בפרשה קודמת עסקנו בהבדל שבין הציווי על הקמת המשכן באמצעות תרומה ונדבת לב לבין בנין המקדש בימי שלמה באמצעות רדיה וסבל. השיעור נדון בעניין וננסה להסביר את התהליך שהביא לכך.
בהפטרה של השבוע שעבר קראנו:
לכאורה פסוקים אלה סותרים את הקביעה המופיעה בפרק ט:
לפי מקור זה העובדים במלאכת הבנין ששרתו תחת אדנירם אשר על המס היו אך ורק צאצאי הגויים שלא הוחרמו אחרי הכניסה לארץ.
באותו הפרק אנו מוצאים שתי עובדות נוספות:
א. רשימת מפעלי הבניה של שלמה:
ב. לשלמה מערכת בירוקרטית של נציבים הרודים בעם (לא בבני העממים) שגויס כמס עובד לעבודות הבניה, וז"ל הכתוב:
ברשימת הניצבים המופיעה בפרק ד אין נציב הממונה על שבט יהודה או על אזור זה.
הפתרון נמצא כנראה בהסבר הבא. תחילה שלמה התרכז בבנין המקדש וגייס לשם כך רק את בני העממים שנותרו בארץ. העם ששמח על בנין המקדש גם לא שילם מחיר יקר של עבודות כפיה. בשלב השני שלמה הרחיב את "קרית מלך רב" שסביב המקדש, כולל ביתה המפואר של בת פרעה במילוא והרחיב את מפעלי הבניה לכל רחבי הארץ. לצורך כך נאלץ לגייס עובדים נוספים גם מעם ישראל. העול הכבד עורר התמרמרות ונסיונות השתמטות שדוכאו ביד קשה.
ירבעם שהיה מופקד על "כָל סֵבֶל בֵּית יוֹסֵף" (שם י"א כח) מתמרמר בעיקר על בניית ארמונה של בת פרעה:
אין זה פלא שעם מותו של שלמה והנסיון להמליך את רחבעם, ירבעם חוזר ממצרים ומעלה לדיון שוב את סוגיית הרדייה בעם לצורך מפעלי הבניה.
זו הסיבה כנראה שחז"ל קשרו את שתי הסוגיות יחד, בניין המקדש מצד אחד והחתונה עם בת פרעה מצד שני. זרעי החורבן נטמנו באדמה כבר בזמן החתונה וז"ל הגמרא:
הבה נתפלל כי נזכה לבנות שוב את המקדש, את "קרית מלך רב" ואת מרחבי ארצנו בנועם הליכות ומתוך הרגשה של תרומה, התרוממות ונדיבות לב גם אם יש כאן גם אלמנט של תצוה.
בהפטרה של השבוע שעבר קראנו:
"וַיַּעַל הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה מַס מִכָּל יִשְׂרָאֵל וַיְהִי הַמַּס שְׁלֹשִׁים אֶלֶף אִישׁ:וַיִּשְׁלָחֵם לְבָנוֹנָה עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים בַּחֹדֶשׁ חֲלִיפוֹת חֹדֶשׁ יִהְיוּ בַלְּבָנוֹן שְׁנַיִם חֳדָשִׁים בְּבֵיתוֹ וַאֲדֹנִירָם עַל הַמַּס: וַיְהִי לִשְׁלֹמֹה שִׁבְעִים אֶלֶף נֹשֵׂא סַבָּל וּשְׁמֹנִים אֶלֶף חֹצֵב בָּהָר: לְבַד מִשָּׂרֵי הַנִּצָּבִים לִשְׁלֹמֹה אֲשֶׁר עַל הַמְּלָאכָה שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת הָרֹדִים בָּעָם הָעֹשִׂים בַּמְּלָאכָה" (מלכים א ה' כז-ל).
לכאורה פסוקים אלה סותרים את הקביעה המופיעה בפרק ט:
"כָּל הָעָם הַנּוֹתָר מִן הָאֱמֹרִי הַחִתִּי הַפְּרִזִּי הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי אֲשֶׁר לֹא מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה: בְּנֵיהֶם אֲשֶׁר נֹתְרוּ אַחֲרֵיהֶם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר לֹא יָכְלוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְהַחֲרִימָם וַיַּעֲלֵם שְׁלֹמֹה לְמַס עֹבֵד עַד הַיּוֹם הַזֶּה: וּמִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא נָתַן שְׁלֹמֹה עָבֶד כִּי הֵם אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה וַעֲבָדָיו וְשָׂרָיו וְשָׁלִשָׁיו וְשָׂרֵי רִכְבּוֹ וּפָרָשָׁיו" (כ-כב).
לפי מקור זה העובדים במלאכת הבנין ששרתו תחת אדנירם אשר על המס היו אך ורק צאצאי הגויים שלא הוחרמו אחרי הכניסה לארץ.
באותו הפרק אנו מוצאים שתי עובדות נוספות:
א. רשימת מפעלי הבניה של שלמה:
"וְזֶה דְבַר הַמַּס אֲשֶׁר הֶעֱלָה הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה לִבְנוֹת אֶת בֵּית יְקֹוָק וְאֶת בֵּיתוֹ וְאֶת הַמִּלּוֹא (ארמונה של בת פרעה) וְאֵת חוֹמַת יְרוּשָׁלִָם וְאֶת חָצֹר וְאֶת מְגִדּוֹ וְאֶת גָּזֶר:...(יז) וַיִּבֶן שְׁלֹמֹה אֶת גָּזֶר וְאֶת בֵּית חֹרֹן תַּחְתּוֹן: וְאֶת בַּעֲלָת וְאֶת תַּדְמֹר בַּמִּדְבָּר בָּאָרֶץ:וְאֵת כָּל עָרֵי הַמִּסְכְּנוֹת אֲשֶׁר הָיוּ לִשְׁלֹמֹה וְאֵת עָרֵי הָרֶכֶב וְאֵת עָרֵי הַפָּרָשִׁים וְאֵת חֵשֶׁק שְׁלֹמֹה אֲשֶׁר חָשַׁק לִבְנוֹת בִּירוּשָׁלִַם וּבַלְּבָנוֹן וּבְכֹל אֶרֶץ מֶמְשַׁלְתּוֹ" (טו-יט).
ב. לשלמה מערכת בירוקרטית של נציבים הרודים בעם (לא בבני העממים) שגויס כמס עובד לעבודות הבניה, וז"ל הכתוב:
"אֵלֶּה שָׂרֵי הַנִּצָּבִים אֲשֶׁר עַל הַמְּלָאכָה לִשְׁלֹמֹה חֲמִשִּׁים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת הָרֹדִים בָּעָם הָעֹשִׂים בַּמְּלָאכָה" (כג).
ברשימת הניצבים המופיעה בפרק ד אין נציב הממונה על שבט יהודה או על אזור זה.
הפתרון נמצא כנראה בהסבר הבא. תחילה שלמה התרכז בבנין המקדש וגייס לשם כך רק את בני העממים שנותרו בארץ. העם ששמח על בנין המקדש גם לא שילם מחיר יקר של עבודות כפיה. בשלב השני שלמה הרחיב את "קרית מלך רב" שסביב המקדש, כולל ביתה המפואר של בת פרעה במילוא והרחיב את מפעלי הבניה לכל רחבי הארץ. לצורך כך נאלץ לגייס עובדים נוספים גם מעם ישראל. העול הכבד עורר התמרמרות ונסיונות השתמטות שדוכאו ביד קשה.
ירבעם שהיה מופקד על "כָל סֵבֶל בֵּית יוֹסֵף" (שם י"א כח) מתמרמר בעיקר על בניית ארמונה של בת פרעה:
"וְזֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר הֵרִים יָד בַּמֶּלֶךְ, שְׁלֹמֹה בָּנָה אֶת הַמִּלּוֹא סָגַר אֶת פֶּרֶץ עִיר דָּוִד אָבִיו" (שם, שם כז).
אין זה פלא שעם מותו של שלמה והנסיון להמליך את רחבעם, ירבעם חוזר ממצרים ומעלה לדיון שוב את סוגיית הרדייה בעם לצורך מפעלי הבניה.
זו הסיבה כנראה שחז"ל קשרו את שתי הסוגיות יחד, בניין המקדש מצד אחד והחתונה עם בת פרעה מצד שני. זרעי החורבן נטמנו באדמה כבר בזמן החתונה וז"ל הגמרא:
"אמר רב יהודה אמר שמואל: בשעה שנשא שלמה את בת פרעה ירד גבריאל ונעץ קנה בים, ועלה בו שירטון, ועליו נבנה כרך גדול של רומי" (שבת דף נו עמוד ב).
הבה נתפלל כי נזכה לבנות שוב את המקדש, את "קרית מלך רב" ואת מרחבי ארצנו בנועם הליכות ומתוך הרגשה של תרומה, התרוממות ונדיבות לב גם אם יש כאן גם אלמנט של תצוה.
