ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

קדושה, מלכות ועולמו של דוד המלך ;">

בית מדרש עבודת ה', מצוות ותשובה הדרכות ונושאים בעבודת ה' שיעורים נוספים Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word האזן לשעור (56 ד') הורד mp3
שלח לחבר


קדושה, מלכות ועולמו של דוד המלך

חלק ב'



נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
יהודה אריה בן שמואל ז"ל

עסקנו בשיעור הקודם בשתי דרכי התייחסות למצב שאינו מתוקן: בירור בירורים והעלאת עולמות. שתי הדרכים מבוססות על ההפרדה בין הטוב לרע; מבררי הבירורים מסתכלים על מבחן התוצאה, וכל דבר שמוביל למקום לא טוב – הוא רע ויש להתרחק ממנו. מעלי העולמות מסתכלים על מבחן המניע, ומעלים את הדבר הטוב שגנוז בכל דבר מהמקום הרע שנפל אליו.
בעולמם של מעלי העולמות כל עולם וכל תנועת חיים הם יצירות אלוקיות, לכל דבר יש שירה וערך בעולם ואין רק תכלית אחת. מעלה העולמות מסתכל איזה חלק אלוקי נפל וצריך לתת לו משמעות. כל יציר, כל בעל חיים, כל פרח וכל דבר בעולם הוא אלוקי. גם תנועות של אדם הן תנועות אלוקיות: האכילה והשינה וכל דברי הרשות הם נבראים אלוקיים שהשכינה נמצאת בהם, הקב"ה נפח באותה יצירה רוח חיים. אפילו העבירות מתחילות ביסודן ממקום של יצירה אלוקית. במאמר 'מהלך האידיאות' מתאר הרב קוק את העבודה זרה בעולם, ומבאר שהיא נובעת מצימאון לאלוקים, אלא שלא היו כלים להרוות הצימאון ולכן הוא הגיע לטומאה, ולשבירת העולמות הכי גרועה שיש.
אם אדם רואה פרח – אין בפרח שום מצוה, אולם הפרח הוא יצירה אלוקית והוא מגלם בתוכו דברים עצומים, היופי שלו מבטא מידה אלוקית, וכך גם הזריזות של בעל החיים מבטאת את מידת הזריזות. אם דבר טוב חבר אל דבר אחר לעשות משהו רע - אין כאן חבירה בעצם אלא חבירה מקרית, ועל כן ודאי שצריך לברוח מהמעשה אבל גם לראות אותו כדבר שנפל, ולא להוציא את כל המכלול מחוץ לגדר. הדרך להרים אותו היא על ידי גילוי החלק האלוקי שבו.
הצדיק והמשיח
ראינו את דברי הרב, כי עבודת מבררי הבירורים היא עבודת הצדיק, ואילו עבודת מעלי העולמות היא עבודת המשיח. נתבונן בדברים אלו.
אפשר לומר שיש כאן שני 'מיקודים' שונים במהותה של תורה. הצדיק מתמקד באידיאל האלוקי, בתורה מן השמים, ועל כן הוא אומר - אם כל הפרטים מחוברים לחלק האלוקי אז הם אלוקיים, אם לא - הם כלום. התורה היא הוראה, ומי שלא מקבל את ההוראה – נופל. החיים עצמם הינם פחות משמעותיים כי הכל משרת את התורה מן השמים, ומה שגורם לערך של כל דבר הוא מידת התבטלותו לתורה מן השמים.
עבודת משיח היא אחרת. מדוע משיח נקרא 'משיח'? משיחה מצאנו בבית המקדש, בו מושחים את הכלים ומקדשים אותם, והיא נעשית על ידי השמן, שרומז לחכמה. המלך מנהיג בחכמתו את חיי השעה, ומשמעות השם 'משיח' היא קדושת החיים. המלך אינו כהן גדול, אין הוא אחראי על לימוד התורה אלא על חיי השעה: על האוכל והרווחה, הכבוד והכלכלה ועל כל המערכות הפיזיות, ונמצא שהוא מברר את קדושת החיים.
המלך דומה למנצח על תזמורת, שיש לו הרבה כלים ולכל כלי יש תפקיד. אם המלך יאמר ליהודי 'אתה מפריע לי' - הוא איבד את תפקידו כמלך, שהרי הקב"ה שם את אותו יהודי בתמונה וסימן שהוא חלק מהמנגינה, איך אפשר לומר שהוא בחוץ? בעוד שמברר הבירורים מתמקד באידיאל – בתורה מן השמים ובהוראה, הרי שהמלך מתמקד בשכינה שנמצאת בעולם ובחיים. וכך מובא בספרי החסידות, ששתי משמעויות יש למילה תורה: האחת היא 'הוראה' והשניה היא 'לתור' - כמו "לתור את הארץ", "ולא תתורו אחרי לבבכם" – משמעות 'לתור' היא התנועה הפנימית של הבירור והחיפוש. כאשר המציאות מבררת את הקדושה הגנוזה בתוכה - הקדושה בוקעת ועולה מתוך עומק החיים, שגם הם אלוקיים.
האם המלחמה היא מתפקידיו של המלך?

שאלה : כיצד דברים אלו ביחס לתפקידו של המלך מתיישבים עם תפקידו העיקרי של המלך, להילחם מלחמות ישראל?
תשובה : בפרשת המלך בתורה אנו קוראים: "כִּי תָבֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּה בָּהּ וְאָמַרְתָּ אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ כְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתָי, שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ..." מפורש כאן שהמלך בא רק אחרי הירושה, ולא צריך מלך בשביל לרשת. הירושה נתונה בידי מנהיג שנקודת הכח שלו היא שהוא שליחו של הקב"ה. משום כך אנו רואים שגם כאשר עם ישראל מבקש את המלך, אחרי למעלה משלש מאות וחמישים שנה – נטען כנגדו שעדיין לא הגיע הזמן לכך. אם לא הגיע הזמן, מי ילחם? התשובה היא שמלך אינו בשביל המלחמות, אלא אחרי שהחיים נבנו – המלך מהווה קומה נוספת.
יתר על כן, מינוי מלך בא רק אחרי "ואמרת אשימה עלי מלך" – רק כאשר העם רוצה להוסיף קומה נוספת של חיים. כך ביאר הנצי"ב, שעמד על ההשוואה בין "ואמרת אשימה עלי מלך" לבין "ואמרת אוכלה בשר" – אכילת בשר היא רשות גמורה, זהו בשר תאווה, וכך גם מינוי מלך. מצד שני, מינוי מלך הוא מצוה (לפי הדעה המרכזית שנפסקה להלכה, וכך מבואר מכל המקרא) - אלא שזו מצוה התלויה ברצון העם, ואם העם אינו רוצה אין בכך שום מצוה. כיון שרצון העם הוא המוליד את המלך, כתב הרב קוק שגם כאשר אין מלך – לרצון האומה יש תוקף של מלך.
מה בין קדושה למלכות?
שאלה : האם נכון להקביל את מידת מעלי העולמות למידת הקדושה, שמקדשת את העולם הזה ובאה על גבי הפרישות?
תשובה : לא. עבודת מעלי העולמות אינה באה כקומה שניה על גבי עבודת מבררי הבירורים, אלא יש כאן שני מסלולים שונים, משיח ועבודת הצדיקים. דוד אינו מתחיל מעבודת הפרישות, הוא נולד מהמקום של המשיח.
יחד עם זאת נדגיש כי אין כאן עולמות מנותקים. גם מעלה העולמות צריך את עבודת ההבחנה בין הטוב והרע, אלא שאצלו הרע אינו מושג שעומד בפני עצמו, אלא כל דבר יכול ליפול למקום רע, וצריך להרים אותו משם אל המקום שלו, ולא לדבר רק אל הצד החיצוני שלו. תוך כדי העליה נעשה בירור בין טוב לרע, אולם הבירור נעשה על ידי הדבר שנפל בעצמו – הוא רוצה לעלות למעלה, ואז הוא לומד שצריך לעשות מעשה טוב ולא מעשה רע. הכל בא מעולם של רצון, עם הרצון הזה אני פועל ומעלה אותו למעלה.
כשעולים למעלה יש הרבה שלבים של התמודדות – אולם זהו בירור שמלווה צמיחה, לא בירור שכותרתו הוא 'תלך לשם', אלא בירור שמוביל את אותו דבר מתוך עצמו אל המקום הטוב. זהו ההבדל בין 'הוראה' לבין 'לתור', שהדבר תר ומחפש את מקומו.
מצד שני, גם אצל מברר הבירורים יש העלאת עולמות. בירור בירורים ללא שום העלאת עולמות משמעותו הכחדת החיים, אם הכל תורה מן השמים - הכל בא מבחוץ, ואין שום פגישה פנימית של החיים עם התורה. על כן ברור שגם אצלו יש העלאת עולמות, אולם לשם כך יש צורך קודם כל לברר מה טוב ומה רע במובן האלוקי האידיאי, ואז לראות בכל דבר את הנקודה הפנימית המחברת אותו אל הטוב האידיאי. על כן, מברר הבירורים שהתעלה למדרגת הקדושה יאמר למי שנמצא למטה - תעבור את כל המסלול שעברתי, ואז תוכל לעלות. לעומתו, מעלה עולמות בא גם אל מי שנמצא במדרגות החיים הכי נמוכות עם הכלי של מעלי העולמות, מדבר איתו ומעלה אותו מהמקום שלו, לא מוציא החוצה. נקודת המוצא בהעלאת העולמות היא הטוב שעולה למעלה, וממילא מתרחק מן הרע.
נחזור לדברי הרב שהבאנו בשיעור הקודם: " דוקא כשחושקים להאיר את נועם הטוב בכל ממש " - בכל דבר יש הרמוניה של משהו אלוקי נעים, לא אלוקי מנותק. " ולהשביע צחצחות במקור הכל " – 'להשביע' הוא להשביע רעב, 'צח' הוא מלשון בהירות, ואם כן יש כאן דבר חסר ששוקק לאור, ואני מאיר אותו וכך משביע אותו. " וסוללים דרכים שזורמים בהם תמיד חיי כל - עבודת עליית העולמים הולכת ומתגברת, כשלהבת העולה מאליה, בלא עמל רוח ונפש, כי אם במנוחה ועונג ". כאשר נבוא לאחרים מעמדה של המשגיח - האדם מוריד את הראש, הוא לא רוצה את זה. אם נצליח לדבר אל הטוב שבו ונצמיח בו את הטוב - הוא רץ ושמח, ומרגיש שאין מלחמה. התיקון הוא מתוך דיבור וחיבור, ולא מתוך מידת הדין.
העלאת עולמות בעולמו של דוד המלך
הרב ממשיך ומצעיד אותנו אל קומה נוספת בעולמם של מעלי העולמות, הקומה שבאה לידי ביטוי בחייו של דוד המלך. נקדים את דברי הגמרא במסכת יבמות 1 , שמתארת בירור יסודי שנערך ביחס לכשרותו של דוד המלך לבוא בקהל:
אמר לו דואג האדומי: עד שאתה משאיל עליו אם הגון הוא למלכות אם לאו שאל עליו אם ראוי לבא בקהל אם לאו. מאי טעמא? דקאתי מרות המואביה. אמר לו אבנר, תנינא: עמוני - ולא עמונית, מואבי - ולא מואבית... דמפרש טעמא דקרא על אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים, דרכו של איש לקדם, ולא דרכה של אשה לקדם. היה להם לקדם אנשים לקראת אנשים, ונשים לקראת נשים! אישתיק. מיד: ויאמר המלך שאל אתה בן מי זה העלם, התם קרי ליה נער, הכא קרי ליה עלם! הכי קא אמר ליה: הלכה נתעלמה ממך, צא ושאל בבית המדרש. שאל, אמרו ליה: עמוני - ולא עמונית, מואבי - ולא מואבית.

דואג האדומי אמר שדוד המלך אינו ראוי לבוא בקהל, שהרי דוד בא מרות המואביה, והתורה אומרת "לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל ה' גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי לֹא יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל ה' עַד עוֹלָם" 2 . אולם, הגמרא מבררת שרק עמוני ומואבי פסולים לבוא בקהל, אך עמונית ומואבית כשרים.
כותב על כך הרב קוק:
יש עומק רע כזה, שאינו עולה על ידי שום בירור שבעולם, כי אם על ידי העלאת העולמות בכלל. וטוב עליון נופל לפעמים בעמקי תהום כאלה, כדי שיהיה ההכרח דוחק להעלות את העולמות, כי אפילו ניצוץ אחד מהטוב האלהי מכריע את כל העולמות כולם לבוא לידי עלייה.

לפעמים מישהו עליון נופל עד למטה כדי להרים את הכל - וכך היה אצל דוד:
בשביל שנשמתו של משיח היתה מושרשת בקליפת עמון ומואב, הניגוד לאור אלהים שבעממיות וגזעיות. והשורש ההרגשי והפסיבי ביחוד הזה, שייך הוא דוקא בענף הנקבי שבקליפה זו, שהוא היותר עז וקשה מהצד הזכרי שבה, נמתק משום כך הענף כולו ויצא מזוהמתו.

מה משמעות ההבחנה בין עמוני לעמונית? מבאר הרב שהאיש מבטא את המעשה הנקודתי, בעוד האשה קשורה אל עצם החיים ועומק האומה. אם רוצים לדעת מה העם חושב – אפשר לראות תראה מה אומרות הנשים, ולכן כאשר אנו רואים נשים שמדברות במקרא – הן לא מדברות מתוך פלפולים שכליים, אלא מתוך עומק החיים. משמעות ההלכה שמותר לשאת עמונית היא שאין רע בעצמותם של עמון ומואב, הריחוק שלהם נובע מכך ש"אֲשֶׁר לֹא קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם", ולכן האשה מותרת - כי היא מבטאת את עצם הדבר.
ונמצא שדוד עצמו, שעל ידו נתעוררה עוד פעם השאלה של עמוני ולא עמונית - הוא בכח נשמתו, שאורו של משיח התגלה בה כבר בכל צביונו בפנימיותו, גרם להוראה זו של היתר, שיצאה מדרשת 'עמוני ולא עמונית, מואבי ולא מואבית'. וזה בא כבר בתכונה של העלאה, כלומר לא רק הניצוץ הפרטי עולה, אלא שבכחו כל העולם עולה, והכל מתמתק.

דוד בא ממקום מסוים, והוא מוביל דרך מסוימת שקשורה בצורה העמוקה ביותר למקום שהוא בא ממנו. בעולמם של מבררי הבירורים, מצד השלמות האידיאית - דוד נמצא במקום הכי גרוע שאפשר ב'רשימת השידוכים', מכל צד שנסתכל ניפגש עם דברים לא טובים, החל מענף הראשון של יהודה שבא בגילוי עריות על כלתו, ובהמשך אצל רות שבאה מאומה שעליה הכתוב אומר "לֹא תִדְרֹשׁ שְׁלֹמָם וְטֹבָתָם כָּל יָמֶיךָ לְעוֹלָם" 3 , "לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל ה'" – הם לא שייכים לקהל ה'. לכן אמר דואג האדומי – דוד נמצא בחוץ, עד שאתם שואלים אם הוא ראוי למלכות תשאלו אם הוא ראוי לבוא בקהל. תורתו של דואג מכונית בגמרא "מגדלים באויר" – אלו הם מגדלי פאר, הדברים הכי יפים בעולם, אבל פורחים באויר. לא מחוברים לחיים ולא מְחַיִּים אותם. דואג הוא מברר הבירורים הגדול ביותר. לעומתו דוד בא מהמקום הכי רחוק – וגם בחייו הוא יוביל את הדרך להעלות עולמות.
העלאת עולמות הוא המקום בו נמצאת גנוזה נשמתו של משיח, וזוהי דרכו של דוד. פרשת דוד ובת שבע 4 היא פרשה פנימית, בתוך פרשה גדולה יותר העוסקת במלחמה עם בני עמון. יש קשר בין שתי הפרשיות, בשתיהן דוד מושיט יד לעולם רחוק מאוד ומעלה אותו למעלה. עולם אחד הוא של בני עמון: דוד נותן מכות מצד אחד, אבל מצד שני הוא שומר על הקשר עד כדי כך שבנו שלמה התחתן נעמה העמונית 5 – ושובי בן נחש הוא לדברי חז"ל אותו חנון בן נחש 6 . אין צורך לומר שזהו ממש אותו אדם, אלא חז"ל מלמדים אותנו שדוד במלחמתו יצר מציאות של אֵמוּן עם חנון, עד כדי כך שכאשר דוד נמצא ברגעיו הקשים יותר בהם כל מי שחיכה לו מנסה להפיל אותו (המרד מתחיל דוקא מחברון, ששם מלך דוד שבע וחצי שנים - שם נמצאים האנשים הכי קרובים, וזהו המעגל הפנימי ששלח אותו למלכות) – חנון הוא זה שמושיט לו יד. וכך גם במעגל הפנימי דוד מושיט יד לעולם מאוד רחוק, עולם של איסור – ומרים גם אותו. התפילה הכי גדולה במקרא היא תפילתו של דוד על הבן הממזר, ואחר כך הוא נשבע לבת שבע שהבן שלה יהיה המלך, וזאת למרות שמימושה של הבטחה זו הוא דבר מאוד מסובך.
בעולם של מברר בירורים, אחרי שיש חטא הפעולה המתבקשת היא להתרחק ממנו וללכת לקדושה, ללכת למקום אחר, ללבוש בגדים שחורים – ואז האדם אומר לעצמו 'זהו, אני לא אותו אדם'. לעומתו, דוד מעלה העולמות לוקח את הבן שנולד מהאיסור ואומר - אני מביא אותו הביתה ומתמודד, לוקח את בת שבע ומתמודד. אין כאן אוטומט, היו לדוד התמודדויות אינסופיות כיצד להביא את הקשר ביניהם לעולם הגבוה ביותר, אולם דוד לא לבש בגדים שחורים ואומר 'זהו, שילך לאבדון ואני אלך למקום אחר'.
נסכם ונאמר כי העולם צריך את שתי העבודות, כדברי הרב "ישנן שתי שאיפות אציליות, בירור בירורים והעלאת עולמות". אצל המשיח - המיקוד עובר למקום השני.


^ 1 עו ע"ב.
^ 2 דברים כג, ד.
^ 3 דברים כג, ז.
^ 4 שמואל ב, פרק י"ב.
^ 5 מלכים א יד, כא.
^ 6 עיין מדרש תהלים, מזמור ג' 'דבר אחר מזמור לדוד' וכו'.

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il