו, הוא הזמין אותו ללמוד ביחד, וכך ישבו ולמדו תורה בהתמדה שעות ארוכות.
אַף חָכְמָתִי עָמְדָה לִּי
על הלימוד הזה בשעת משבר אומר שלמה המלך: "אַף חָכְמָתִי עָמְדָה לִּי" (קהלת ב ט). "אמר ר' חמא בר פפא כל תורה שלמדתי באַף נתקיימה לי". כל התורה שלמדתי בשעת צער וצרה - היא עמדה לי, כי יש לה ערך מיוחד. כן כתב שלמה המלך גם בספר משלי "הִ֭תְרַפִּיתָ בְּי֥וֹם צָרָ֗ה, צַ֣ר כֹּחֶֽכָה" (משלי כד י). מי שמתבטל ביום צרה - צר כוחו גם ביום שמחה. "אמרו חכמים כל המבטל תורה מעושר סופו לבטלה מעוני וכל המקיים את התורה מעוני סופו לקיימה מעושר" (טור יורה דעה סימן רמו).
תורה שלמד באַף נתקיימה לו
כך היה אחד מגאוני ישראל בוני הארץ, הרב רבי ישראל משקלוב זצוק"ל, תלמיד הגר"א מווילנה, שעלה לארץ ישראל עם תלמידיו וחבריו וייסד איתם את התשתיות הרוחניות והגשמיות לעלייה לארץ ישראל וליישוב בה. בימיו סבלו היהודים סבל גדול מהטורקים שעשקו את האוכלוסייה, ובמיוחד את זו היהודית. הם ראו את עלייתם בעין רעה, ניסו בכל כוחם למנוע מהם עלייה או קניית קרקעות והצרו את צעדיהם במיסים וארנונות עד בלי די.
הטורקים הזניחו את כל מה שקשור לתברואה, והיתושים והמלריה והמגיפות היו דבר תדיר בארץ. מגיפות שפגעו קשות גם בעולים החדשים שבאו להתיישב בארץ ישראל. הקל ביותר מבחינת העולים היה לחזור לארצות הניכר, אבל בשעות הקושי הגדול הזה הם נאחזו במצוות יישוב הארץ והיו הבסיס לכל היישוב הישן בארץ ישראל בערים צפת, טבריה, חברון וירושלים.
בתוך כל העומס הזה כתב הרב ישראל משקלוב זצוק"ל את ספריו "תקלין חדתין" ו"פאת השולחן", שהם ספרי יסוד בהלכות ארץ ישראל ובמצוות התלויות בארץ. ועל ספרו וכיוצא בו נאמר: אַף חָכְמָתִי עָמְדָה לִּי - כל תורה שלמדתי באַף נתקיימה לי.
וְיֵעָשׂוּ כֻלָּם אֲגֻדָּה אֶחָת
לפני 640 שנה, בתקופת המגיפה השחורה שהייתה באירופה ובה נספו שליש מתושבי אירופה הנוצרים, מצא הרב רבי אלכסנדר זוסלין הכהן זמן לחבר את ספר האגודה. היהודים אומנם לא נפגעו מהמגיפה בזכות הזהירות והניקיון שלהם, אבל הם נפגעו קשות מהפרעות שפרעו בהם הנוצרים אחרי עלילה שהם אלה שגרמו למגיפה. בפרעות הללו נספה הרב רבי אלכסנדר זוסלין הי"ד.
להבין את גדולתו התורנית נזכיר כי פסקיו המדויקים צוטטו עשרות פעמים על ידי רבי יוסף קארו בבית יוסף ובשולחן ערוך, כן מצטט אותו הרמ"א וכל הפוסקים שבאו אחריו. גאון עצום שבתוך כל התופת של הפרעות כתב ספר כל כך חשוב. כמותם היו רבים מגדולי ישראל, ביניהם רש"י שכתב את ספרו בתוך מסעי הצלב, בעלי התוספות שכתבו את פירושיהם העמוקים מיני ים בתוך כל העלילות שהיו בצרפת בימים ההם, כשחלקם נתפסו למאסר, והש"ך שכתב את פירושו לשולחן ערוך, שעד היום נלמד בכל בתי המדרש בארץ ובעולם.
תענית בשעת מגיפה
על הצר הצורר אתכם - כל צרה שתבוא על הציבור
על עת צרה, כפי שאנו נמצאים בה היום, כתב הרמב"ם: "מצות עשה מן התורה לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה שתבא על הצבור שנאמר 'על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות'. כלומר כל דבר שיצר לכם כגון בצורת ודֶבֶר וכו' זעקו עליהם והריעו, ודבר זה מדרכי התשובה הוא שבזמן שתבוא צרה ויזעקו עליה ויריעו ידעו הכל שבגלל מעשיהם הרעים הורע להן ככתוב עונותיכם הטו וכו' וזה הוא שיגרום להוציא הצרה מעליהם". הרמב"ם לומד זאת מהפסיקתא "על הצר הצורר אתכם. להביא על כל הצרה שתבוא על הצבור. כגון דֶבֶר שדפון וירקון ומפולת בתים וחיה רעה" (זוטרתא לקח טוב במדבר פרשת בהעלותך דף צח עמוד ב. וכן הוא שולחן ערוך או"ח סימן תקעו סעיף א).
שלושה מתים בשלושה ימים זה אחר זה, הרי זה דֶבֶר
בהלכות תעניות כתוב כי יש הבדל בין צרות לצרות. על דֶבֶר מתענים אחרי שלושה ימים רצופים שבהם ל"ע יש מתים. "וכן על הדֶבֶר. איזהו דֶבֶר, עיר שיש בה ת"ק רגלי ויצאו ממנה שלשה מתים בשלשה ימים זה אחר זה, הרי זה דֶבֶר. יצאו ביום א' או בד' ימים, אין זה דֶבֶר. היו בה אלף ויצאו ממנו ששה מתים בג' ימים זה אחר זה, הרי זה דֶבֶר. יצאו ביום אחד או בארבעה ימים, אין זה דֶבֶר; וכן לפי חשבון זה; ואין הנשים והקטנים וזקנים ששבתו ממלאכה בכלל מנין אנשי המדינה לענין זה" (סעיף ב). ובמקרה זה רק אחרי שלושה ימים שרואים כי מעיר של 500 בוגרים שיוצאים לעבודה או ללימודים מביתם מת בשלושה ימים כל יום אחד – זו סיבה לתענית ציבור.
אַסְכָּרָה כֹּל שֶׁהוּא
בתלמוד ירושלמי (תענית ג') "תַּנִי, אַסְכָּרָה כֹּל שֶׁהוּא". אפילו אדם אחד מת באסכרה – מתריעים, ולא מחכים שלושה ימים. ואסכרה היא דיפתריה, שפוגעת בדרכי הנשימה ודומה קצת לקורונה, שגם היא גורמת חנק בדרכי הנשימה, אלא שאסכרה בחיידק וקורונה בווירוס. וכתב השו"ע "וכן מתענין על החולאים. כיצד, הרי שירד חולי אחד לאנשים הרבה באותה העיר, כגון אסכרה (פירוש חולי סוגר הגרון, מענין 'ויסכרו מעינות תהום') או חרחור וכיוצא בהם, והיו מתים מאותו חולי, הרי זה צרת צבור וגוזרין עליה תענית ומתריעין".
והסבירו המשנה ברורה (ס"ק יח) וכף החיים (ס"ק לא) שמדובר במקרה שבו מת אדם אחד, אבל רבים חלו. במקרה זה לא מחכים שימותו כל יום אנשים לפי הכלל של דֶבֶר, אלא אפילו מת אדם אחד מתענים על המגיפה הזאת כיוון שהיא עתידה להתפשט במהרה.
חשבון לא פשוט
כדי להסביר למה אפילו מוות של אדם אחד מספיק לגזור תענית, צריך לזכור כי מחלות מדבקות כאלה מתפשטות בקצב הולך ועולה. וכדי להמחיש את הקצב מביאים סיפור על האבן עזרא שניצח פעם את המלך במשחק שחמט, והמלך אמר לו שיבקש בקשה אחת והוא ייתן לו. אמר לו האבן עזרא שישים לו גרגיר חיטה במשבצת הראשונה של לוח השחמט, ובשנייה כפול מהראשונה - 2. בשלישית כפול מהשנייה - 4, וברביעית כפול מהשלישית – 8. בחמישית כפול מהרביעית – 16, וכך הלאה, 32, 64, 128. המלך, שראה שבסוף השורה הראשונה הוא נותן רק 128 חיטים, חשב שעד השורה השמינית הוא יכול להגיע לחצי שק בלבד, וחתם על מסמך ששר האוצר ייתן לו את בקשתו. אבל אם תעשו את החשבון של ההכפלה תגיעו בחישוב ההכפלה של השורה השנייה ל-32,768 והשלישית ליותר מ- 8,388,608, שזה יותר מתושבי מדינת ישראל. בסיום השורה הרביעית נגיע ליותר משני מיליארד, ובאמצע השורה החמישית למספר שהוא גדול יותר ממספר תושבי העולם. בסיום השורה השמינית הוא מגיע למספר דמיוני של 18,446,744,073,709,551,615.
הסיפור הזה מסביר את קצב ההדבקה של הווירוס. אם כל חולה מדביק שניים, והשניים הללו מדביקים ארבעה כל יום, במשך 32 ימים כל המדינה נדבקת. ואם כל אחד מדביק שניים כל שבוע, במשך 32 שבועות כל המדינה נדבקת. לכן כבר בחולה הראשון שמת ממחלה מדבקת קובעים תענית ומתריעים ומזהירים את הציבור.
בשעת הדבר אין מתאבלים - משום ביעתותא

לא מתאבלים בשעת דֶבֶר
בספר משלי (יח יד) כתוב "רֽוּחַ־אִ֭ישׁ יְכַלְכֵּ֣ל מַחֲלֵ֑הוּ וְר֥וּחַ נְ֝כֵאָ֗ה מִ֣י יִשָּׂאֶֽנָּה", והסביר הגר"א כי כשיש לאיש רוח שמחה היא תרפא את המחלה, וכשיש לאיש רוח נכאה הוא עלול למות. לכן כתב בשו"ת מהרי"ל (סימן מא) שבשעת מגיפה נזהרים מפחד. ולכן "נמצא בתשובה שאין צריך להתאבל בעידן ריתחא וכן נוהגים בארץ לומברדי"א". וכן כתב הים של שלמה (בבא קמא פרק ו) והרמ"א (יורה דעה הלכות אבילות סימן שעד) "יש אומרים בשעת הדבר אין מתאבלים, משום ביעתותא ושמעתי קצת נהגו כן".
לא מתענים בשעת דֶבֶר
המגן אברהם (או"ח תקעו ס"ק ב) כתב שגם אין מתענים בשעת דֶבֶר. "האידנא אין מתענין כלל בשעת הדֶבֶר דמנוסה הוא כשאינו אוכל ושותה קולט ח"ו שינוי האויר". כך כתב גם החיד"א בברכי יוסף בשם האר"י ז"ל "האידנא אין גוזרין תענית ציבור על הדֶבֶר. וכן אמרו משם האר"י זצ"ל . וכן יש סברא בתלמוד דף כ"ב. הרב מהר"ם ן' חביב בתשובותיו כ"י סי' ט"ז, וכ"כ האחרונים" (תקעו ס"ק ד).
נשמה שנתתי בך החייה
ומה שהביא מהגמרא הוא במסכת תענית דף כב שם כתוב: "על כולן יחיד רשאי לסגף את עצמו בתענית. רבי יוסי אומר: אין היחיד רשאי לסגף את עצמו בתענית, שמא יצטרך לבריות ואין הבריות מרחמות עליו. אמר רב יהודה אמר רב: מאי טעמא דרבי יוסי, דכתיב 'ויהי האדם לנפש חיה' - נשמה שנתתי בך החייה".
לא מצערים קהל בשעת מגיפת כולרה
החתם סופר השיב על שאלה שבאה אליו מרב שהיה בעיר שהוכתה במגיפת הכולרה. "נידון מה שאירע בקהלתו בחדש כסליו נכסה הירח, ויען כי בעוונות הרבים חולי הקאלרא שלט שם בעת ההיא וכבר אירע כן בחדש כסליו שנת תקצ"א ג"כ בשליטת החולי ההיא ולא טוב היה אחריתו אז. על כן זחלו ורעדו ונצטערו הרבה בכיסוי הלבנה. ובליל ט"ו אחר חצי כ"ט י"ב תשצ"ג נראית קצת והרבה אנשים התחילו לברך ברכת החדש ולא עלתה בידם כי חזרה ונתכסה בעבים. ויען כי נצטערו ההמון מאוד על סימנא מילתא, וידוע כי הרופאים מזהירים מאד בזמן המגפה בכלל ובפרט בחולי הנ"ל שלא יצטערו ולא יתנו על לב שום דאגה, ע"כ התחכם פר"מ להשקיט לב הדואגים להורות להם כי עוד יש תקוה גם בליל ט"ז, וכן היה בליל ט"ז בהיר היה בשחקים וברכו כמה מאות ברכת החדש ושמחו שמחה גדולה". ושואל הרב האם עשה כהוגן, שהרי לא מברכים על לבנה בליל ט"ז בחודש. וענה לו החתם סופר "אך יען בזמן המגפה שהצער מסוכן להם ומשום הכי אין גוזרין בו תענית", לכן זה בסדר (שו"ת חתם סופר חלק א אורח חיים סימן קב).
דֶבֶר – שם כולל לכל המגיפות
כדי להבין איך למד החתם סופר מהדבר למגיפת הכולירה, צריך להזכיר את דברי שו"ת חוות יאיר (סימן קצז) שאומר כי דֶבֶר הוא שם כולל לכל המגיפות. "ונראה דלאו דווקא דֶבֶר הוא הדין כל מכה וחולה המדבק ולולי קרא דנאמר 'מדֶבֶר באופל יהלך' אמינא דמלת דֶבֶר אינו מיוחד על מכת המגפה הידוע רק על כל חולה הממית ומדבק מאיש לאיש ומבית לבית".
זו הסיבה שבגללה לא גזרו על הקורונה תענית של יום שלם אלא חצי יום. ומי שקשה לו יתענה תענית דיבור או יקרא תהילים וכד'. וקבעו יום תפילה וכד', כי לא רצו להפיל פחד על הציבור, אלא רק תפילה ותענית ובקשת רחמים.

בריחה בשעת מגיפה
יבריח בניו מן העיר ואם לא חייבין בנפשותם
כתב המגן אברהם "ובשל"ה כתב דכל אחד יבריח בניו מן העיר בעת הזאת ואם לא עשו זאת הן חייבין בנפשותם" (תקעו ס" ג). ואם מדובר בדיני נפשות, לכאורה מותר לברוח ממקום מגיפה גם בשבת. ושאל המאמר מרדכי (ס"ק ג) למה לא כולם עושים כן, ותירץ כי גם במקומות אחרים יש מגיפה ומה יועיל. ואעפ"כ יש מקומות שבהם המגיפה היא קשה ויש מקומות שבהם המגיפה פוגעת פחות. יש מקומות שבהם הטיפול בחולים הוא טוב ויש מקומות שהטיפול גרוע, אם בכלל, בגלל ריבוי החולים.
עלייה על מטוס בערב שבת
נשאלה שאלה האם מותר לעלות על מטוס בערב שבת ולטוס בשבת לישראל בשעת סכנה זו מאיטליה או מפרו, מספרד או מצרפת, מארה"ב או מדרום אמריקה. כתב השולחן ערוך (רמח א) "מותר להפליג בספינה אפי' בערב שבת, אם הולך לדבר מצוה; ופוסק עמו שישבות, ואם אח"כ לא ישבות - אין בכך כלום; אבל לדבר הרשות אין מפליגין בספינה פחות מג' ימים קודם השבת". ובימים ראשון, שני ושלישי מותר לעלות על ספינה שאנו יודעים כי היא תיסע בשבת, והטעם הפשוט להיתר הוא כי הגוי שמשיט את הספינה הוא לא שליח שלנו, שהרי היינו מעדיפים שהוא לא ישיט את הספינה בשבת.
יש אומרים שהטעם שצריך לחכות שלושה ימים הוא בגלל עונג שבת. כך כתב השולחן ערוך: "שכל שלשה ימים הראשונים יש להם צער ובלבול; ודוקא למפליגים בימים המלוחים, אבל בנהרות אין שום צער למפליגים בהם, ולפיכך מותר להפליג בהם אפילו בערב שבת" (שו"ע ס"ע ב). לפי זה מותר לצאת במטוס גם בערב שבת, כי במטוסים של ימינו אין צער ובלבול כמו בספינות שהשט בהם חולה במחלת ים.
לחלק בן אווירון לאונייה
אמנם כתב הרב אליעזר ולדברג זצ"ל בשו"ת "ציץ אליעזר" (חלק א כא) "לחלק בין אוירון לאוניה. וכמו שלא מתירים לעלות בערב שבת על רכבת או על קרון שהנהג שלו הוא גוי כך אין לעלות על מטוס בערב שבת. שכך כתב התוס' בעירובין (מ"ג ע"א) כי הרשב"ם רצה מתחילה להתיר ליכנס בקרון בשבת כשנכרי מוליכו חוץ לתחום. ואח"כ חזר בו הרשב"ם משום שמא יפגעו בו ליסטים. או שמא ישכח וירד ואין לו אלא ארבע אמות, ובשם ר"י מביאים שסובר שאפילו ליכנס בו בערב שבת אסור, דדווקא בספינה שרי ליכנס בערב שבת, אבל הכא כיון דאפשר לו לירד אסור".
טיסות ממדינות שעלולות להיסגר
ואע"פ שבדרך כלל אסור לעלות על מטוס שטס בשבת אפילו אם עולה בערב שבת, כשאדם נמצא במדינה שיש בהם חשש אמיתי שלא יוכלו לצאת ממנה אחרי שבת, מותר לעלות על המטוס גם בשבת ובלבד שלא יעשה שום מלאכה בעלייתו, ואם צריך לחתום – יחתום בשינוי. אבל במדינות שיש אפשרות לצאת אחרי שבת – יצא אחרי השבת.
וכשטס בשבת יקפיד הנוסע היושב בכיסא לא להפעיל שום אמצעי חשמלי כמו הדלקת האור או לחיצה על הכפתור הקורא לדיילים. ואם הולכים לשירותים של המטוס, חשוב לא לסגור את הדלת עם הידית, כיוון שאז נדלק אור.
מְנַע מַגֵּפָה מִנַּחֲלָתֶךָ
שתי בקשת מאָבִינוּ מַלְכֵּנוּ
ב"אבינו מלכנו" אנו מבקשים בתחילה: "אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ, כַּלֵּה דֶבֶר וְחֶרֶב וְרָעָב וּשְׁבִי וּמַשְׁחִית וְעָוֹן וּשְׁמַד מִבְּנֵי בְרִיתֶךָ". ואחר כך "אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ, מְנַע מַגֵּפָה מִנַּחֲלָתֶךָ". ובנוסח הספרדים: "אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ, כַּלֵּה דֶבֶר וְחֶרֶב וְרָעָה וְרָעָב וּשְׁבִי וּבִזָּה וּמַשְׁחִית וּמַגֵּפָה וְיֵצֶר הָרָע וְחוֹלָאִים רָעִים מִבְּנֵי בְרִיתֶךָ". אחר כך "אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ, שְׁלַח רְפוּאָה שְׁלֵמָה לְכָל חוֹלֵי עַמֶּךָ", ולבסוף "אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ, מְנַע מַגֵּפָה מִנַּחֲלָתֶךָ". ומה הטעם שחוזרים על הבקשה פעמיים? יש אומרים שהבקשה כַּלֵּה דֶבֶר היא על אלה שכבר נפגעו מהמחלה, והבקשה מְנַע מַגֵּפָה היא שלא תבוא מגיפה כלל.
למה דווקא מִנַּחֲלָתֶךָ?
והטעם שנַּחֲלָתֶךָ מורה על בקשה מיוחדת להסיר מגיפה ארץ ישראל, שבספר יחזקאל יש הבטחה שלא תהיה מגיפה בארץ ישאל בעת הגאולה. שכך כתוב שם כי בעת הגאולה ארץ ישראל תיתן פריה בעין יפה, "וְאַתֶּם הָרֵי יִשְׂרָאֵל עַנְפְּכֶם תִּתֵּנוּ וּפֶרְיְכֶם תִּשְׂאוּ לְעַמִּי יִשְׂרָאֵל כִּי קֵרְבוּ לָבוֹא" (יחזקאל לו ח). ובהמשך הפסוקים שם נאמר כי לא רק פירות, אלא גם בניין הארץ: "כִּי הִנְנִי אֲלֵיכֶם וּפָנִיתִי אֲלֵיכֶם וְנֶעֱבַדְתֶּם וְנִזְרַעְתֶּם: וְהִרְבֵּיתִי עֲלֵיכֶם אָדָם כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל כֻּלֹּה וְנושְׁבוּ הֶעָרִים וְהֶחֳרָבוֹת תִּבָּנֶינָה", גם פריה ורביה וגם ידיעת ה': "וְהִרְבֵּיתִי עֲלֵיכֶם אָדָם וּבְהֵמָה וְרָבוּ וּפָרוּ וְהוֹשַׁבְתִּי אֶתְכֶם כְּקַדְמוֹתֵיכֶם וְהֵטִיבֹתִי מֵרִאשֹׁתֵיכֶם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה'". גם נכבוש את הארץ, וגם לא תהיה בה מגיפה "וְהוֹלַכְתִּי עֲלֵיכֶם אָדָם אֶת עַמִּי יִשְׂרָאֵל וִירֵשׁוּךָ וְהָיִיתָ לָהֶם לְנַחֲלָה וְלֹא תוֹסִף עוֹד לְשַׁכְּלָם".
אֶתְהַלֵּךְ לִפְנֵי ה' בְּאַרְצוֹת הַחַיִּים – זו ארץ ישראל
כאן מתנבא יחזקאל על ארץ ישראל שבעת הגאולה תתוקן העלילה שהעלילו המרגלים על ארץ ישראל שהיא "ארץ אוכלת יושביה". וזאת העלילה נאמרה עליה במשך כל שנות הגלות: "כֹּה אָמַר ה' אלהים יַעַן אֹמְרִים לָכֶם אֹכֶלֶת אָדָם אָתְּ וּמְשַׁכֶּלֶת גּוֹיַיִךְ הָיִית: לָכֵן אָדָם לֹא תֹאכְלִי עוֹד וְגוֹיַיִךְ לֹא תְשַׁכְּלִי עוֹד נְאֻם ה' אלהים: וְלֹא אַשְׁמִיעַ אֵלַיִךְ עוֹד כְּלִמַּת הַגּוֹיִם וְחֶרְפַּת עַמִּים לֹא תִשְׂאִי עוֹד וְגוֹיַיִךְ לֹא תַכְשִׁלִי עוֹד נְאֻם ה' אלהים".
לכן אנחנו מתפללים ואומרים: ריבנו של עולם, קיים בנו את הבטחתך בארץ ישראל שנקראת ארץ החיים (פסיקתא רבתי א). "וְאִשְּׁר֥וּ אֶתְכֶ֖ם כָּל־הַגּוֹיִ֑ם כִּֽי־תִהְי֤וּ אַתֶּם֙ אֶ֣רֶץ חֵ֔פֶץ אָמַ֖ר ה֥' צְבָאֽוֹת" (מלאכי ג יב). ויתקיים בנו "וְנִלְווּ֩ גוֹיִ֨ם רַבִּ֤ים אֶל־ה֙' בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא וְהָ֥יוּ לִ֖י לְעָ֑ם וְשָׁכַנְתִּ֣י בְתוֹכֵ֔ךְ וְיָדַ֕עַתְּ כִּי־ה֥' צְבָא֖וֹת שְׁלָחַ֥נִי אֵלָֽיִךְ" (זכריה פרק ב). אמן ואמן.

סיפורים

תיקון ברחוב יפו
סיפר מתניה שפירא, נכדו של הרב משה שפירא זצ"ל: הרב זצ"ל העדיף לקיים תפילות רבים בכותל. פעם, במסגרת עבודתי במועצת יש"ע, החלטנו לעשות תפילה ברחוב יפו, כדי שהיא תהיה של כל חלקי העם ולא רק של דתיים. הרב לא כל כך הסכים, אבל הגיע לתפילה.
במהלך התפילה ראיתי שהרב מצטער שהתפילה לא מתקיימת בכותל. הראיתי לו מהבמה שרחוב יפו מלא גברים ואחד הרחובות הסמוכים מלא בנשים בלבד. הרב ראה את המראה הזה, חייך ואמר: תיקון גדול עשו שם. ובאמת, הייתה זאת תפילה מיוחדת מאוד שהביאה להתעוררות גדולה.

ברכת כהנים מיוחדת למושל
סיפר הרב זצ"ל: הגמרא במסכת תענית מספרת על תפילות רבות של אנשים פשוטים שהיו מתקיימות. סוף-סוף עיקר תפילה היא הכוונה, ובזה יכול לפעמים אדם פשוט לעשות מה שלא עושה אדם מחוכם ביותר.
מסופר על כהן עם-הארץ שבא לבית הכנסת בבוקר וראה מודעה שבה כתוב שהיום יום תענית. אמר אותו כהן: הרי אין זה יום תענית של חז"ל! אמרו לו הציבור: "מכיוון שהמושל הטיל עלינו מסים שונים וקבע לנו חוקים קשים – על כן קבענו יום צום". אמר להם הכהן: "תאכלו ותשתו, מיד אחרי התפילה המושל הזה ייחנק וימות!".
שמעו האנשים ופקפקו בדבריו. מנין הוא יודע שהמושל ימות?
והנה, לאחר התפילה אותו מושל סעד את לבו ונחנק ומת. מיד באו לאותו כהן ושאלוהו, הכיצד ידע לנבא מה יקרה? ענה להם: "בברכת כהנים אני אומר 'יברכך ה' וישמרך' – ישמור אותך, 'יאר ה' פניו אליך ויחונך' – יחנוק אותך, וכיוונתי שאותו מושל ייחנק".

פתקים שובבי"ם
"פעם אחת", החל הרב זצ"ל מספר באחת מדרשותיו, "באה אלי אישה אחת ואמרה לי שאינה יכולה לסבול שבעלה עושה תענית דיבור בשבת, כי היא מביאה לו תה והנה הוא רומז שכוונתו הייתה לקפה ומקפיד עליה. והיא מקפידה עליו בשבת. ומה הרוויח בכל תענית הדיבור שלו?
"קראתי לבעל", המשיך הרב לספר, "ואמרתי לו: הרי כתוב 'ואהבת לרעך כמוך'", שכן מחויב האדם במצווה זו של אהבת רֵע בעיקר כלפי אשתו. ואיך תעבור על מצווה זו שכל התורה תלויה בה בשבת? ועוד אמרו חכמים "ולא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת" – זו אש רגילה, ויש בה גם רמז לאש של מחלוקת שלא מבערים ביום השבת במיוחד. אלא נוהגים יותר אהבה ואחווה שלום ורעות.
אמר הבעל: ומה אעשה? וכי אפשר לבטל תענית דיבור? הלא זו תענית שמעלתה גדולה ביותר! אמר לו הרב: ומה יותר חשוב, תענית דיבור או לצער את אשתך?
ראה שאיש זה מחזיק מעצמו תלמיד-חכם גדול, ונהג בו מנהג חכמים. אמר לו: "אם כבודו רוצה להמשיך במנהגו, אזי יכין מערב שבת פתקים שעליהם כתוב 'תה', 'קפה', 'סוכר', 'מלח' וכדו', ובכך ימנע צער מאשתו".


תשובה כהלכה
תענית יחיד.איך מקבלים תענית יחיד?
בשעת תפילת מנחה לפני "יהיו לרצון" אומרים: הריני מקבל על עצמי תענית למחר. ואם לא אוכל אומר "מזמור ה' רועי לא אחסר", ויסתיים הצום.

אין משיחין.האם העניין של תענית דיבור זה רק למי שלומד כל היום, או גם מי שמתעסק בדברים אחרים יש עניין לתענית דיבור?
לכולם יש עניין בתענית דיבור (בלי שזה יפגע במשפחה או בסובבים). במיוחד למי שעובד. ואם לא יכול ביום חול – שיעשה בשבת.

תענית חכם.ראיתי ושמעתי שאדם הלומד תורה לא טוב שיצום. אם כן, מדוע רבי נחמן היה צם בימי בחרותו משבת לשבת?
רק תלמיד חכם שתעניתו לא תשפיע על איכות תורתו ועל תפילות במניין רשאי. בדרך כלל זה קיים רק אצל יחידי סגולה.







את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il