ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
שידורים חיים מיוחדים לכבוד חג מתן תורה
בית המדרש הלכה מחשבה ומוסר תנ"ך

החסיד שגידל בהמה דקה

חז"ל מספרים על חסיד שלא נמצא בו דופי, שלצורך רפואתו גידל בביתו בהמה דקה וינק ממנה, וחבריו ראו בכך עוון. זהו משל על המחלוקת האם לצורך לימוד תורה מותר להתפרנס מאדם אחר.
24
לחץ להקדשת שיעור זה
במסכת בבא קמא (עט,ב) מובאת ברייתא: "אין מגדלין בהמה דקה בארץ ישראל, אבל מגדלין במדבר שביהודה ובמדבר שבספר עכו...". ומבואר שם, שחכמים אסרו לגדל בהמה דקה בארץ ישראל במקום יישוב, משום שקשה לשמור על הבהמות שלא תרעינה בשדות של אנשים אחרים. והיה ראוי להחמיר שלא לגדל גם בהמה גסה במקום יישוב, אלא שאפשר לייבא בקלות בהמה דקה מחו"ל אך קשה לייבא משם בהמה גסה, ואין גוזרים על הצבור גזירה שאינו יכול לעמוד בה. והובא שם בתלמוד מעשה בחסיד אחד שהיה חולה וזקוק לחלב חם וטרי וגידל בהמה דקה בביתו. מעשה זה מובא גם בתוספתא, וז"ל התוספתא (בבא קמא פ"ח יא-יג):
"... אין מגדלין בהמה דקה בארץ ישראל, אבל מגדלין אותה קודם לרגל שלשים יום, קודם למשתה בנו שלשים יום, ולא שתהא יוצא ורועה בשוק אלא שתהא קשורה לכרעי המטה...
כל האשכולות (אנשי מעלה שהכל נמצא בם) שעמדו להן לישראל משמת משה עד שעמד יוסה בן יועזר איש צרדה ויוסף בן יוחנן איש ירושלם אי איפשר ליתן בהן דופי, משמת יוסה בן יועזר איש צרדה ויוסף בן יוחנן איש ירושלם ועד שעמד ר' יהודה בן בבא איפשר ליתן בהן דופי. אמרו עליו על ר' יהודה בן בבא שהיו כל מעשיו לשם שמים אלא שגידל בהמה דקה, כך היה פעם אחת חלה נכנס רופא אצלו אמר לו אין לך רפואה אלא חלב רותח (חם כפי שיוצא מהעז), לקח לו עז וקשרה בכרעי המטה והיה יונק ממנה חלב רותח, שהיה גונח (משום שהיה חולה ומשתעל). פעם אחת בקשו חכמים ליכנס אצלו, אמרו היאך נכנס אצלו שליסטים עמו בבית (שהעז עשויה לרעות בשדות אנשים אחרים ולגזול אותם), וכשמת דקדקו חכמים במעשיו ולא מצאו בו אלא אותו עוון, אף הוא אמר בשעת מיתתו יודע אני שאין בידי עוון אלא זה בלבד שעברתי על דברי חבירי."

סגנון התוספתא מעורר תמיהה. בתחילה מובא שבגדולי ישראל שהיו אחרי יוסי בן יועזר איש צרדה ויוסף בן יוחנן איש ירושלים אפשר לתת דופי, עד שעמד רבי יהודה בן בבא שאי אפשר לתת בו דופי. ומייד בסמוך מובא מעשה המטיל דופי ברבי יהודה בן בבא. ונמצא שתחילת התוספתא סותרת את המובא בהמשכה. קושיה זו יש להקשות גם על סוגיית התלמוד במסכת תמורה (טו,א), המביאה את המעשה בחסיד החולה שגידל בביתו בהמה דקה לצורכי רפואתו, וחביריו לא רצו להיכנס לביתו משום עוון זה, ולמרות זאת היא מניחה בפשטות שעוון זה אין בו דופי, בלא להסביר מדוע.
ובספר עולת שלמה כתב (שם) שלהלכה צדק אותו חסיד, ומשום שלצורך רפואה מותר לחולה לעבור על איסור החכמים ומותר לגדל בהמה דקה, ולכן עוון זה אין בו דופי. אלא שגם לפי תירוצו עדיין קשה, משום שאם כן עיקר חסר מהספר, וסוגית התלמוד או התוספתא היו צריכים לומר זאת במפורש.

ונראה שקושי זה שמצוי בתוספתא ובסוגיית התלמוד הוא מכוון ומרמז שאין להסביר מעשה זה כפשוטו. ועל כך נאמר: "לְהָבִין מָשָׁל וּמְלִיצָה דִּבְרֵי חֲכָמִים וְחִידֹתָם" (משלי א, ו). וברור היה לתוספתא ולסוגיית התלמוד שבמקום הכרח גדול הותר לגדל בהמה דקה בבית באופן שאינה יוצאת כלל החוצה. שהרי כמבואר בתוספתא שם אין גוזרים על הצבור גזירה שאינו יכול לעמוד בה, ופשוט, שכשם שהתירו לגדל בהמה דקה בבית שלושים יום עד לשחיטתה לצורך משתה בנו, כך הותר לחולה לגדלה בביתו לצורך רפואתו באופן שאינה יוצאת כלל החוצה. וברור היה לתוספתא ולסוגיית התלמוד שנבין שמדובר במעשה בעל משמעות סמלית 1 , וכדלקמן.

רבי עקיבא כמקביל לרבי יהודה בן בבא בתור איש אשכולות
התוספתא אומרת שבגדולי ישראל שהיו לאחר יוסי בן יועזר איש צרדה ויוסף בן יוחנן איש ירושלם אפשר לתת דופי. קביעה זו מנוסחת בזהירות, מצד אחד יש בה צד של הוצאת לעז סתמי על אותם גדולי ישראל, ומצד שני אין בה הוצאת לעז, שכן היא לא קבעה ש"נמצא בהם דופי" אלא היא מנסחת זאת בלשון זהירה "אפשר לתת דופי". כלומר, מדובר ב'אפשרות' בלבד. יש מי שיאמר שבמעשה מסוים או בהנהגה מסוימת שעשו יש דופי, ויש מי שיאמר שנהגו כראוי ואין בכך דופי.

הדברים מתבארים יותר מתוך העיון בירושלמי במסכת סוטה (פ"ט מ"ט), במשנה שם מובא: "משמת יוסי בן יועזר איש צרידה ויוסי בן יוחנן איש ירושלים בטלו האשכולות". ובירושלמי שם הובאה ברייתא: "ולא עמד אשכול עד שעמד רבי עקיבא". כלומר באותה ברייתא רבי עקיבא הוא זה שמובא בתור 'איש אשכולות' שעמד לאחר כמה דורות והיה ממשיכם של יוסי בן יועזר ויוסי בן יוחנן. והוא מקביל לרבי יהודה בן בבא שמובא בתוספתא בתור איש אשכולות שעמד לאחר כמה דורות.

ותמהו בירושלמי ושאלו: "וכל הזוגות לא היו אשכולות?", והיינו שלא מסתבר שכל זוגות החכמים (נשיא הסנהדרין ואב בית הדין) שהיו מאז זמנם של יוסי בן יועזר ויוסי בן יוחנן ועד זמנו של רבי עקיבא לא היו אנשי אשכולות, ותירצו: "אלא אילו שימשו פרנסות. ואלו לא שמשו פרנסות". והיינו שיוסי בן יועזר ויוסי בן יוחנן היו 'פרנסים' ואף רבי עקיבא המשיך את דרכם והיה 'פרנס'.
וכוונת הדברים היא שרבי עקיבא היה 'גבאי צדקה של עניים', שהוא הנקרא 'פרנס' בלשון הירושלמי, כמבואר בירושלמי במסכת פאה (פ"ח ה"ו, בתוספת ביאור):
"רבי עקיבא בעין ממניתיה (רצו למנותו) 'פרנס', אמר לון (להם) נמלך גו בייתא (אתייעץ עם אשתי), הלכון בתריה (הלכו אחריו) שמעון קליה דימור (ושמעו קולו שאמר לאשתו) על מנת מתקל על מנת מבזייא (האם את מוכנה שאכנס לתפקיד זה על מנת שיקללו אותי ועל מנת שיבזו אותי)".

ואכן ידוע שגבאי צדקה הוא תפקיד שכרוך בקבלת קללות ובזיונות משום שהוא כופה את האנשים לתת צדקה (כמבואר בקידושין עו,ב ורש"י שם), וידוע שרבי עקיבא מוזכר בתור נציג העניים ומשום ששימש כגבאי צדקה (קידושין כז,א ורש"י שם).

רבי עקיבא גבאי צדקה לתלמידי חכמים
ונראה פשוט שאין כוונת הירושלמי שהזוגות שהיו לאחר יוסי בן יועזר ויוסי בן יוחנן לא דאגו כראוי לעניים ולא דאגו לכך שיאספו כסף עבורם. והרי פעמים שעדיף למנהיגי הצבור להאציל סמכות לאדם מיוחד שיאסוף צדקה כל הזמן ולא רק בעת שהוא מתפנה מהנהגת הצבור. ונראה שכוונת הירושלמי היא שרבי עקיבא היה גבאי צדקה בעל השקפה מיוחדת. וכפי שמתבאר מהמעשה המובא בויקרא רבה (לד,טז, מתורגם ובתוספת באור):
"רבי טרפון נתן לרבי עקיבא שש מאות מטבעות חשובות של כסף ואמר לו: לך קנה לי בהן שדה אחת כדי שאוכל להתפרנס ממנה ולעסוק בתורה. לקח אותן רבי עקיבא וחילק אותן ונתן מהן לסופרים המלמדים מקרא וכן למלמדי המשנה וכן לאלו שעוסקים בתורה. לאחר זמן בא רבי טרפון לרבי עקיבא ושאל אותו: האם קנית לי את אותה השדה שביקשתי ממך? אמר לו רבי עקיבא: כן. אמר לו רבי טרפון: האם אתה יכול להראות לי אותה? אמר לו רבי עקיבא: כן. לקח אותו רבי עקיבא והראה לו את מלמדי המקרא ואת מלמדי המשנה וכן את אלו שעוסקים בתורה. אמר לו רבי טרפון: וכי יש אדם שנותן את כספו בחינם? היכן השטר על השדה שביקשתי לקנות כדי שאתפרנס ממנה ואעסוק בתורה? אמר לו רבי עקיבא: שטר הראיה הוא אצל דויד מלך ישראל שכתב (תהלים קיב,ט) "פִּזַּר נָתַן לָאֶבְיוֹנִים צִדְקָתוֹ עֹמֶדֶת לָעַד קַרְנוֹ תָּרוּם בְּכָבוֹד".

מעשה זה מפגיש בין שתי שיטות חולקות. לשיטת רבי טרפון אסור לאדם להתפרנס מכך שהוא עמל בתורה. ומי שהוא עני ומסוגל לעבוד צריך ללכת ולעבוד ובזמנו הפנוי יעמול בתורה. ואם חשקה נפשו של אותו עני לעמול כל היום בתורה הוא צריך לעבוד ולצבור כסף ולהתעשר ולהשיג רכוש שיוכל להשכיר אותו ולהתפרנס ממנו ויהיה לו זמן פנוי לעמול בתורה. ובאופן זה נהג רבי טרפון וביקש מרבי עקיבא שימצא לו שדה שיוכל להשכיר אותה ולהתפרנס ממנה ויוכל לעמול בתורה. רבי טרפון מפרש את האמור בפרקי אבות (פ"ב מ"ב): "וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עון" – כפשוטו; והיינו שאם יעסוק אדם בתורה ולא יעסוק במלאכה סופו שיהיה מאותם 'בטלנים' המוזכרים במשנה במסכת מגילה (פ"א מ"ג), שהם מצויים בבית הכנסת ועוסקים בתורה. ודבר זה גורר לדעתו 'עוון', משום שהוא יאלץ להתפרנס מן הצדקה, ויש בכך צד של 'גזל' שהרי כופים על הצדקה, וגבו מן הצבור כסף בכפיה כדי לפרנס עניים, והרי היה בכוחו לעמול במלאכה ולהתפרנס מיגיע כפיו. ודעת רבי טרפון היתה כדעת הרמב"ם בפרושו למשנה (אבות פ"ד מ"ה-ו), שכתב שזו שטות גמורה שיש חובה לעזור לחכמים ולתלמידיהם ולאלו שעוסקים בתורה ותורתם אומנותם.
אמנם כידוע יש חולקים על דעה זו, ומחלוקת זו ידועה כמחלקת הרמב"ם והרשב"ץ (וראו גם בבית יוסף יורה דעה סימן רמו אות כא, ובשו"ת אגרות משה חלק יו"ד ב סימן קטז). ולשיטת רבי עקיבא מותר למי שחשקה נפשו בתורה להתפרנס מעמלו בתורה. וכיוון שרבי עקיבא היה גבאי צדקה, הוא ניצל את ההזדמנות שהתגלגלה לידיו כדי לכפות את רבי טרפון לתת צדקה גם לאותם עניים שמתפרנסים מעמלם בתורה. ולדעת רבי עקיבא רבי טרפון יקבל על כך שכר מן השמים ועסקיו של רבי טרפון יתברכו בסופו של דבר גם על צדקה שכזו, ו"קַרְנוֹ תָּרוּם בְּכָבוֹד".

'רועי בקר' או 'רועי צאן'
שיטתו המיוחדת של רבי עקיבא מרומזת גם במעשה בבבלי (יבמות טז,א) שבו אחד מן החכמים אמר לרבי עקיבא: "אשריך שזכית לשם, ועדיין לא הגעת לרועי בקר!", ואילו רבי עקיבא ענה לו: "ואפילו לרועי צאן!". ולכאורה הדברים תמוהים, אותו חכם בא לשבח את ר' עקיבא, אך הוא נמצא מגנה אותו. מה השבח הגדול בכך שר' עקיבא לא הגיע למעלת "רועי בקר", ומה פשר תשובת רבי עקיבא? אלא שהדברים מרמזים למחלוקת בהשקפת עולם.
ה'בקר' הוא 'בהמה גסה' המשמשת למלאכה, והיא מסמלת אדם המתפרנס מיגיע כפיו, ולדעת אותו חכם השבח של עם ישראל הוא כאשר כל אחד מישראל נהנה מיגיע כפיו או מרכושו העצמי ואינו מתפרנס מאנשים אחרים, ומנהיגי הצבור של עם ישראל ראויים להיקרא באופן סמלי 'רועי בקר'. והוא שיבח את רבי עקיבא שזכה לשם (תהילה) עוד לפני שזכה להיות מנהיג ציבור ('רועה בקר'). ומאידך, לדעת רבי עקיבא השבח של עם ישראל הוא כאשר כולם עמלים בתורה, ואפילו שאינם נהנים מיגיע כפיהם, ובכך הם דומים ל'בהמה דקה' שאינה משמשת למלאכה. ולכן רבי עקיבא מתקן את דברי אותו החכם, ומרמז שמנהיגי הצבור בעם ישראל ראויים להיקרא 'רועי צאן'.

והירושלמי במסכת סוטה מסביר שרבי עקיבא היה גבאי צדקה ('פרנס') שגבה כסף להחזקת תלמידי חכמים שתורתם אומנותם, ובכך הוא המשיך את דרכם של יוסי בן יועזר איש צרדה ויוסף בן יוחנן איש ירושלים, שאף הם היו 'פרנסים' מסוג שכזה. ואפשר שכך פירש הירושלמי את האמור בפרקי אבות (פ"א מ"ד-ה): "יוסי בן יועזר אומר יהי ביתך בית ועד לחכמים ... יוסי בן יוחנן איש ירושלים אומר יהי ביתך פתוח לרוחה ויהיו עניים בני ביתך...". והיינו שיוסי בן יועזר ויוסי בן יוחנן אינם חולקים זה על זה. ורבי יוסי בן יועזר המליץ שאדם יקצה מביתו מקום שבו יוכלו תלמידי חכמים להתוועד וללמוד תורה, וזו היתה גם כוונת יוסי בן יוחנן איש ירושלים שאמר "יהיו עניים בני ביתך", שאין הכוונה שישהו העניים בלא מעש בתוך ביתו של אדם, אלא שעניים תלמידי חכמים יתוועדו וילמדו תורה בתוך ביתו.
ולפי זה הזוגות שקמו בראש הסנהדרין לאחר יוסי בן יועזר ויוסי בן יוחנן חלקו על השקפת עולמם זו, והזוגות החדשים היו סבורים כשיטת רבי טרפון, שאסור להתפרנס מעמל התורה, עד שקם רבי עקיבא והיה 'איש אשכולות' כמו יוסי בן יועזר ויוסי בן יוחנן, וגבה צדקה לצורך החזקת תלמידי חכמים.

ר' יהודה בן בבא ה"חסיד" מקביל לרבי עקיבא
אחר שהעמקנו בכוונת הירושלמי שרבי עקיבא שהיה 'פרנס' לעניים היה ממשיך דרכם של יוסי בן יועזר איש צרדה ויוסף בן יוחנן איש ירושלים, נוכל להבין מדוע בתוספתא מוזכר רבי יהודה בן בבא בתור ממשיך דרכם.

ר' יהודה בן בבא ה"חסיד" מהווה את הדמות הניגודית לאיש-העמל, והיה מן המתירים לקבל תמיכה לשם שמים. הוא חש כאמור בשיר השירים (ב, ה) "סַמְּכוּנִי בָּאֲשִׁישׁוֹת רַפְּדוּנִי בַּתַּפּוּחִים כִּי חוֹלַת אַהֲבָה אָנִי". הוא היה חולה באהבת של התורה ורצה לעסוק בה במשך כל זמנו, ורפואתו היתה שיחזור לימי הינקות שבהם העולל יונק ומתפרנס מאחרים. והבהמה הדקה שגידל הייתה הוא עצמו. רבי יהודה בן בבא מקביל בהשקפתו לרבי עקיבא, ולכן הוא מוזכר בתור ממשיך דרכם של הזוגות הראשונים.

אלא שחבריו סברו שאסור לקבל תמיכה עבור לימוד תורה. ומכיוון שמדובר במשל שמתייחס לאדם ולא לבהמה ממש, מובן מדוע חבריו קוראים "ליסטים" לברייה שגדלה בביתו. השם "ליסטים" מתאים לאדם שעיסוקו בגזל ולא לבהמה, אך כוונתם היתה לר' יהודה בן בבא. הם ראו בו מי שנוטל ממון שלא בצדק, שאפשר לדמותו לליסטים (גזלן). ואנו מוצאים הד לסברם בדברי הרמב"ם בהלכות תלמוד תורה (ג, י): "...ועוד צוו ואמרו אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטילה וגוררת עון, וסוף אדם זה שיהא מלסטם את הבריות."

אמנם מכיוון שיש הסוברים שאדרבא מצווה ליטול תמיכה בכדי להיות פנוי לעסק התורה, מובן מדוע קיימת התייחסות כפולה וסותרת לעוונו של רבי יהודה בן בבא, ומובן מדוע מובא בתחילת התוספתא שר' יהודה בן בבא הוא איש אשכולות שאין בו דופי. והתוספתא וכן סוגיית התלמוד במסכת תמורה הניחו שנבין מתוך היחס הכפול למעשהו, שהבהמה הדקה שרבי יהודה בן בבא גידל היא משל לרבי יהודה בן בבא עצמו שקיבל תמיכה כדי שיוכל לעסוק בתורה, ולכן לא נמצא בו באמת דופי. וראו עוד בהערת השוליים 2 .




^ 1.ואמנם היו מן המפרשים שביארו מעשה זה כפשוטו, וראו בשטמ"ק בבא קמא (פ,א) בשם גאון ובשם המאירי.
^ 2.הבנה זו שהמעשה בחסיד שהיה חולה ולכן גידל בהמה דקה כדי שיינק ממנה חלב - הוא מעשה סמלי, מסייעת להבנת המעשה ברבי חנינא בן דוסא שגידל עיזים שלא היו שלו, ומשמע שהן היו מהלכות מחוץ לביתו בלא שמירה. ומדובר גם שם במעשה סמלי המרמז שרבי חנינא בן דוסא עצמו לא קיבל תמיכה כלכלית לצורך לימוד תורה, אך הוא הקל לתלמידיו שנמצאו בתחילת דרכם בעמל התורה לקבל תמיכה כלכלית כדי שיוכלו לעמול בתורה, וכפי שהתבאר במאמר במאמר"העיזים שהביאו דובים בקרניהן".
עוד בנושא תנ"ך
שאל שאלה

לא ניתן להעביר הודעה לרבנים באמצעות מערכת התגובות.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il