ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

תחייתו של "דגל ירושלים" ;">

דף הבית בית מדרש משפחה חברה ומדינה מבט על התקופה התבוננות כללית Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

תשס"ו

תחייתו של "דגל ירושלים"


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
אשר בן חיים

למעלה מ-30 שנה חלפו מאז הופעת האוונגרד - תנועת חלוץ מהפכנית - התורני-אמוני הראשון, "גוש-אמונים", בהנהגת הרב צבי יהודה קוק. העיקרון הבסיסי שבכל אוונגרד, שהוא אי-השלמה עם הקיים ומאבק בתנאים קשים, התקיים גם כאן. מגורי-אוהלים לזמן ארוך, מעצרים, דעת קהל עוינת, זלזול הממסד השבע - כל אלו ועוד היו מנת חלקם של ראשוני הגוש. אבל סביב המעשה הגדול והרוח האדירה נאספו רבים, עד שהגוש הפך למחנה גדול ומפלגות פוליטיות תמכו בו. אפילו בימי דמדומים אלה, ולאחר החורבן הגדול בגוש-קטיף ובצפון השומרון, רבים המצטרפים לאותה דרך. אנשים גרים על גבעות בודדות בתנאים קשים, נוסעים לעבודה בדרכים מסוכנות, באומץ לב ובנחישות. ציבור זה נאמן לעקרונותיו ואינו מרגיש מחויבות למפלגה כלשהי, למרות שלעתים יש מי שמייצג אותו בכנסת במידה זו או אחרת.

לא כל הכיפות שוות
הניסיון מלמד אותנו, שגם בין אלה החובשים כיפה סרוגה יש הבדל בסיסי בתפיסת העולם בין שתי קבוצות: הממסד והאוונגרד, או בלשונו של הרב קוק "המזרחי" ו"דגל ירושלים".

"המזרחי" דגל בהסכמים ופשרות עם התנועה הציונית. הוא גם תמך בהרצל בהציגו את "תוכנית אוגנדה", מתוך תפיסה מקומית ומצומצמת של "להציל את מה שיש". לעומת "המזרחי", קם אדם אחד ויחיד ובעקבותיו, לאחר זמן רב, המונים. האיש היה הרב אברהם יצחק הכהן קוק, שהרים דגל של תנועה חדשה השונה במהותה מ"המזרחי", עם כל הכבוד שרחש להישגיה של תנועה זו. הוא גם הגדיר יפה את מגבלותיו של "המזרחי" הפשרן של זמנו, ובעניין זה לא השתנה הרבה מאז.

הרב קוק קרא ל"מזרחי" פעמים רבות לפעול לביטולו של המשפט שאימץ הקונגרס הציוני: "הציונות אין לה דבר עם הדת", שמורה על "התבוללות לאומית" כהגדרתו (אגרות ראי"ה, חלק ג', עמוד קע"ב). אך "המזרחי" לא הצליח, או לא ניסה באמת. הוא גם הבחין ביחס המזלזל של ראשי הציונות ל"מזרחי", תופעה שמוכרת לנו גם היום.

והעיקר שהיה ועדיין חסר, מנוסח בדבריו הבאים: "... על כן בהיות המטרה האחרונה לציונות הכללית - החוסן הלאומי הגשמי, שאפילו אם נכניס בתוכה זרמים דתיים יהיו נראים כטפלים... ובכל פעם בהיפגשם יחד העניינים העולמיים והדתיים - יהיו האחרונים נדחים מפני הראשונים... אבל דגל-ירושלים מבטא הוא במציאותו שהמטרה הראשית היא יסוד הקדש... ולהגדה ציבורית זו אנו צריכים כעת להסתדרות שלמה שתביע אותה, ורוח זה לא ניתן למזרחי ביסודו... וע"י השבת אור הקדש... נחזק את היסוד הפוליטי באמת והדר. ודבר זה לא יצא אל הפועל ע"י הדרך האיטי (=האיטית) המזרחי, כי אם ע"י ההופעה החדשה של הסתדרות תחייתית לשם כך ביחוד .." ( אגרות ראי"ה, חלק ג', עמוד קע"ג).

בלי פוליטיקה

ארגון האוונגרד כתנועה עצמאית - לא מפלגה - הוא כורח המציאות. בעוד הפוליטיקאים, העסקנים, ותומכיהם בציבור מנסים בעיקר "לשנות מבפנים", הפעילים האידיאליסטיים דורשים שינוי אמיתי. הם לא מקבלים את אמרות החולשה: "זה מה שיש", "הרוב רוצה", ו"הסקרים אומרים". יש להם אורך-רוח, דבקות במטרה ונכונות לסבול. הם מסוגלים, תוך כדי חתירה למטרה גדולה, ללחום גם בעבור דברים קטנים, אבל לא לשקוע בהם. הם נאבקים כדי לשנות מציאות, ומסוגלים להצליח. ראינו זאת בתנועת-גוש אמונים והצלחת ההתיישבות האדירה, המצויה כיום בסכנה חמורה. ראינו זאת גם במאבק נגד כל הסיכויים של תנועות המחאה שגרמו להחלפת ממשלות. מאידך, המאבק הפוליטי נכשל שוב ושוב, החל בקמפ דייויד ועד היום, וההנהגה הפוליטית איבדה כמעט לגמרי את המצפון והכיוון.

תנועת "דגל-ירושלים", שידעה בעבר מנהיג דגול ונכשלה מחוסר פעילים, קיימת כיום כתנועת פעילים אדירה חסרת מנהיגות. בבחירות שעברו התגייס הציבור הזה במסירות ובמאמץ עילאיים כדי להוריד מהשלטון את הממשלה שהתנכלה לו ולדרכו. הוא האמין שהממשלה החדשה תיישם את האידיאלים שבעבורם התאמץ כל כך הרבה, והתבדה.

האוונגרד היה בתרדמה שנבעה מכניסת חלק ממנהיגיו אל תוך הממסד הפוליטי, ומהשענות יתר של החברים האחרים על אלה שנכנסו לממסד. מעצם טבעו אוונגרד הוא חופשי, ולכן צריך לשוב ולהשתחרר מהמעורבות הפוליטית והממסדית העמוקה אשר בה שקע, ואשר אכזבה אותו עמוקות. עליו לשוב ולהיות מה שהיה במשך תקופה ארוכה ורבת-עצמה ומעש, ולהתארגן לפעילות לטווח-ארוך. אין די במבצעים המתעוררים בשעת משבר ומסתיימים מיד לאחריו. צריך להכיר בעובדה הפשוטה שמפלגות אינן הכול, ומאבק מתנהל גם - ולעתים בעיקר - מחוץ לכותלי הכנסת. משם הוא משפיע עליה יותר מאשר מאבק בתוכה. אין זה אומר, כמובן, שיש לזנוח את החזית הזו, אבל היא רק תוצאה של הפעילות החוץ-פרלמנטרית. דוגמה לכך נוכל לראות בארגונים החברתיים וביוזמות החוקה והסכמי ה"שלום", המאורגנים במוסדות קבועים ופועלים ברצינות ובשיטתיות. הם מצליחים לרתום לטובתם חברי כנסת רבים ממפלגות שונות, וכוחם רב. האוונגרד יגשים את חזון "דגל ירושלים" ויהיה מחויב למה שהרב קוק קרא "תחיית הקודש", הכוללת שינוי תרבותי וערכי של החברה בישראל. האוונגרד ירים את כל הדגלים הכלולים בתחיית הקדש, שאותם הרים שנים רבות: ארץ הקודש ושלמותה, המהפכה התורנית, הצדק החברתי, קליטת העלייה ועוד. הוא יוסיף את דגל ההסברה וההשפעה התקשורתית והציבורית, ודגלים אחרים חשובים. מה שדרוש לו כעת הוא מנהיגות רצינית ומשוחררת מכל מחויבות אחרת, שתוביל אותו לדרך של השפעה אמיתית ושינוי מהותי של העם כולו. כמו בעבר, המפלגות שיזהו מיד את העוצמה ואת הכוח הטמונים בו, ירצו אותו ויבאו אחריו.

--------------
באדיבות תנועת "קוממיות". להזמנת חוברת המאמרים 9709881 02.

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il