עוד על שוטים ועקרבים

בפרשה קודמת עסקנו בהבדל שבין הציווי על הקמת המשכן באמצעות תרומה ונדבת לב לבין בנין המקדש בימי שלמה באמצעות רדיה וסבל. השיעור נדון בעניין וננסה להסביר את התהליך שהביא לכך.

בהפטרה של השבוע שעבר קראנו:

לכאורה פסוקים אלה סותרים את הקביעה המופיעה בפרק ט:

לפי מקור זה העובדים במלאכת הבנין ששרתו תחת אדנירם אשר על המס היו אך ורק צאצאי הגויים שלא הוחרמו אחרי הכניסה לארץ.

באותו הפרק אנו מוצאים שתי עובדות נוספות:
א. רשימת מפעלי הבניה של שלמה:

ב. לשלמה מערכת בירוקרטית של נציבים הרודים בעם (לא בבני העממים) שגויס כמס עובד לעבודות הבניה, וז"ל הכתוב:

ברשימת הניצבים המופיעה בפרק ד אין נציב הממונה על שבט יהודה או על אזור זה.

הפתרון נמצא כנראה בהסבר הבא. תחילה שלמה התרכז בבנין המקדש וגייס לשם כך רק את בני העממים שנותרו בארץ. העם ששמח על בנין המקדש גם לא שילם מחיר יקר של עבודות כפיה. בשלב השני שלמה הרחיב את "קרית מלך רב" שסביב המקדש, כולל ביתה המפואר של בת פרעה במילוא והרחיב את מפעלי הבניה לכל רחבי הארץ. לצורך כך נאלץ לגייס עובדים נוספים גם מעם ישראל. העול הכבד עורר התמרמרות ונסיונות השתמטות שדוכאו ביד קשה.

ירבעם שהיה מופקד על "כָל סֵבֶל בֵּית יוֹסֵף" (שם י"א כח) מתמרמר בעיקר על בניית ארמונה של בת פרעה:

אין זה פלא שעם מותו של שלמה והנסיון להמליך את רחבעם, ירבעם חוזר ממצרים ומעלה לדיון שוב את סוגיית הרדייה בעם לצורך מפעלי הבניה.

זו הסיבה כנראה שחז"ל קשרו את שתי הסוגיות יחד, בניין המקדש מצד אחד והחתונה עם בת פרעה מצד שני. זרעי החורבן נטמנו באדמה כבר בזמן החתונה וז"ל הגמרא:

הבה נתפלל כי נזכה לבנות שוב את המקדש, את "קרית מלך רב" ואת מרחבי ארצנו בנועם הליכות ומתוך הרגשה של תרומה, התרוממות ונדיבות לב גם אם יש כאן גם אלמנט של תצוה.