ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

מהלכות זהירות

פרק 688

חמירא סכנתא מאיסורא

*הכרת ערך החיים היא לא רק בנטילת החיים בפועל ממש, אלא גם בשמירה על החיים מכל נזק אפשרי עתידי. ובעניין זה אין לסמוך על האנשים שייזהרו ובוודאי לא לסמוך על הנס. *חכמינו אמרו שיעקב לימד את יוסף את פרשת עגלה ערופה, כי האחרית על מה שעלול לקרות היא ההלכה הראשונה שצריך ללמוד כל מנהיג.
לחץ להקדשת שיעור זה
חובת הזהירות
קול צופייך (697)
הרב שמואל אליהו
687 - הכנה למתן תורה
688 - חמירא סכנתא מאיסורא
689 - לפרסם שבחה של ארץ ישראל
טען עוד
מזמור לתודה
בעקבות ההתפרצות החדשה של המגיפה, בין השאר בגלל ההתרופפות בחברה בשמירה על הכללים, אני מבקש להזכיר, גם לעצמי, את היסודות ההלכתיים של חובת הזהירות.
בתחילת הדברים חשוב לומר כי אנו צריכים להחזיק טובה לכל אלה שהביאו את מדינת ישראל להצליח בהתמודדות עם המגיפה במקום שמדינות חזקות ממנה לא הצליחו. צריך להחזיק טובה לציבור שגילה אחריות ושמר על ההנחיות, ובעיקר לאבינו שבשמים שמקיים בנו "ארץ אשר עיני ה' אלוהיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה".
וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם
ההלכה אומרת שחייב אדם לשמור על חייו ובריאותו. "וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם" (דברים ד טו). עוד לימדונו חכמים שחייו של אדם אינם רכושו, הוא קיבל אותם מאלוקים והוא חייב לשמור עליהם. כך אומר הפסוק "וְאַךְ אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרשׁ מִיַּד כָּל חַיָּה אֶדְרְשֶׁנּוּ וּמִיַּד הָאָדָם מִיַּד אִישׁ אָחִיו אֶדְרשׁ אֶת נֶפֶשׁ הָאָדָם" (בראשית ט ה). והסביר רש"י כי הפסוק מדבר גם ב"שופך דם עצמו" ש"אין לו חלק בעולם הבא" (ערוך השולחן שמה).
זהירות מסכנות עתידיות
הכרת ערך החיים היא לא רק בנטילת החיים בפועל ממש, אלא גם בשמירה על החיים מכל נזק אפשרי עתידי. ההלכה לשים מעקה בגג, למשל, מלמדת אותנו שצריך לחשוב על כל הסכנות העתידיות האפשריות ולנטרל אותן. בוודאי לא לסמוך על האנשים שייזהרו לא להתקרב לשולי הגג, ובוודאי לא לסמוך על הנס.
וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה לְגַגֶּךָ
מצוות עשה ואיסור לא תעשה
כותב הרמב"ם: "מצות עשה לעשות אדם מעקה לגגו שנ' (דברים כ"ב ח') 'ועשית מעקה לגגך'" (הלכות רוצח ושמירת הנפש פרק יא). וכן הוא בספר המצוות: "שהזהירנו מהניח המוקשים והמכשולות בארצותינו ובבתינו כדי שלא ימותו בהם בני אדם. והוא אמרו יתעלה "ולא תשים דמים בביתך", ולשון ספרי 'ועשית מעקה' - מצות עשה, 'ולא תשים דמים' - מצות לא תעשה" (לא תעשה רצח).
כן הדין בכל המכשולות
מוסיף הרמב"ם שכן הדין בכל המכשלות שעלולים לגרום נזק או מוות חלילה: "אחד הגג ואחד כל דבר שיש בו סכנה וראוי שיכשל בו אדם וימות כגון שהיתה לו באר או בור בחצירו בין שיש בהן מים בין שאין בהן מים חייב לעשות להן חוליה גבוהה עשרה טפחים או לעשות לה כסוי כדי שלא יפול בה אדם וימות. וכן כל מכשול שיש בו סכנת נפשות מצות עשה להסירו ולהשמר ממנו ולהזהר בדבר יפה יפה שנ' (דברים ד' ט') 'השמר לך ושמור נפשך', ואם לא הסיר, והניח המכשולות המביאין לידי סכנה, ביטל מצות עשה ועבר על 'לא תשים דמים" (הלכות רוצח ושמירת הנפש פרק יא הלכה ד).
להרחיק עצמו מדברים המאבדין את הגוף
ישנם דברים שהם אינם בגדר מצוות מעקה, אבל הם דברים אסורים מדברי חכמים. "הרבה דברים אסרו חכמים מפני שיש בהם סכנת נפשות וכל העובר עליהן ואמר הריני מסכן בעצמי ומה לאחרים עלי בכך או איני מקפיד על כך מכין אותו מכת מרדות" (שם הלכה ה).
וכן בהלכות דעות (פרק ד הלכה א): "הואיל והיות הגוף בריא ושלם מדרכי השם הוא, שהרי אי אפשר שיבין או ידע דבר מידיעת הבורא והוא חולה, לפיכך צריך להרחיק אדם עצמו מדברים המאבדין את הגוף, ולהנהיג עצמו בדברים המברין והמחלימים, ואלו הן: לעולם לא יאכל אדם אלא כשהוא רעב, ולא ישתה אלא כשהוא צמא, ואל ישהא נקביו אפילו רגע אחד, אלא כל זמן שצריך להשתין או להסך את רגליו יעמוד מיד" (עיין חינוך תקמו).
זהירות מהידבקות במחלות
לכן אסור לאדם להכניס מטבע לתוך פיו, שמא נגע בו אדם שחולה במחלה ויידבק. "אמר רבי אמי צריכין למיחוש למה דברייתא חששין אסור דלא למיתן בר נש פריטין גו פומא" (ירושלמי פרק ח' דתרומות ה"ג). "מפני שיד הכל ממשמשת בהן ויש מהן חולים וזוהמתן דבקה בהם ואותה זוהמא קשה לאדם כשנותנה לפיו" (ר"ן י ע"ב).
וכן כתב הרמב"ם שהחשש הוא מפני הידבקות ממחלה: "אסור לאדם ליתן מעות או דינרים לתוך פיו שמא יש עליהן רוק יבש של מוכי שחין או מצורעין, או זיעה שכל זיעת האדם סם המות חוץ מזיעת הפנים. וכן לא יתן אדם פס ידו תחת שחיו שמא נגע בידו במצורע או בסם רע שהידים עסקניות, ולא יתן התבשיל תחת המטה אף על פי שהוא עוסק בסעודה שמא יפול בו דבר המזיק והוא אינו רואהו" (רמב"ם הלכות רוצח ושמירת הנפש פרק יב ד-ה. וכן הוא בשו"ע יו"ד קטז). ומכאן לכל חובות הזהירות בזמן המגיפה, לא לגעת בשום אדם שאינו בן משפחה שמא הוא או אתה חולים או נשאים שאינם ידועים.
לחוש יותר לספק סכנה מלספק איסור
לְעוֹלָם אַל יַעֲמִיד אָדָם בִּמְקוֹם הַסָּכָּנָה
הגמרא (ברכות נה ע"א) אומרת: "ואמר רבי יצחק שלשה דברים מזכירים עונותיו של אדם ואלו הן קיר נטוי ועיון תפלה ומוסר דין על חבירו לשמים".
הגמרא בתענית (כ ע"ב) מספרת: "הַהִיא אָשִׁיתָא רְעִיעֲתָא דַּהֲוַת בִּנְהַרְדְּעָא, דְּלָא הֲוָה חָלַף רַב וּשְׁמוּאֵל תּוּתָהּ, אַף עַל גַּב דְּקַיְמָה בְאַתְרָהּ תְּלֵיסָר שְׁנִין וְלָא נָפְלָה. יוֹמָא חַד אִיקְלַע רַב אַדָא בַּר אַהֲבָה לְהָתָם, אָמַר שְׁמוּאֵל לְרַב, נֵיתִי מַר וְנַקִיף. אָמַר לֵיהּ, לָא צְרִיכְנָא הָאִידְנָא, דְּהָא אִכָּא רַב אַדָּא בַר אַהֲבָה בַהְדָן דִּנְפִישָׁא זְכוּתֵיהּ וְלָא מִסְתַּפִינָא. רַב הוּנָא, הֲוָה לֵיהּ חַמְרָא בְהַהוּא בֵיתָא דַּהֲוָה רְעִיעָא, בָּעָא לִפְנוּיֵּי עַייְלֵיהּ לְרַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה לְהָתָם, מַשְׁכֵיהּ בִּשְׁמַעְתָּא הָתָם, עַד דְּפַנְיֵיהּ. בָּתַר דְּנָפְקוּ נָפַל בֵּיתָא, אַרְגִּישׁ רַב אַדָּא בַר אַהֲבָה וְאִיקְפַּד".
בנהרדעא היה קיר נטוי במשך 13 שנים ולא נפל, והיו מקפידים רב ושמואל לא לעבור תחתיו. יום אחד הגיע רב אדא בר אהבה לנהרדעא והלך עם רב ושמואל. הציע שמואל לרב לעקוף את האזור של הקיר הנטוי. אמר לו רב: אין צורך, כי רב אדא בר אהבה איתנו וזכותו גדולה ועל כן אין לחשוש.
אבל רב אדא בר אהבה עצמו לא היה סומך על זכויותיו. מספרת הגמרא כי לרב הונא היה יין בחורבה רעועה והוא לא נכנס להוציאו כי חשש שמא ייפלו הכתלים. כשהיה רב אדא בר אהבה אצל רב הונא, הוא לקח אותו לאותה חורבה ודיבר איתו בדברי תורה. בינתיים פינו פועליו של רב הונא את היין מהחורבה. כשיצאו רב הונא ורב אדא מהחורבה, קרסו הכתלים של המבנה. הרגיש רב אדא שהשתמשו בזכויותיו על מנת לפנות את החורבה והקפיד.
"סָבַר לָהּ כִּי הַא דְּרַבִּי יַנַּאי, דַּאָמַר רַבִּי יַנַּאי, לְעוֹלָם אַל יַעֲמִיד אָדָם (עצמו) בִּמְקוֹם הַסָּכָּנָה, וְיֹאמַר, שֶׁעוֹשִׂין לוֹ נֵס, שֶׁמָּא אֵין עוֹשִׂין לוֹ נֵס, וְאִם תִּמְצָא לוֹמַר, עוֹשִׂין לוֹ נֵס מְנַכִּין לוֹ מִזְּכֻיּוֹתָיו".
זהירות מנחש וזהירות מחטאים
היו חכמים שלא חששו מניסים. כולנו זוכרים את הסיפור על רבי חנינא בן דוסא ששם את רגלו על פתח מאורה של נחש ערוד, והנחש הכיש את רבי חנינא ומת. אבל גם רבי חנינא לא עשה כן לשנות סדרי בראשית, אלא כדי ללמד את העם להיזהר מחטאים. וכל מי שעושה כמו רבי חנינא, הרי הוא סומך על צדקתו, ובשמים בודקים באמת אם הוא צדיק כמו רבי חנינא, וכשבודקים מישהו, נזכרים בכל עוונותיו. על כן לא הסכים רב אדא בר אהבה לסמוך על זכויותיו, ובוודאי גם אנחנו כן.
על כן כותב הרמ"א: "וכן יזהר מכל דברים המביאים לידי סכנה, כי סכנתא חמירא מאיסורא ויש לחוש יותר לספק סכנה מלספק איסור, ולכן אסור לילך בכל מקום סכנה כמו תחת קיר נטוי או יחידי בלילה" (שו"ע יו"ד קטז).
ואע"פ שהסיכוי שקיר נטוי שעמד 13 שנים ייפול בדיוק ברגע שאנחנו עוברים תחתיו הוא פחות מאחד לאלף, ולכאורה בספקות של איסור לא היינו חוששים לחשש כל כך רחוק, הדין שונה בספק סכנה שחוששים גם לחשש רחוק ביותר.
ספק סכנתא מן התורה לחומרא
הגמרא (חולין י ע"א) לומדת שצריך להיזהר מספק סכנה יותר מספק איסור מההלכה שאומרת כי מי שהניח כלי עם משקה מכוסה ובא ומצאו מגולה – לא חוששים שמא מישהו טמא פתח את הכלי, אבל חוששים שמא נחש שתה והמשקה אסור בשתייה. ומכאן למדו ש"חמירא סכנתא מאיסורא". בחשש איסור רחוק - לא אוסרים את המשקה. בחשש סכנה רחוק - אוסרים את המשקה.
והסביר המהר"ץ חיות: "הרי חזינן דמחללים שבת אילו דנפל עליו הגל, ספק חי ספק מת ספק ישראל ספק עובד כוכבים… ואפילו בהרבה ספק ספקות ואין הולכים בפיקוח נפש אחר הרוב. ואפילו בסנהדרין נאמר 'והצילו העדה' שחייבים להפך בזכותו, אם כן בעל כרחך ספק סכנתא מן התורה לחומרא, ואם כן שני ושני בין ספק אסור לספק סכנה" (מהר"ץ חיות חולין ט).
אין סומכים על הנס
לברוח מן העיר בשעת מגיפה
ואסור לסמוך על נס או לסכן נפשו, ולכן כשיש מגיפה יש לברוח מן העיר בתחילתה ולא בסופה (רמ"א בשו"ע יו"ד קטז). "וכל אלו הדברים הם משום סכנה, ושומר נפשו ירחק מהם".
שְׁלוּחֵי מִצְוָה אֵינָם נִזּוֹקִין
בגמרא (פסחים ח ע"ב): "אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, שְׁלוּחֵי מִצְוָה אֵינָם נִזּוֹקִין, לֹא בַּהֲלִיכָתָן וְלֹא בַּחֲזִירָתָן. רַבִּי אֶלְעָזָר דְּאָמַר, כִּי הַאי תַּנָּא, דְּתַנְיָא, אִיסִי בֶּן יְהוּדָה אוֹמֵר, כְּלַפֵּי שֶׁאָמְרָה תּוֹרָה, (שמות לד) 'וְלֹא יַחְמֹד אִישׁ אֶת אַרְצְךָ', מְלַמֵּד שֶׁתְּהֵא פָּרָתְךָ רוֹעָה בָּאֲפָר וְאֵין חַיָּה מַזִּיקָתָהּ. תַּרְנְגֹלָתְךָ מְנַקֶּרֶת בָּאַשְׁפָּה, וְאֵין חֻלְדָּה מַזִּיקָתָהּ, וַהֲלֹא דְבָרִים קַל וָחֹמֶר, וּמָה אֵלּוּ שֶׁדַּרְכָּן לִזּוֹק אֵין נִזּוֹקִין, בְּנֵי אָדָם שֶׁאֵין דַּרְכָּן לִזּוֹק, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה! אֵין לִי אֶלָּא בַּהֲלִיכָה, בַּחֲזָרָה מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר, (דברים טז) 'וּפָנִיתָ בַבֹּקֶר וְהָלַכְתָּ לְאֹהָלֶיךָ', מְלַמֵּד שֶׁתֵּלֵךְ וְתִמְצָא אֹהָלֶיךָ בְּשָׁלוֹם".
אם שכיח היזק - גם שלוחי מצוה לא יסתכנו
אף על פי כן אמרו לא לִבְדֹּק חָמֵץ בְּגַל הַנַּעֲשָׂה עַל יְדֵי כֹּתֶל שֶׁנָּפַל, וְהַטַּעַם מִפְּנֵי הַסַּכָּנָה, מקשה הגמרא: "וְהָאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, שְׁלוּחֵי מִצְוָה אֵינָן נִזּוֹקִין?" ועונה "הֵיכָא דִּשְׁכִיחַ הֶזֵּיקָא, שַׁאנִי. שֶׁנֶּאֱמַר, (ש"א טז) 'וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל, אֵיךְ אֵלֵךְ? וְשָׁמַע שָׁאוּל וַהֲרָגָנִי! וַיֹּאמֶר ה', עֶגְלַת בָּקָר תִּקַּח בְּיָדֶךָ' וְגוֹ'" (פסחים ח ע"ב). ולכן לא יעלה אדם על סולם לעשות שילוח הקן אם יש שם סכנה.
אין סומכים על הנס - אפילו במקדש
בגמרא (פסחים סד ע"א) משמע שיש מחלוקת בשאלה אם סומכים על הנס. המשנה אומרת: "הפסח נשחט בשלש כתות שנאמר 'ושחטו אתו כל קהל עדת ישראל' קהל ועדה וישראל. נכנסה כת הראשונה נתמלאה העזרה נעלו דלתות העזרה תקעו הריעו ותקעו וכו'".
ובגמרא מחלוקת האם הכהנים היו סוגרים את דלתות העזרה כשנכנסו שליש מהאנשים, או שהן ננעלו מעצמן. "איתמר אביי אמר 'ננעלו' תנן. רבא אמר 'נועלין' תנן. מאי בינייהו איכא בינייהו למסמך אניסא. אביי אמר 'ננעלו' תנן - כמה דעיילו מעלו וסמכינן אניסא. רבא אמר 'נועלין' תנן ולא סמכינן אניסא" (פסחים סד ע"ב). הלכה היא כרבא שלא סומכים על הנס אפילו בעבודת בית המקדש (וראה עוד קידושין כט: פעולת אביי בענין כזה עם הנחש בבית הכנסת).
הכול בידי שמים חוץ מצינים ופחים
עוד אמרה הגמרא (כתובות מא ע"ב): "ר' נתן אומר: מנין שלא יגדל אדם כלב רע בתוך ביתו, ולא יעמיד סולם רעוע בתוך ביתו? שנאמר: ולא תשים דמים בביתך". וכתבו בגמרא ירושלמי (שבת פ"ב הל' ו') נסר שהוא מתוח מגג לגג אפילו רחב כמה אסור להלך עליו שאין השטן מקטרג אלא בשעת הסכנה.
וכתב ערוך השולחן (יורה דעה סימן קטז) שלכן צריך להיזהר לא לנסוע בספינה בעת סערה. ולא ללכת במקומות קרים מדי או חמים מדי. כדכתיב: "הכל בידי שמים חוץ מצינים ופחים". שאדם מקרר את עצמו או מחמם את עצמו ובסופו של דבר שוכח שהוא גרם מחלה לעצמו. ועל כן כתב המהרש"ל שנהגו לאסור הכבשים שגדל בהם מין שחין של נגע שרגילין למות בהם מפני שמחזיקים שיש סכנה לאוכלם.
האם מברכים על שמירת הנפש?
וציוונו לעשות מעקה
כשאדם שם מעקה לגגו הוא מברך. כך כתוב הרמב"ם: "אם עשה מעקה מברך בשעת עשייה אשר קדשנו במצותיו וצונו לעשות מעקה" (רמב"ם ברכות יא ד), וזאת למרות שהטעם הוא סכנה. דכתיב "כִּי תִבְנֶה בַּיִת חָדָשׁ וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה לְגַגֶּךָ וְלֹא תָשִׂים דָּמִים בְּבֵיתֶךָ כִּי יִפֹּל הַנֹּפֵל מִמֶּנּוּ" (דברים כב ח). אמנם על מים אחרונים כתב הרמב"ם שחובה וצריך להיזהר בהם, אבל לא לברך. בהלכות ברכות (פרק ו הלכה ב) "ומים אחרונים אין מברכין עליהן שאינם אלא מפני הסכנה, ולפיכך חייב אדם להזהר בהן ביותר" (ראה כס"מ ותוספות בחולין קה ע"א). וכנראה שההבדל הוא בגלל שמעקה הוא מצוות עשה מהתורה ומים אחרונים לא. וצ"ע (עיין פמ"ג).
על רחיצת ידיים
אמנם הראב"ד כתב שמברכים על מים אחרונים כמו שמברכים על נרות חנוכה שהם מדרבנן. וכן כתב: "אני שמעתי בשימושי הגאונים הקדמונים שכתבו על המים האחרונים ברכה 'על רחיצת ידים' וחיי ראשי דברים נכונים, הם שהרי חכמים דרשו את שתיהן מפסוק אחד 'והתקדשתם והייתם קדושים' וכן אמרו ידים שהן מזוהמות פסולות לברכה. ובאמת ובברור אם אכל דבר שיש בו זוהמא צריך לברך על רחיצתן, ואם אכל דברים יבשים - אין טעון ברכה שאינן אלא משום רפואה. וכן חברתי בחיבורי ועיקר". ולמעשה איננו מברכים על הישמרות מסכנה למרות שמדובר במצוות מן התורה ולפעמים מצוות מדרבנן.
אחריות לראות את נולד
ידינו לא שפכו את הדם הזה
חובה על אדם לראות את הנולד ולהיזהר מסכנות שעתידות להגיע. כך מספרים חכמינו על יעקב שלימד את יוסף את פרשת עגלה ערופה, הלכה שאומרת כי האחריות על מה שעלול לקרות היא ההלכה הראשונה שצריך ללמוד כל מנהיג. שם כתוב: "כִּי יִמָּצֵא חָלָל בָּאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ נֹפֵל בַּשָּׂדֶה לֹא נוֹדַע מִי הִכָּהוּ" (דברים כא). באים הזקנים של העיר הקרובה לנחל איתן ועורפים שם עגלת בקר. אחר כך הם רוחצים את ידיהם על העגלה הערופה בנחל ואומרים: "יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ". המִשְׁנָה שואלת: "וְכִי עַל לִבֵּנוּ עָלְתָה, שֶׁזִּקְנֵי בֵּית דִּין שׁוֹפְכֵי דָּמִים הֵם? אֶלָּא לֹא בָּא לְיָדֵינוּ וּפְטַרְנוּהוּ בְּלֹא מְזוֹנוֹת, וְלֹא רְאִינוּהוּ וּפְטַרְנוּהוּ בְּלֹא לְוָיָה" (סוטה מה ע"ב).
למנהיגי הציבור יש אחריות לתת אוכל לכל מי שעובר בעירם. וכיוון שאותו אדם נרצח ליד עירם – יש ספק וחשש שהוא עבר שם ולא נתנו לו לאכול ולא דאגו לו לליווי בדרך. לכן הוא נראה כמישהו מופקר שלאף אחד לא איכפת ממנו. אין לדמו דורשים והשודדים הרגוהו בלי חשש.
לא ראינוהו ולא עמדנו על דינו
הגמרא ירושלמי (ה"ו) אומרת כי האחריות של המנהיגים היא שלא יהיו רוצחים: "רבנן דהכא פתרין קריא בהורג כו' שלא בא על ידינו ופטרנוהו ולא הרגנוהו, ולא ראינוהו ולא עמדנו על דינו". דהיינו שבית הדין אומרים: האחריות שלנו הייתה שלא יסתובבו אנשים רצחניים ברחובות.
אין דין עגלה ערופה נוהג אלא בארץ ישראל
ברמב"ם (הלכות רוצח ושמירת נפש פרק י) משמע שאחריות המנהיגים היא בארץ ישראל דווקא, שכתוב. "אין דין עגלה ערופה נוהג אלא בארץ ישראל וכן בעבר הירדן". בחו"ל קשה להטיל מרות על הציבור שמפוזר במדינות רבות ובקהילות שונות ואין סמכות אחת שכולם מקבלים את מרותה. ואעפ"כ יש להטיל מרות כלשהי גם בחו"ל (טור חושן משפט תכה. שו"ע חושן משפט ב).
אחריות הציבור על המנהיגים
האבן עזרא והחזקוני מסבירים שהכתוב אומר כי הכפרה היא גם על הציבור עצמו ולא רק על ראשי הציבור, שכן כתוב: "וְעָנוּ וְאָמְרוּ יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ: כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר פָּדִיתָ ה', וְאַל תִּתֵּן דָּם נָקִי בְּקֶרֶב עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל. וְנִכַּפֵּר לָהֶם הַדָּם". למה צריך לכפר על העם אם האחריות היא רק של ראשי הציבור? מדברי שניהם עולה כי האחריות הזאת שייכת גם לעם, שבחר במנהיג שדואג לעצמו ולא לציבור.
אחריות האב על בנו
הגמרא (קידושין כט ע"א) אומרת שאחריות על סכנות עתידיות היא גם חובת האב. ולכן חובת האב ללמד את בנו לשחות - "להשיטו במים". ומסביר שם רש"י "אף להשיטו בנהר - שמא יפרוש בספינה ותטבע, ויסתכן אם אין יודע לשוט". ברור מדברי רש"י, שגם חשש סכנה רחוק כבר מחייב להתכונן מראש.
רמת זהירות נדרשת
רוצח בשגגה
רוצח בשגגה גולה לעיר מקלט, ורוצח בשגגה לא התכוון לרצוח וזה קרה במקרה. "וַאֲשֶׁר יָבֹא אֶת רֵעֵהוּ בַיַּעַר לַחְטֹב עֵצִים וְנִדְּחָה יָדוֹ בַגַּרְזֶן לִכְרֹת הָעֵץ וְנָשַׁל הַבַּרְזֶל מִן הָעֵץ וּמָצָא אֶת רֵעֵהוּ וָמֵת - הוּא יָנוּס אֶל אַחַת הֶעָרִים הָאֵלֶּה וָחָי" (דברים יט ה). מלשון הפסוק למדו חכמינו שרק שוגג יכול לגלות לעיר מקלט ולא קרוב למזיד. ובלשון הרמב"ם (הלכות רוצח ושמירת נפש פרק ו א- ד) "שלשה הם ההורגים בלא כוונה".
שוגג גמור
וכך כותב הרמב"ם: "יש הורג בשגגה בהעלמה גמורה וזהו שנאמר בו (שמות כ"א י"ג) 'ואשר לא צדה' - ודינו שיגלה לערי מקלט ויינצל. כגון: מקום שבו אנשים מתפנים שם לנקביהם בדרך כלל בלילה. אבל ביום זה מקום גלוי מדי ואנשים לא נפנים שם לנקביהם. במקרה בא אדם לשם וישב שם להתפנות ואדם אחר זרק לשם אבנים ופגעו בו ומת - הרי זה גולה". כיוון שלא היה אמור להיות שם אדם בשעה זו. ואולם הזורק היה צריך לבדוק למרות זאת שמא יש שם מישהו, ולכן הוא גולה. אבל הוא שוגג ולא מזיד או קרוב למזיד.
שוגג קרוב לאונס
ממשיך הרמב"ם: "ויש הורג בשגגה ותהיה השגגה קרובה לאונס והוא שיארע במיתת זה מאורע פלא שאינו מצוי ברוב מאורעות בני אדם, ודינו שהוא פטור מן הגלות ואם הרגו גואל הדם נהרג עליו". לדוגמא: "הזורק את האבן, ואחר שיצאת מידו הוציא הלה את ראשו וקבלה. פטור מן הגלות שנאמר: (דברים י"ט ה') 'ומצא את רעהו' – פרט לממציא עצמו" (ט).
שוגג קרוב למזיד
"ויש הורג בשגגה ותהיה השגגה קרובה לזדון והוא שיהיה בדבר כמו פשיעה או שהיה לו להיזהר ולא נזהר, ודינו שאינו גולה מפני שעונו חמור. אין גלות מכפרת לו ואין ערי מקלט קולטות אותו, שאינן קולטות אלא המחויב גלות בלבד. לפיכך אם מצאו גואל הדם בכל מקום והרגו פטור". לדוגמה: "כיצד הזורק אבן לרשות הרבים והרג, או הסותר כתלו לרשות הרבים ונפלה אבן והמיתה. בין שסתרו ביום בין שסתרו בלילה הרי זה קרוב למזיד ואינו נקלט מפני שזו פשיעות היא שהרי היה לו לעיין ואחר כך יזרוק או יסתור" (ו).
מכל אלה נלמד כמה חובת הזהירות שצריך אדם להיזהר שלא לפגוע בנפש חברו. וכך כתב הרמב"ם (הלכות רוצח ושמירת נפש פרק ד): "כל אלו הרצחנין כונסין אותן לכיפה ומאכילין אותן לחם צר ומים לחץ עד שיצרו מיעיהן ואחר כך מאכילים אותן שעורים עד שכריסם נבקעת מכובד החולי".
ואין עושים דבר זה לשאר מחויבי מיתת בית דין אע"פ שהם חמורים משפיכות דמים, " אין בהן השחתת ישובו של עולם כשפיכות דמים ". ולכן " כל מי שיש בידו עון זה הרי הוא רשע גמור ואין כל המצות שעשה כל ימיו שקולין כנגד עון זה ולא יצילו אותו מן הדין".
והוכחת עוון זה היא מאחאב, שעבד עבודה זרה והיו לו חטאים רבים. "וכשנסדרו עונותיו וזכיותיו לפני אלהי הרוחות לא נמצא עון שחייבו כלייה ולא היה שם דבר אחר ששקול כנגדו אלא דמי נבות". אע"פ שהוא רק אישר לאיזבל והיא שכרה עדים ובפועל רק בגרם גרמא נהרג נבות על ידי אחאב.
מכל האמור לעיל נבין כמה חשוב להיזהר בכל מה שקשור לשמירת נפשות. ויהי רצון שה' יסיר מעלינו כל מחלה וכל מגיפה וישמור על עמו ישראל בכל מקום שהם, אמן ואמן.

סיפורים
שערים של סכנה
סיפר הרב בני מכלוף, לשעבר רב פיקוד צפון ורב פיקוד מרכז: במהלך שירותי הגעתי אל הרב אליהו זצ"ל עם האלוף מוטי אלמוז, עם מפות של יהודה ושומרון, עם שערים שנקרים שערים חקלאיים, ששם הפלסטינים צריכים לעבור מהכפרים שלהם שנמצאים בצד החסום של הגדר לשדות שנמצאים בצד השני של הגדר.
הרב הסתכל ואמר למוטי אלמוז: את השער הזה אתם יכולים לפתוח, את השער הזה אתם לא יכולים לפתוח, זו סכנה גדולה. כך הוא סימן על המפה את כל השערים שאפשר ואי אפשר לפתוח. מוטי אלמוז הסתכל על הרב בפליאה, מאיפה הוא יודע איזה שער מסוכן ואיזה לא? אבל אחר כך, כשבאנו עם המפות למפקדה הראשית, התברר שהרב צדק. כמעט את כל השערים שהרב סימן, הצבא איתר כשערים מסוכנים ולא פתח אותם אלא בשמירה מרובה.
אחד השערים שהרב אמר לא לפתוח נפתח בתחילה על ידי הצבא, ואחר כך נזרקו ממנו בקבוקי תבערה רבים על רכבים של צה"ל והצבא סגר אותו.
הסיבה שהרב אמר לפתוח או לסגור שערים הייתה הלכתית. כל השערים היו נפתחים במנגנוני גרמא דרך מכון צומת, כדי שלא יחללו שבת. אבל המשמעות של הדברים הייתה ביטחונית והצילה חיים של רבים. עד היום אני לא שוכח את ההלם של האלוף אלמוז כשהוא נוכח בדיוק של דברי הרב אליהו.

כנגד כל התחזיות
סיפר מרדכי מלול מבית הכנסת של הרב זצ"ל: פעם טסתי לאיים הקאריביים, וכאשר נחתי שם הודיעו בחדשות שאמורה להגיע לשם סופה גדולה בימים הקרובים. כל כלי התקשורת דיברו על הסכנה הגדולה שעלולה להיות בסופה, וזה מקום שאין אפשרות לברוח ממנו.
נלחצתי. לא היו טיסות בקרוב ולא ידעתי מה לעשות. התקשרתי לרב יהודה מוצפי זצ"ל, שהיה העוזר של הרב אליהו זצ"ל, וסיפרתי לו שאני מפחד ורוצה לדבר עם הרב אליהו. אחרי שסיפרתי את הדברים לרב הוא הרגיע אותי ואמר: אל תדאג, לאי שלך הסופה לא תגיע.
כדבריו של הרב כן היה. הסופה הגיעה לאיים, התקרבה לאי שהייתי בו, אבל רגע לפני שהגיעה לאי פנתה לאי אחר ולא הגיעה לאי שהייתי בו. הכול היה כמובן בניגוד לכל התחזיות של החזאים ובדיוק לפי התחזית של הרב אליהו.

(מתוך כרך ט' מסדרת "אביהם של ישראל" שיצא לאור בקרוב)
פגשנו ושמענו מאות אנשים שחזרו בתשובה והתחזקו מהסיפורים על הרב אליהו זצוק"ל. אנו עורכים כעת את הספר התשיעי. מי שיש לו סיפורים על מרן הרב אליהו זצוק"ל שטרם סופרו, או שיש לו תמונות על הרב אליהו זצוק"ל, מתבקש בכל לשון של בקשה לשלוח למייל shlomitic1@gmail.com או להתקשר לטלפון 0506233956. וזכות הרבים תלויה בו.


תשובה כהלכה
אור לעצמו.לפני 85 שנים כתב הרב שמשון רפאל הירש כי המשימה של עם ישראל היא להיות אור לגויים. האם מאז הקמת מדינת ישראל המשימה הזאת עדיין חלה כלפי יהודים שמסיבה כלשהי לא עלו?

המקום היחידי בעולם שיהודי הוא אור לגויים זה רק בארץ ישראל. על זה מדבר הנביא ישעיהו בפרק מ"ב על קיבוץ גלויות ועל עוצמת ישראל בארצו. לצערנו המציאות של היהודים בחו"ל ב-150 השנים האחרונות היא שיהודים הם מבוזים ונרדפים. יהודים בחו"ל מאבדים לרוב את הזהות היהודית שלהם. במאה הקודמת התנצרו מאות אלפי יהודים מתוך רפיסות ושפלות רוח, ובדורנו מתבוללים מיליוני יהודים מתוך אותה רפיסות ואותה שפלות רוח שהייתה במאה הקודמת.
איך אפשר לומר על ציבור שחציו מתבולל שהוא אור לגויים? הוא אפילו לא אור לעצמו. הוא מתבייש בזהות שלו. הוא לא מעריך אותך כהוא זה, במצב זה הוא לא יכול להיות מורה דרך לאחרים? זו בדיחה ושקר עצמי שאנשים מספרים לעצמם כדי להצדיק את הרפיסות שלהם.
אם אתה רוצה להיות אור לגויים, לך בדרך שהתווה לך בורא עולם, ואמר לך שתהיה אור לכל האומות אם תעלה לארץ ישראל. במילים הללו בדיוק נאמר לאברהם אבינו: "לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ: וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה: וַאֲבָרְכָה מְבָרֲכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה". אם אתה רוצה שיתברכו בך כל משפחות האדמה - תעלה לארץ ישראל. וזו הקריאה לכל תושבי חו"ל בני אברהם, יצחק ויעקב.





עוד בנושא קול צופייך

לא ניתן להעביר הודעה לרבנים באמצעות מערכת התגובות. לחץ כאן להעברת שאלתך לרב.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il