בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • תרומה
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

אשר בן חיים

"קול צופייך" – גיליון 348

ויקחו לי תרומה

ויקחו לי תרומה; כַּפָּהּ פָּרְשָׂה לֶעָנִי; תרומה למשכן - הרגל לצדקה; חכם לב יקח מצוות; מנין היו עצי ארזים במדבר? הבריח התיכון - עמוד החסד; תרומה להקב"ה בכל עת ובכל שעה.

undefined

הגאון הרב מרדכי אליהו זצ"ל

אדר תשס"ו
6 דק' קריאה
ויקחו לי תרומה
פרשתנו פותחת בציווי שציוה הקב"ה לכל איש ישראל להרים תרומה לצורך הקמת המשכן, "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי" (שמות כה, א-ב). ומבאר רש"י: "ויקחו לי תרומה - לי לשמי". (ידוע, שכל פירושי רש"י נכתבו על פי רוח הקודש, ו"מתחת" לפירוש שנראה על פניו כפשט, מסתתר פירוש גבוה ונשגב, ומוטל על כל מי שידו מגעת לגלות עניינים אלו. ועיין לקמן בעניין שם הוי"ה ברוך הוא. ובר מן דין, צריך כל אחד להקפיד לקרא שניים מקרא ואחד תרגום וגם ללמוד את הפרשה עם פירוש רש"י, ואז יגלה בכל שנה חידוש וביאור שלא חשב עליו בשנה קודמת).

מדברי רש"י אנו למדים, שכל מה שאדם עושה צריך להיות לשם שמים, ואם למשל נותן צדקה יעשה זאת לשם שמים ובגלל שכך ציוה הקב"ה, ולא לשם כבוד כדי שיפרסמו את נדיבותו ואת צדקותו. וזהו שאומר רש"י "לי - לשמי", לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה.

ועל המילה "תרומה" מבאר רש"י:
"תרומה - הפרשה, יפרישו לי מממונם נדבה. ידבנו לבו - לשון נדבה, והוא לשון רצון טוב, פרישנ"ט בלעז [מתנה]".

מכאן אנו למדים שאין שיעור לצדקה, אלא יפריש מממונו לפי רוחב לבו, וכל המרבה - יזכה בכפלי כפליים מן השמים.

כַּפָּהּ פָּרְשָׂה לֶעָנִי
שלמה המלך ע"ה אומר במשלי "כַּפָּהּ פָּרְשָׂה לֶעָנִי וְיָדֶיהָ שִׁלְּחָה לָאֶבְיוֹן" (משלי לא, כ) - הפשט הוא שהאשה הצדקת ברצותה להעניק מאכל לעני, היא נותנת לו את פרוסת לחם ומגישה לו שיאכל.

ואומר האר"י הקדוש, שכשנותנים צדקה לעני יש לכוון שֵם הוי"ה ברוך הוא, וכיצד? המטבע שמושיט לעני - רומזת לאות יו"ד (שהיא דומה ליו"ד) של שם הוי"ה ברוך הוא, כף היד של נותן הצדקה - רומזת לאות ה"א (ה' אצבעות), וזרועו המושטת לעני - רומזת לאות וא"ו, וידו של העני - היא האות ה"א השניה. וזה הטעם ששלמה המלך כותב "כפה פרשה לעני", "כפה" - זה אותיות יו"ד וה"א, בפרוטה ובחמש אצבעות שבידה. "פרסה" - זה כנגד וא"ו, המרומז בהושטת זרועה לעני לתת לו את הנדבה. "לעני" - זה אות ה"א של קבלת העני את הצדקה.

והשבח שמשבח שלמה המלך את מעשה האשה הצדקנית הוא בכך שהיא מזדרזת לשלוח את ידה לעני לפני שהוא יושיט את ידו, כדי שיצא שם הוי"ה כדבעי. שאם הקדים העני והושיט את ידו לבקש אוכל מבעל הבית, הרי שהיפך את שם הוי"ה.

ומזה ילמד כל אדם שכשרואה עני המתכונן לבקש צדקה, לא ימתין שיושיט לו את ידו לבקש את הצדקה, אלא יזדרז להושיט ראשון את ידו עם הפרוטה לעני, וכנ"ל.

תרומה למשכן - הרגל לצדקה
בפרשתנו מצוה הקב"ה לגבות תרומה לבניית המשכן. ויש לשאול, מדוע ציוה שיתנו תרומה, והרי מלוא כל הארץ כבודו, "והעושר והכבוד מלפניך"? זאת ועוד, חז"ל אומרים:
"ומניין שביזת הים היתה גדולה מביזת מצרים, שנאמר ותרבי ותגדלי ותבאי בעדי עדיים, בעדי זו ביזת מצרים, עדיים זו ביזת הים, כנפי יונה נחפה בכסף זו ביזת מצרים, ואברותיה בירקרק חרוץ, זו ביזת הים, עם נקודות הכסף זו ביזת מצרים" (ועיין סוטה דף י"א ע"ב)

- ואם כן היה הקב"ה מצווה בשעה שכל עושר מצרים צף על פני המים בביזת הים, שלא יגעו בני ישראל בחלקה מסוימת שתקבע מראש כדי שכל אותו העושר שנמצא שם יהיה קודש לבניית המשכן?

אלא, מכאן רואים עד כמה רצה הקב"ה לזכות את ישראל, וידע שאדם חס על ממונו, ורצה שישברו את טבעם ויתנו ברוחב לב ובנדיבות לבניית המשכן (וכאן נתגלתה מעלתם של ישראל שנתנו ברוחב לב עד שמשה רבנו היה צריך לומר להם שיפסיקו לתת כמו שנאמר בשמות לו, ז: "והמלאכה היתה דים לכל המלאכה לעשות אותה והותר").

חכם לב יקח מצוות
בעניין ביזת מצרים, בולט ומאיר עד שמי שמים המעשה המיוחד של משה רבנו, שבשעה שכל ישראל היו עסוקים בביזת מצרים, וכל אחד רץ לקחת לעצמו כמה שיותר מהרכוש (שהיה מגיע להם על פי דין, עד כדי כך שכל מה שלקחו לא כיסה אפילו חלק קטן ממה שהיו חייבים להם על עבודתם במשך רד"ו שנים שהיו משועבדים במצרים) - משה רבנו התעלם לחלוטין מהביזה וחיפש בדבקות אחרי ארונו של יוסף, וכך אומרת הגמרא (סוטה יג ע"א):
"ת"ר בא וראה כמה חביבות מצות על משה רבנו, שכל ישראל כולן נתעסקו בביזה והוא נתעסק במצוות, שנאמר חכם לב יקח מצוות. ומנין היה יודע משה רבנו היכן יוסף קבור, אמרו, סרח בת אשר נשתיירה מאותו הדור. הלך משה אצלה, אמר לה כלום את יודעת היכן יוסף קבור, אמרה לו ארון של מתכת עשו לו מצרים וקבעוהו בנילוס הנהר כדי שיתברכו מימיו. הלך משה ועמד על שפת נילוס, אמר לו, יוסף יוסף הגיע העת שנשבע הקב"ה שאני גואל אתכם, והגיעה השבועה שהשבעת את ישראל, אם אתה מראה עצמך מוטב, אם לאו הרי אנו מנוקין משבועתך. מיד צף ארונו של יוסף. ואל תתמה היאך ברזל צף, שהרי כתיב ויהי האחד מפיל הקורה ואת הברזל נפל אל המים וגו' אהה אדוני והוא שאול, ויאמר איש האלקים אנה נפל ויראהו את המקום ויקצב עץ וישלך שמה ויצף הברזל. והלא דברים ק"ו, ומה אלישע תלמידו של אליהו ואליהו תלמידו של משה צף ברזל מפניו, מפני משה רבנו על אחת כמה וכמה", עכ"ל הגמרא.

מנין היו עצי ארזים במדבר?
מהחומרים שנצטוו בני ישראל להביא לתרומת המשכן אנו מוצאים זהב, כסף, נחושת, עורות שונים וצבעיהם, שמן למאור, בשמים, אבנים לחושן - כל הדברים הללו היו מצויים, שהרי עם ישראל התעשרו מביזת מצרים (במכות דם וחושך, וביציאת מצרים), וכן מביזת הים שהים פלט את כל אוצרות המצרים.

אבל מנין היה להם עצי ארזים במדבר? ועל כן אומרים חז"ל, וז"ל (מדרש תנחומא פרשת תרומה סי' ט):
"אפילו בקרשים היה מעשה נסים. ומהיכן היו הקרשים, יעקב אבינו נטע אותם בשעה שירד למצרים, אמר לבניו בני עתידים אתם להגאל מכאן והקב"ה עתיד לומר לכם משאתם נגאלין שתעשו לו את המשכן, אלא עמדו ונטעו ארזים מעכשיו, שבשעה שיאמר לכם לעשות לו את המשכן יהיו הארזים מתוקנים לכם. מיד עמדו ונטעו ועשו כן וכו' ולא עוד אלא שאותן הארזים היו אומרים שירה לפני הקב"ה, היאך שירה אומרים שנאמר אז ירננו עצי היער מלפני ה', ואין אז אלא שירה שנאמר אז ישיר משה, ואימתי, כשנעשה מהן המשכן כשאמר הקב"ה למשה על המשכן א"ל ועשית את הקרשים למשכן עצי שטים עומדים, ועשית קרשים לא נאמר אלא ועשית הקרשים אותן שהתקין להן אביהם, עומדין אותן שהועמדו קודם לכן", עכ"ל.


הבריח התיכון - עמוד החסד
ידועים דברי חז"ל, שהמשכן רומז על בניינו של עם ישראל, וגם על שורשיו, אלו האבות הקדושים: אברהם, יצחק ויעקב. ליעקב אבינו - היתה זכות במשכן שנטע ארזים כשירד למצרים ומזה עשו את הקרשים למשכן. יצחק אבינו - זו עבודת הקרבנות. אבל היכן היה חלקו של אברהם אבינו במשכן? אלא אומרים חז"ל שחלקו של אאע"ה במשכן היה בבריח התיכון שהיה במשכן, ובנס היה עומד.

בפרשת השבוע כתוב (שמות כו, כט) "וְהַבְּרִיחַ הַתִּיכֹן בְּתוֹךְ הַקְּרָשִׁים מַבְרִיחַ מִן הַקָּצֶה אֶל הַקָּצֶה". כשבנו את שלושת רוחות המשכן, היה אורכם של כל אחת משתי הרוחות שלושים אמה, והרוח השלישית היה אורכה עשר אמות, וביחד שבעים אמה.

ולצורך איחוד הקירות הכניסו את הקרשים בתוך האדנים, וגם על הקרשים היו טבועים טבעות למעלה דרכם השחילו קרשים של עצי שיטים, כך שהקירות היו עומדים כל אחד לעצמו. ומיהו, לא היתה אפשרות לחבר את הקירות בזוויותיהם, והיה עדיין המשכן מתנדנד. לשם כך, ציוה הקב"ה להכניס בריח מרכזי בתוך חור שנקדח בעוביו של כל קרש וקרש, ומטרתו היתה להדק ולייצב את שלושת רוחות המשכן. פשט הדברים הוא שלכל רוח היה קרש נפרד שמחבר את הקרשים יחדו. אבל בתרגום יונתן בן עוזיאל אומר שהיה קרש אחד לשלשת הרוחות, והיה נעשה בו נס שהיו משחילים אותו לאורך הקיר הראשון, וכשהיה מגיע לסוף הקיר היה נעשה גמיש ומתקפל כנחש וכך נכנס לקיר המקביל בזוית ישרה, וכך גם היה נעשה ברוח השלישית. וכשהיו מפרקים את המשכן, היה חוזר הבריח להיות ישר וקשה כעץ. ואותו בריח התיכון היה מעץ האשל המפורסם שנטע אברהם אבינו לצורך הכנסת האורחים, וז"ל התרגום יב"ע וז"ל:
"וְנַגְרָא מְצִיעָאָה בְּגוֹ לוּחַיָיא מְשַׁלְבִישׁ מִן סְיָיפֵי לִסְיָיפֵי מִן אִילָנָא דִנְצִיב אַבְרָהָם בִּבְאֵרָה דְשָׁבַע, וְכַד עֲבָרוּ יִשְׂרָאֵל יַת יַמָּא קְטָעוּ מַלְאָכַיָא יַת אִילָנָא וְטַלְקוּהוּ לְיַמָא (כשעברו ישראל את הים, חטבו המלאכים את עץ האש"ל וזרקו אותו לים לכיוון ישראל, ואמרו להם שיקחו אותו כי ישמש להם בעתיד, וממנו עשו בני ישראל את הבריח התיכון בן שבעים האמה, והיה כולו נכנס בנס, וכנ"ל) וַהֲוַת טָפֵי עַל אַנְפֵּי מַיָא וַהֲוָה מַלְאָכַיָא מַכְרִיז וַאֲמַר דֵּין הוּא אִילָנָא דִנְצִיב אַבְרָהָם בְּבֵירָא דְשָׁבַע וְצַלִּי תַמָּן בְּשׁוּם מֵימְרָא דַה'. וְנַסְבוֹהִי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַעֲבָדוּ מִנֵיהּ נַגְרָא מְצִיעָאָה אוּרְכֵּיהּ שׁוּבְעִין אַמִּין וּפְרִישָׁן מִתְעַבְדָן בֵּיהּ דְּכַד הֲווֹ מוֹקְמִין יַת מַשְׁכְּנָא הֲוָה מִתְגַּלְגֵּל הֵי כְּעַכְנָא חֲזוֹר חֲזוֹר מִלְגֵיו לְלוּחֵי מַשְׁכְּנָא וְכַד הֲוָה מִתְפָּרֵק הֲוָה פַּשִׁיט הֵי כְּחוּטְרָא", עכ"ל

(ועיין מסכת שבת דף צ"ח ע"ב בש"י ד"ה 'בנס היה עומד': "שאחר שהקרשים כולם נתונים באדנים לצפון למערב ולדרום היה נותנו ומבריח לשלשת הרוחות ואין לך אומן יכול לעשות כן ובנס היה נכפף מאליו", עכ"ל רש"י). ואומרים בעלי המוסר, שאברהם אבינו היה עמוד החסד, והמשכן רמז על כל מידות האדם, אלא שהחסד הוא עמוד התווך של כל המידות, וללא מידת החסד הבניין כולו מתנדנד ולא יכול לעמוד. ומכאן יראה האדם לעבוד על מידת החסד יותר מכל המידות (ומזה לומדים, שלא עושים חסד פעם אחת בלבד, אלא בכל שעה ושעה, שוב ושוב, כמו אותו בריח שהיה מתכופף שוב ושוב, ובעודו מתכופף ברוח זו היה צריך להתכופף ברוח הבאה עד שנעשה לבניין יציב ומושלם).

תרומה להקב"ה בכל עת ובכל שעה
נתינת התרומה של עם ישראל לצורך בניין המשכן היתה מעלה גדולה עד מאד, כי את התרומה תרמו ישירות להקב"ה. למעשה, כשנדרש אדם לתרום לבניית בית כנסת, או לרכישת מוצרים שונים שמשמשים לצורכי קדושה, הוא עושה זאת בשמחה ביודעו שזו ההשקעה הטובה ביותר, אבל ליבו נחמץ בקרבו שהוא לא תורם ישירות להקב"ה כמו שעשו בני ישראל במדבר. אבל ידע לו שאם עושה לשם שמים הוי כאילו נדב למשכן.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il