ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

בכח גדול וביד חזקה ;">

בית מדרש ארץ ישראל ומצוותיה חבל קטיף בעקבות הגירוש דרכים מעשיות Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

שבט תשס"ו

בכח גדול וביד חזקה


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
חנה בת חיים

השוקת השבורה בפניה אנו ניצבים כיום, אין בה משום הפתעה. אין זו סיטואציה של בריון זה או אחר אשר קם והשתלט על המדינה. השבר הוא ערכי, פרי הבאושים של אנשי "רוח" ותקשורת ששקדו שנים רבות, על קידום תרבות זו, "תרבות אנשים חטאים" (במדבר לב, יד).

ניצבת לפנינו תפיסת עולם שלמה, השלטת כמעט באופן מוחלט בציבור. תפיסת עולם זו דוגלת בהצבת הנהנתנות והאינטרס האישי, כדגל ואידיאל עליון. אמנם גם בתרבות זו ישנם אידיאלים וערכים, אך אין להם ערך עצמי אלא הם כלים על מנת לחוש חווית ערכיות. גם מי שלא ניחן במבט בוחן, יוכל להיווכח בזאת ברגעי אמת קיצוניים (ע"ע ההתנתקות, דאגה לזכויות האדם ביש"ע, מעברים ממפלגה למפלגה על בסיס תעסוקתי בלבד, אהבה עזה לערבים לעומת שנאה בוטה ליהודים נאמנים ועוד).

מכיוון שאין בירור ערכי אמיתי, וכל אחד עסוק בקידום ענייניו הפרטיים, ישנו אילוץ טכני אחד שמבחינת אותם אנשים, עליונותו מוכרחת, ומי שלא יעמוד בו, ייקהלו עליו כל ההמון. אילוץ זה, האגד האחרון, הוא - שלטון החוק.
המערכות השלטוניות מוכנות לעשות הכל למען מיגור המטיפים לעליונות ערכיהם על שלטון החוק - קרי: אנחנו.

המסקנה שלכאורה עולה מהנ"ל, היא שכיון שהשבר הוא ערכי, ולא נפילה חיצונית בלבד, גם הדרך ליציאה מהמשבר הוא בטיפול במישור הפנימי, דהיינו לנהל מלחמת תרבות נגד אותם אנשי "רוח" ותקשורת, ולחנך את העם. לכאורה לא מלחמה פיזית-חיצונית תפתור בעיה שורשית זו (ומה גם שכוחנו הפיזי מוגבל).

אלא שמכמה סיבות נראה, שמלבד המישור החינוכי החשוב, דווקא יש מקום רב למאבק פיזי-כוחני. אין הכוונה בדווקא ללכת ולחפש חיכוכים, אלא להתמודד איתם במבט ישר, מתוך הבנת התועלת שבהם:

היבט פרקטי - במישור הפרקטי, הוכח בבירור שהדרך הצמחונית של חיבוקים ונשיקות, לא קידמה את המאבק. בכו איתנו חיבקו אותנו (במקרה הטוב) ו...גרשו אותנו. דרך כזו, עלולה להוביל ח"ו, לסוף קרוב ביותר ליו"ש.
דווקא מאבק נחוש וכוחני, מתיש את כוחם הנפשי של השוטרים. כאשר המגורש אינו צועק ונאבק, נתפס הדבר כהשלמה עם הגירוש, וכהסכמה שבשתיקה. אומר הציבור לעצמו, שלא יכול להיות שהעקורים באמת סובלים, שאלמלא כן, כיצד אוזרים הם כח בנפשם, לאיפוק רב כל כך?! לעומת זאת, כאשר אנו נאבקים וצועקים - אזי מאמינים לכאבנו ואמונתנו בצדקת הדרך.

ועוד, אין הציבור רוצה בלגן ומראות קשים. יותר ממה שהותש מהאינתיפאדה הערבית ונכנע בפניה, יותש הציבור ממאבק עיקש של המתיישבים. אין לו כח לראות את רשעות השלטון כלפי יהודים - "מלחמת המאחזים משחיתה".

יתרה מזו, בתפיסה המודרנית המוטו הוא להבין את מי שמביע מצוקה ולבוא לקראתו. הפסיכולוגיה המודרנית איננה באה בדרישות אמיתיות לאדם הנמצא במצוקה. לפי תפיסה זו: עבריינים, שוליים חברתיים, פורעים ערביים וכד' - אינם אשמים במעשיהם, מעשים אלו מבטאים מצוקה נפשית. האשמים הם אלו שאינם מספקים לאותם המתפרעים, את הרווחה והנהנתנות הדרושה להם.

לעניינינו נמצא שמצב בו המתיישבים נאבקים בכח, ישדר לציבור מצוקה אמיתית הנובעת מעוול חברתי. והציבור ירגיש צורך לבוא ולתקן עוול זה.

רוצים מנצח - מעבר לנ"ל, אם נתבונן על ההצלחה הסוחפת של מי שהיה רה"מ, למרות חוסר ההיגיון שבגירוש וההשלכות הקשות שלה, נראה שמה שמעניין את העם כעת אינו עם מי הטוב, הערכים והצדק. מה שהעם רוצה כיום זה מנהיג חזק ומנצח. העם לא רוצה "לוזרים". הסיבה לכך היא פשוטה: אנשים רואים שלא רק שהמצב הוא בכי רע, אלא עוד יש בו גרעון מיוחד: הוא כבר הרבה זמן אינו משתנה. העם רוצה מישהו שיוביל שינוי, שלפחות יתחיל ליצור איזו שהיא דינאמיקה 1 .

אם נאבק בעקשנות ובגבורה, ודאי כל התקשורת תתקוף אותנו, אבל בתוך לב הציבור תתפתח הערכה למקצוענות ולעוצמה. אנשים ירצו להיות שייכים לאותם הגיבורים אשר ביכולתם להתייצב מול המערכת. אנשים שלא רק ייצגו את המוסר המסכן המבקש על חייו, אלא אישים היודעים גם לנצח, לעמוד בקומה זקופה ולהשיב מלחמה שערה.

בירור אלוקי - גם מבחינה אמיתית, יש עניין במאבק עיקש מול המערכת. הציבור היה בנוי בצורה לא בריאה בו ההווי והשייכות הייתה לזרם החילוני ואליליו. חייל דתי שנפצע ונשאל למשאלה שתשמח אותו, ובקשתו שזמרת חילונית פלונית תבקר אותו ותשיר לו - מייצג בעיה עמוקה בהגדרת השייכות.

אדם המייחס חשיבות ומשמעות לידיעה על ניצחון קבוצת כדורסל כלשהי, תפוס בצורה חמורה בהוויה החילונית של בדיית ערכים, והענקת משמעות לדברים חסרי משמעות.

לבוש לפי הצעקה האחרונה של מעצבי אופנה חילוניים, ועל פי מודל של דוגמנים שאינם מיודדים על ישראל סבא - מעורר הרהורים לגבי הדמות הניצבת לנגד עיני אותו אדם, במי רואה הוא מודל לחיקוי (נלע"ד שלמרבה הצער, בנקודה זו אין צורך להכביר בדוגמאות לרוב שכיחותם).

במצב כזה, עמידה עיקשת מול המערכת אשר מייצגת את עליונות החוק ומהווה את התרבות הנ"ל, תנסר את הציבור משייכות לתרבות ולהוויה המגדלת באושים אלו. באופן זה תיווצר תשתית לבניית שייכות ונאמנות חדשה. (יש להדגיש שאיננו רואים במדינה דבר "שלהם". המדינה היא שלנו. ה' הקים את המדינה עבור נושאי שמו. אך עם כל זה השולטים כיום במערכת הם בעלי תרבות גויית, וכנגדם יש להיאבק בנחישות).

כחלק מגישה זו, עקרונית, אין להרבות בשיקול של "איך זה יראה בתקשורת". עצם המחשבה בכיוון הזה היא מוטעית, כיון שהיא מעמידה במרכז הבמה את ההוויה של אנשי התרבות הכללית, בזמן שהנושא הצריך להתברר כעת הוא הבניין הבריא בתוך הציבור שלנו עצמו. ומתוך בנין של ציבור בריא ונאמן, נוכל גם לצאת אל אחינו ולרוממם בעצם החיים הבריאים שלנו 2 .

ומה עם ראשית צמיחת גאולתנו? עיקר המבדיל את השקפת עולמנו מההשקפה החרדית, איננה הגישה למדינה, אין זה אלא פרט מסתעף של ההבדל בתפיסת העולם.

ישנן שתי גישות בציפייה לגאולה: יש אשר עסוקים באיסוף עוד מצווה ועוד דף גמרא. משננים הם את הקיים, ומקוים שקרב הזמן של ביאת הגואל, ושל מילוי מכסת המצוות. לעומתם ישנה גישה אחרת, אשר לצד קיום מצוות ופיתוח רוחני בתורה, דוגלת גם בקידום המציאות ורוממותה, בהכשרת השטח והכנת הכלים לביאת המשיח. הארות ורבדים חדשים בתורה, לצד בנין המציאות החומרית, הסוציאלית והמדינית.
למותר לציין, שהגישה הראשונה, היא הדרך בה דוגלים אחינו החרדים, ואילו השנייה היא דרכנו.

כחלק מתפיסת עולמנו, משמשת המדינה כנדבך נוסף בבנין לקראת המשיח. עצם החידוש של האחריות הלאומית, בניית כלכלה לאומית (כבר א"א לבנות כלכלה של מלווים בריבית, וסוחרים), עצמאות וזקיפות קומה בלא עול זרים עלינו, תפיסה של בטחון לאומי ועוד - ודאי אור חדש הם בעולם, ובודאי בנו הם נדבך נוסף בדרך לגאולה השלמה.

אלא שעל אף כל הטוב שיצא מהמדינה, יש לנו לשקול האם יש סיכוי לשנות את המערכת מבפנים. אנו מנהלים משחק מול יריב אידיאולוגי, שמחד הוא שותף במשחק ומאידך הוא שליט על כללי המשחק ומשנה הוא אותם בהתאם לצרכיו. משחק כזה, מכור הוא מראש!

לנטוש את המערכה המדינית? בהחלט לא! המדינה לנו היא, ושלנו היא! אלא שצריכים להיות יעילים ומקצועיים.
משל למה הדבר דומה, ל'לוחם סומו' לעומת סייף אומן. לוחם ה'סומו', אינו משקיע בפיתוח התחכום והמקצוענות, אלא בפיתוח היקף כרסו. סומך הוא על מסתו האדירה שתכריע את הקרב. לעומתו הסייף אוחז בידו חרב דקה, באיווחה מחושבת אחת, מכריע הוא את האויב.

עד היום השלכנו עצמנו למערכה כאותו לוחם סומו הסומך בעיקר על מסתו האדירה - "נזרים עוד אנשים משלנו ועוד ועוד, עד שכל הצבא יהיה מלא בדתיים. או אז יהיו חייבים לתת לנו גם איזה אלוף דתי אחד". דרך זו, מלבד מה שמבזבזת כח אדם חיוני, לא הביאה להישגים משמעותיים ברמה של שליטה בצבא 3 , אולי העלתה חכתנו את גרשון הכהן, יאיר נווה או אלעזר שטרן - לא הרבה יותר מזה. ולמרבה האירוניה, לא אחת דווקא אנשים אלו ושכמותם, מהווים את המכשול היותר גדול בדרך לתיקון המדינה כממלכת ה'.

הגיע הזמן להיות מקצועיים ומאומנים, כאותו הסייף הפוגע בנקודת המפתח ובזה מכריע את הקרב. יש לחשוב בצורה מקצועית כיצד לבנות עמידה איתנה, ציבור בריא ונאמן, של חיילים ממושמעים לקידום המגמה האלוקית. ציבור המנותק מהתרבות החילונית, בעל עמידה תרבותית עצמאית, ובעל הכרה ברורה ומוכרזת באדון עולם - רק בדרך זו תיווצר "נקודה ארכימדית" שמכוחה נוכל לחולל מהפך. למטרה זו יש להפנות את עיקר המשאבים!

לאחר שנייצב מרכז כוח זה, נוכל גם להשקיע יותר בהרמת הציבור הכללי אלינו. בשלב זה ההשפעה תהיה עוצמתית הרבה יותר, כיון שאנחנו כבר נהיה "סגורים על עצמינו". נשדר לציבור "משהו אחר", "משהו אמיתי". יש לזכור, שמגמתנו איננה להיכנס למערכות הקיימות ולהוויה החילונית, ולטבלם ביידישקייט, אלא מגמתנו היא ליצור שינוי מהותי בתפיסת העולם.

באופן מעשי: במישור הפרטי יש להתנתק מהטלוויזיה, עיתונות, שירים ותרבות חילוניים. יש לבנות קהילות של מרכזי מגורים דתיים מובהקים ומוצהרים. כל מקום כזה חייב להיות סובב סביב מרכז תורני שהוא ליבו וחיותו של הקהילה, אותו מטפחים פיזית ורוחנית, וממנו באים ויוצאים. צריך שבראש הקהילה תעמוד דמות מוערכת בעלת שיעור קומה תורני. יש להפוך דמות זו, במודע, ללב ליבה של הקהילה.
חשוב לזכור, שבלא מרכז רוחני, מסמוס הקהילה הוא עניין של זמן.

במישור הציבורי: יש להכין מערכות נפרדות ועצמאיות שעם הזמן יחליפו את המערכות הקיימות. קרי הקמת בתי דינים איכותיים שישרתו את הציבור, ויחליפו את מערכת המשפט הקיימת; המשכת מגמת התקשורת העצמאית; חינוך עצמאי ואיכותי המורכב ממוסדות ברמות שונות, ולצבורים שונים - אבל בעל הגדרה תורנית מוצהרת. מערכת חינוך זו תשאב גם את כלל ילדי ישראל ממסדרונות האלימות ואיבוד הערכים בבתיה"ס הכללים, לתוך יחידת חינוך תורני הפונה אליהם (בשום אופן אין לערבבם בצורה גורפת בתוך החינוך התורני הקיים! חשוב לבסס גרעין קשה של איכות תורנית. בדיוק כשם שאין מערבבים את הסיירות עם הגדודים); יש ליצור בצורה הדרגתית מערכת של שמירת היישובים על ידי המתיישבים עצמם, ומתנדבי "מילואים" מכלל הארץ.

יש להדגיש שוב, שעל מנת שבאמת נוכל לייצור שינוי מהותי בתפיסה, חייבות המערכות הללו להיות עצמאיות, ואינן יכולות להתבסס על תקציבים חיצוניים.

לאחר כל זה, את האמת נאמר שיש בדרך זו חשש של כאב וסיכונים. אף אחד לא רוצה להיות זה שהחיכוך עם המערכת יעבור על גבו.

אלא שצריך לשקול גם מהי האלטרנטיבה. דרך החיבוקים הנשיקות דרדרה אותנו למצב בלתי נסבל של רמיסת המתיישבים, הפקרתם, והערכות גלויה לקראת עקירת כל יו"ש ואף עקירה בירושלים.

גם הקריאה לחינוך הדור, שהיא ודאי קריאה אמיתית, לא תציל אותנו כעת. עד שיתחנך הדור להכיר שריבונות ה' גבוהה מעל גבוה למעלה מהחוק - עוד חזון למועד. קשה להאמין שבזה נספיק לעצור את העקירה ביו"ש, ואת כדור השלג הבא בעקבותיה, הלא הוא קריסת הציבור הדתי לאומי, ועימו גם מפעליו בתוככי הקו הירוק.

(גם מבחינה אמיתית, עד שאנו קוראים לחנך את הדור, הבה נחנך את עצמנו ואת הציבור שלנו, לצאת מגדר של "דתיים" ולהיכנס בגדר של "עובדי ה'". אדם שתפיסת עולמו והווייתו היא חילונית, וכל המבדילו מהם הוא כמה מצוות הנעשות בשביל הרגעת המצפון, ו"הקטע של הדת", כיצד יבוא ויתקן עולם במלכות שדי).

וכאן מקום שאלה: וכי הפסד יו"ש וכניעה לערבים אין בזה סכנת חיים.
הרבה יותר קל לקחת אחריות פסיבית של "שב ואל תעשה", מאשר לקום ולעשות. ובפרט שכאשר אין יודעים מה לעשות "שב ואל תעשה - עדיף". אך בל נשכח שענווה מהסוג הזה היא שגרמה לחורבן בית המקדש - "ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס, החריבה את ביתנו, ושרפה את היכלנו, והגליתנו מארצנו" (גיטין דף נו ע"א).

לו בכפר מימון היו מתפרצים, ועוצרים את התנתקות, האם לא היה זה כדאי, גם לו היה זה מחיר כואב? האם כבר לא מתו יותר מזה בעקבות ההתנתקות (שריפת מחאה, דום לב ומחלות, קיצור תוחלת חיים של המפונים, קאסמים, חדירות מחבלים מגבול מצרים, סיכון חיי אדם בכיבוש חוזר, ליבוי הטרור)?

אנשים מוכנים למסור נפשם על דבר המוכר חברתית כגון במערכת הצבאית, אבל מחוץ למערכת, על דבר שהוא "נטו" לשם שמים קשה.

על זה המאבק, וזה הבירור - לקום ולהלחם למען ה'!


^ 1 באופן פנימי הטעם הוא בגלל שכעת הוא בירור המלכות, וע"כ תביעתם הפנימית של האנשים היא לאדם סמכותי ומלכותי.
^ 2 מלבד זאת, גם האשליה ש"נצטלם טוב", בתקשורת החילונית, היא טעות גמורה. אי אפשר לנצח מישהו שהוא גם צד במשחק, וגם הוא ממציא את הכללים ומחליט בסופו של דבר מה לפרסם, וכיצד לפרסמו.
בדרך של התחשבות בתקשורת החילונית, מעבר למינימום, במקרה הטוב, נפסיד בכבוד.
^ 3 כל ההשגים היפים שהושגו עד היום בצבא, יכולים להעלם כבמחי יד, על ידי השולטים באמת בצבא. בדיוק כפי שמחקו את מבני האבן והבטון בגוש קטיף תוך ימים ספורים. יש לפתח תפיסה מעמיקה של זיהוי כח איכותי ועמדות מפתח, ולא תפיסה רדודה של השקעה במסה.

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il

בית המדרש החדש נמצא בתהליכי בנייה סופיים,
בוא ותתחדש אתנו בגירסת הנסיון!



אל תציג לי הודעה זו שנית