ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

החרוב של חוני ;">

בית מדרש אמונה וחסידות ארץ אגדה חוני המעגל Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

אדר תשס"ו

החרוב של חוני

חלק ג'



מתוך העלון חמדת ימים
www.eretzhemdah.org


מוקדש לעלוי נשמת
אמו"ר רחל ב"ר בנימין בונים

בתלמוד הבבלי (תענית דף כג ע"א): מובא מעשה אודות חוני המעגל, וזו לשונו בתוספת תרגום וביאור:
"אמר רבי יוחנן: כל ימיו של אותו צדיק (חוני) היה מצטער על (הבנת) מקרא זה 'שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים' (תהלים קכ"ו א). אמר: האם ייתכן שיישן אדם שבעים שנה ברציפות בחלום?! יום אחד היה מהלך בדרך, ראה את אותו האיש שהיה נוטע חרוב. אמר לו: חרוב זה, עד כמה שנים צריך להמתין כדי שיטען פירות? אמר לו עד שבעים שנה לא יטען בפעם ראשונה. אמר לו חוני לאיש: האם פשוט לך שתחיה עוד שבעים שנה? אמר לו אותו האיש: אני מצאתי את העולם נטוע בחרובים, כמו ששתלו עבורי אבותי - כך אני שותל לבני. ישב חוני וכרך את פיתו ואכלה, באה לו שינה ונרדם. הקיף אותו שן סלע, ונעלם מעיני הבריות, ונם שבעים שנה. כאשר התעורר, ראה איש שמלקט פירות מאותו העץ. אמר לו: האם אתה זה ששתל את העץ? אמר לו: אני בן בנו. אמר חוני: משמע מכך שישנתי שבעים שנה. ראה חוני את חמורו, שנולדו לו עדרים עדרים של חמורים. הלך לביתו ואמר להם: האם בנו של חוני המעגל קיים? אמרו לו: בנו כבר לא, אבל בן בנו ישנו בעולם. אמר להם: אני חוני המעגל. לא האמינו לו. הלך לבית המדרש, שמע את החכמים שאומרים: השמועות מאירות וברורות לנו כבזמנו של חוני המעגל. שכאשר היה נכנס לבית המדרש, כל קושיה שהיתה להם לחכמים היה עונה ומברר להם אותה. אמר להם: אני הוא אותו חוני שאתם מדברים עליו. אבל לא האמינו לו ולא נתנו לו כבוד כראוי לו. חלשה דעתו של חוני, ביקש רחמים שימות, ומת. אמר רבא זהו שרגילים האנשים לומר: או חברותא (חברות) או מיתותא (מות)".

באגדה זו וכן באגדה נוספת המצויה במסכת בכורות (דף ח ע"א) משמע שעץ החרוב אינו מניב פירות לפני שבעים שנה. והדבר קשה, הרי על פי הבוטניקה לא ידוע לנו על עץ כלשהו, שנותן פירות רק לאחר שבעים שנה, עץ החרוב שאנו מכירים, מניב יבול נאה כבר לאחר כעשר שנים.

כבר הזכרנו בפרקים הקודמים שהמציאות של אדם שקוע בשינה, מוסתר מעיני הבריות למשך שבעים שנה, תיתכן רק באופן ניסי.גם זה קשה שהרי אין הקב"ה עושה נס אלא לצורך גדול.

אלא שכבר התבאר במאמרים הקודמים שהקשיים הללו מכוונים לעורר תמיהה ולחיפוש פתרונות. זו דרכם של חז"ל לרמוז לקורא כי עליו להתבונן במבט מעמיק המאפשר העפלה אל העולמות הרוחניים.

במאמרים הקודמים התבאר שהנביא ירמיה מנבא על הדרך שבה תגיע גאולת ישראל (ל"א כ-כה). הדרך היא "נקבה תסובב גבר". "הר הקדש" הוא מקום שדייריו הם איכרים עובדי אדמה. מציאות זו מביאה רוויה לעייפים (שהיא משולה למטר המגיע אחר יובש גדול). סמלים אלו מופיעים במשנה במסכת תענית שבה חוני מביא את הגשמים בכך שהוא מסובב עצמו ב"מעגל" ומוציא את כולם ל"הר", בסמלים אלו הוא מרמז שעמל המלאכות דווקא הוא ורק הוא יביא את הגאולה.

בסיום אותה נבואה של ירמיה מוזכרת שינה עריבה שבסופה באה יקיצה. ביארנו נבואה זו על ידי המעשה שבירושלמי שבו חוני יוצא להר אל הפועלים (ונהיה כאחד מהם), והוא נרדם במערה למשך שבעים שנה ובינתיים המקדש נחרב ונבנה. כוונת האגדה לחורבן "המקדש האישי" שהוא עמלו האישי של חוני בבית המדרש, וחורבן זה נמשל לשינה במערה. וה"יקיצה" מתרחשת כאשר נשמתו של חוני איש-העמל חוזרת לבית המדרש כאשר היא "רכובה" על גב גוף נכדו הקרוי על שמו. הירושלמי אינו מוצא שום דופי באורח חיים זה של חוני והוא מסיים "נכנס לעֲזָרָה והאירה, וקרא על עצמו את הכתוב: "בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים".

האגדה, שאנו עוסקים בה הפעם, שאומנם מופיעה בתלמוד הבבלי מתייחסת לאגדת הירושלמי ולכן היא פותחת בכתוב זה, "שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים". היא מספרת שחוני ניסה לחקור, מה פשר הנבואה ששיבת ציון תהיה בדרך של חלום ושינה. במהלך הספור חוני עצמו נרדם מוקף שן סלע במשך שבעים שנה, ואחר כך הוא מקיץ ונכנס לבית המדרש. הספור האישי של חוני הוא למעשה "ספור מייצג". חוני מייצג את עם ישראל, והוא המענה לחקירתו. חוני המעגל מגלה באופן אליגורי שכדי להביא את הגאולה, רוב ישראל צריכים להיות עמלים במלאכות, ו"לישון" מעמל התורה. וכאשר יגיע העושר הגדול "יקיצו" ויכנסו לבית המדרש.

המבנה הכללי של הספור בבבלי אינו שונה מהספור בירושלמי. אלא שהבבלי בא לחלוק על הירושלמי כפי שיתבאר להלן, ולשם כך הוא מוסיף לסיפור את החרוב שמניב רק לאחר שבעים שנה, את כריכת הפת, ואת החמור שהוליד עדרים.

כמה קבים של חרובים

לעיל התבאר שהחרוב אינו שונה בהרבה משאר העצים, וכעבור עשר שנים הוא כבר מניב יבול נאה. מדוע בחרה האגדה לדבר על חרוב דמיוני שמניב פירות רק לאחר שבעים שנה? מדוע לא דיברה על זית דמיוני או על תאנה דמיונית? מה מיוחד בחרוב?

החרוב מוזכר בתורה באופן נסתר. "שֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ" שנבחר על ידי הקב"ה לשמש כמטבע עבור עם ישראל היה "עֶשְׂרִים גֵּרָה" (שמות ל, יג), וכתב האבן עזרא (שם בפרוש הארוך) 1 שמשקל עֶשְׂרִים גֵּרָה הוא משקל עשרים גרעיני חרוב. כלומר משקל המעה, מטבע הכסף הישראלי הקטן ביותר, היה כמשקל גרעין חרוב. אגדות חז"ל רבות בונות על הקשר שקשרה התורה בין החרוב לבין הכסף, וכאשר הן מדברות על החרוב הן מדברות למעשה על ה"כסף" 2 .

בסוגיה במסכת תענית (דף כד ע"ב) נאמר על ר' חנינא בן דוסא ש"די לו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת", ומאידך בהמשך הסוגיה נאמר שהיו מצויים בביתו גם שמן וגם חומץ; אלא שאין סתירה בין הדברים מפני שכאשר נאמר ש"די לו בקב חרובין" הכוונה הייתה שהוא צורך מעט מאד "כסף" למחייתו השבועית. והחרובים מסמלים שם את מטבעות הכסף.

אנשים רבים אומרים שהם מעדיפים לחיות בדרך האמצע. כלומר, לא להיות עני ורש כר' חנינא בן דוסא המסתפק רק ב"קב חרובים"; ברצונם לאכול פת וגם שיהיה במה לכרוך את הפת. אך מאידך אינם רוצים להיות עסוקים בצבירת משא מיותר ועודף של מטבעות כסף. בקשה כזו מופיעה במשלי (ל, ח): "רֵאשׁ וָעֹשֶׁר אַל תִּתֶּן לִי הַטְרִיפֵנִי לֶחֶם חֻקִּי" (רֵאשׁ מלשון עני ורש).

אמנם פעמים שגם אנשים אלו מוצאים עצמם שהם עמלים מבקר עד ערב כדי לצבור רכוש גדול. אלא שהם מסבירים שמאמץ זה הוא זמני בלבד; ואדרבא, ריבוי המאמץ נעשה רק כדי שפירותיו של הרכוש הגדול יפרנסו אותם לאחר זמן בהסתפקות במועט שלא תצריך שום טורח. אם נשתמש בסמלים של האגדה נאמר שאנשים רבים נמצאים כמעט כל חייהם בשלב מתמשך של "נטיעת" "עץ" שיניב מטבעות "גֵּרָה" (גרעיני חרוב) רבים. ואם נשתמש בלשון ימינו נאמר שאנשים רבים משקיעים מאמץ רב בנטיעת עץ שיצמח עליו "כסף".

הגאולה הפרטית והגאולה הכללית
כבר בפתיחת המעשה ברור שהוא דן בגאולת כלל ישראל שנאמר "בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים". המעשה בחוני הפרטי שיובא בפנינו הוא סמל למה שיקרה לרובו-ככולו של עם ישראל. הנביא ישעיה מתאר את שלביה הסופיים של הגאולה. וז"ל": "וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה' אֶל בֵּית אֱ-לֹהֵי יַעֲקֹב וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלָם" (ב' ג). על פי זה ההר בסוף הגאולה יהיה מקום בו יעסקו בתורה ובדבר ד' שיופצו לכל העולם.

כדי לתרץ את הסתירה לכאורה בין נבואת ירמיה על מה שיקרה ב"הר" לבין נבואת ישעיה צריך לומר שמדובר בשני שלבים.

גם הנוטע הוא ינהג כפי שינהג עם ישראל בהגיע השלב השני של הגאולה, לאחר שיצמח לו "כסף" על העץ, גם הוא יהגה בתורה ובדבר ד'.

חוני שאל את הנוטע, מתי יגיע השלב שבו יצמח כסף על העץ, כלומר מתי יכנס לבית המדרש וייהנה מפירות המאמץ שהוא משקיע כעת בפיתוח פרנסתו. והנוטע השיבו, שרק כעבור שבעים שנה אפשר יהיה ליהנות בלא מאמץ מהפרנסה שהוא עמל בה כעת. וחוני תמה, מכיוון שמבואר בתהילים (צ, י) שימיו של האדם הממוצע הן כשבעים שנה, כיצד מצפה הנוטע ליהנות מרווחיה של אותה פרנסה? ומתי תגיע גאולתו, לשלב שבו יעמול בתורה?

אני שותל לבני כמו ששתלו עבורי אבותי
הנוטע משיב לחוני שזו כבר מסורת במשפחתו, והוא ממשיך את מנהג אבותיו. אבותיו עסקו כל ימיהם ב"נטיעת חרוב" כדי שדור הבנים לא יצטרך לעמול ויוכל להגות בתורה בנחת; וגם הוא עושה זאת!! הנוטע מסביר שכשהגיע תורו שלו, של דור הבנים, להגות בתורה, הוא אמנם מצא כבר את עולמו "נטוע בחרובים" שנטעו לו אבותיו; אך כשבחן את האפשרות שניתנה בידו, הוא החליט שעדין אין די "גרעיני חרובים", כלומר אין די כסף כדי שאפשר יהיה לעמול בתורה בנחת. ולכן החליט לאמץ את מסקנת אבותיו, והצטרף ל"נטיעת החרוב"; וגם הוא דוחה את זמן העמל בתורה לדור בניו שלו, שהם הנכדים של דור אבותיו.

הנוטע משיב אמנם לחוני שגאולתו הפרטית תתממש אצלו כאשר בניו יעמלו בתורה. אך אם נתעמק בתשובתו, נראה שנוצר כאן מעגל שקשה לצאת ממנו, מי שעמל כל ימיו במלאכות בלא להראות לבניו שהוא עמל בתורה ואפילו שעה קלה, סופו להקים אחריו דורי דורות של חקיינים, שידברו על הגאולה העתידה להיות ועל חשיבות עמל התורה, אך כל ימיהם יעמלו במלאכות ויהיו עסוקים בנטיעת עץ שצומח עליו "כסף".

אגדת הבבלי באה לחלוק על אגדת הירושלמי. הירושלמי סבור שאפשר לעזוב את בית המדרש לגמרי, ולצאת להביא את הגאולה יחד עם הפועלים; ואחר כך לחזור לבית המדרש בהמשך, בתור הנכד. ואלו הבבלי מראה באמצעות דברי הנוטע, שמי שעזב לגמרי את בית המדרש, גדול הסיכוי שבניו ונכדיו ימשיכו את שיטתו ולא יחזרו לשם.

דרך האמצע
אגדות חז"ל רבות מראות כיצד ניתן למצוא את דרך האמצע, כלומר למצוא את השילוב הנכון בין דרכו של שמעון בן שטח שסבור שהגאולה תגיע דרך עמל התורה לבין דרכם של החולקים עליו וסבורים שהגאולה תגיע דרך עמל המלאכות. אולם אגדת הבבלי על חוני רוצה לשלול גם את דרך האמצע.

האגדה מספרת שחוני מצטרף למעגל העבודה. האגדה מתארת שלב זה כשלב שבו חוני כורך את פיתו ואוכלה. כלומר חוני עמל לא לשם השגת עושר אלא לצורך מידת האמצע "הַטְרִיפֵנִי לֶחֶם חֻקִּי". הוא אינו רוצה להיות עני ורש כר' חנינא בן דוסא המסתפק בקב חרובים בלבד, הוא רוצה שיהיה לו פת-לחם וגם במה לכרוך את פת-הלחם. באותו שלב חוני עדיין היה "ער", ולפי הסבר הסמלים, הכוונה שעדיין היה לומד תורה זמן מה.

אלא שתוך כדי כך באה לו "שינה", כלומר חוני חדל ללמוד תורה בעצמו, והוא הצטרף לכל אלו שבמשך שבעים שנה נוטעים "חרוב" עבור הדור הבא. ואגדת הבבלי משתמשת בסמלים שבאגדת הירושלמי והיא מרמזת שחוני חי את שבעים שנותיו כקבור חיים בתוך שן סלע (מערה).

עדרים עדרים
באגדת הירושלמי ה"יקיצה" מתרחשת כאשר נשמתו של חוני חוזרת ב"גלגול" לבית המדרש כשהיא "רכובה" על גב גוף נכדו הקרוי על שמו. אגדת הירושלמי אינה מעניקה זהות עצמאית לנכד, והוא הסבא בעצמו, ולכן בית המדרש מאיר כבתחילה. מצב כזה יתכן כאשר כל אב מוליד רק בן אחד, ונמצא שהגוף שנולד משמש כ"חמור" (ככן-נושא) לנשמה עתיקה של אבי אביו.

אגדת הבבלי מספרת שחוני פגש אמנם בנכד כלשהו של הנוטע, שנהנה מהכסף שצמח על העץ שנטע סבו, ואכן בכך התקיימה גאולתו הפרטית של הסב הנוטע; אלא שהבבלי מראה עד כמה שגאולה זו היא חסרת נחת.

הבבלי מוסיף לסיפור את ה"חמור" של חוני שהוליד "עדרים עדרים", כדי לשבש את המסר שבסיפור שבירושלמי. חזרת הנשמה כביכול "משתבשת" כאשר לאב נולדים כמה ילדים, וגם לאותם ילדים נולדים כמה ילדים. לפנינו "עדרים עדרים" של "גופות-אדם"="חמורים", היכולים להרכיב את הנשמה העתיקה.

אבל כל אותם "חמורים" הם שוקקי חיים אנושיים, ומתבקש שכבר רוכבת עליהם נשמה עצמאית. ולכן כאשר חוני עצמו, שאף הוא חוזר בגלגול, "רוכב" על גוף-אדם ("חמור"), הוא "רוכב" עליו יחד עם "רוכב" נוסף; ועקב כך "משתבש" הספור שבירושלמי.

חוני מעדיף לחזור ולדור בבית שבו שכן בחייו. חוני אמור "לרכב" על ה"חמור" (גוף-אדם) שדר עכשיו בבית. הוא מברר האם זה בנו ומתברר לו שזה נכדו, וחוני מתחיל "לרכב" עליו. אלא שכאמור חוני אינו רוכב בודד, אלא מצטרף ל"רכיבה" על הגוף, וכאשר הוא מספר לבני הבית שהוא חוני המעגל שהיה מתגורר בעבר בבית זה, הם אינם מאמינים לו.

גם אם נשמת הנכד מוכנה להתבטל לגמרי בפני נשמת הסבא, הרי ששאר בני הבית מעדיפים לחיות עם נשמה צעירה ולא עם נשמה עתיקה. בני ביתו של הנכד אינם רוצים להאמין לדברים שיוצאים מפי הנכד, והם מקווים שה"שיגעון" שאחז בו יחלוף מהר.

חוני נכנס "רכוב על גבי גוף נכדו" לבית המדרש, ומוכיח שהוא הוא חוני עצמו שחזר. ההוכחה לכך היא שהשמועות מאירות בבית המדרש כבימי חוני. אולם גם בני בית המדרש אינם מאמינים לו, והגרוע מכל "לא נתנו לו כבוד כראוי לו". וסופו שהצטער על חזרתו לעולם וביקש למות, ובקשתו נענתה.

או חברותא או מיתותא
אגדת הבבלי מגלה, שהקיצוניות שר' יהודה בן גרים מוסיף לדמותו של חוני הצדיק, ולפיה חוני כלל אינו עוסק בתורה והוא ישן את שבעים שנותיו, היא מסוכנת. ומי שיצא אל הפועלים כדי להיות צדיק המקרב את הגאולה, כדאי לו שלמשך שעה קלה ימצא חברותא (חבר) וילמד עימו תורה כבר עכשיו. אם ידחה את עמלו בתורה לזמן שיחזור, לאחר שהחרוב כבר יתן את פירותיו, בזמן העושר, יקומו צאצאיו ויחקו אותו; והסיכוי שמישהו מצאצאיו יחזור לשם הוא קטן. בנוסף לכך גם אם יחזור מישהו מהם לבית המדרש, וחוני "ישכון" בתוכו , הוא עלול להתאכזב כשיחזור. החיים שיחיה בתור אישיות כפולה בגוף אחד, לא יהיו נוחים למשפחתו ולחבריו, וגם לא יהיו נוחים לו עצמו. כשיבקש אז את מותו - ימצא עצמו קרח מכאן ומכאן.

לעשות שלום בעולם
שמעון שטח בדבריו המופיעים במשנה מתבטא בעניין הדמות המתוארת באגדות אלו: "אבל מה אעשה לך שאתה מתחטא לפני המקום ועושה לך רצונך, כבן שהוא מתחטא על אביו ועושה לו רצונו, ועליך הכתוב אומר "ישמח אביך ואמך ותגל יולדתך" ".

אם שמעון בן שטח קורא עליו את הכתוב "ישמח אביך ואמך ותגל יולדתך", מדוע טורחת אגדת הבבלי לתאר אותה באופן כה טרגי? מדוע טורח הבבלי להראות כמה כדאי להישאר בבית המדרש ולא לצאת אל הפועלים?

הבבלי עושה זאת כדי להראות תמונה שלמה של חוני ולמנוע עיוות בדמותו. אנו ראינו תמונה חלקית שבה חוני לקח על עצמו לקרב את עמלי המלאכות אל ליבם של עמלי התורה וכן מבואר במדרש (בראשית רבה וילנא יג, ז), וזו לשונו:
"וְאָדָם אַיִן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה (בראשית ב, ה), ואדם אין להעביד את הבריות להקב"ה, כאליהו וכחוני המעגל"

תפקידם של אליהו ושל חוני לגלות שאנשי העמל העסוקים בעבודות האדמה אינם רחוקים מהקב"ה אלא אדרבא הם עובדיו, מפני שהקב"ה ברא את האדם בעולם גם כדי שיעבוד את האדמה; ואנשי העמל מביאים את הגאולה לעולם.

אולם תפקידו הנוסף של אליהו הוא "לעשות שלום בעולם" (עדויות ח, ז), להביא לשלום בין האחים, בין עמלי המלאכות לבין עמלי התורה. וגם תפקידו הנוסף של חוני הוא להביא לשלום בין האחים (וראה בקדמוניות היהודים (יד, א) וביוסיפון (לה); וראה בחידושי המהרש"א במסכת תענית שם).

אלא שחוני שרוצה לרומם את דמותם של עמלי המלאכות מקטרג כביכול על דמותם של עמלי התורה. הבבלי רוצה להביא שלום לעולם. גם אם יש אמת בשיטתו של חוני שכדי להביא את הגאולה צריך לצאת אל הפועלים, צריך שיישארו אנשים שלומדים בבית המדרש. אם לא יישארו אנשים הלומדים בבית המדרש לא יהיה להיכן להביא את "פירות" הגאולה.

ולא רק זאת, היושבים בבית המדרש אינם רואים עצמם כמשתתפים שאינם פעילים, לדעתם מי שיצא אל הפועלים מצליח במאמציו בהבאת הגאולה בזכות עמל התורה של הלומדים בבית המדרש. והם החתן שבזכותו מתקיימת נבואת ירמיה (לא, כא) "כִּי בָרָא ה' חֲדָשָׁה בָּאָרֶץ נְקֵבָה תְּסוֹבֵב גָּבֶר".

אגדת הבבלי סיימה את חייו של חוני באופן טרגי, כדי לרומם את קרנם של עמלי התורה; ובכך היא מביאה לשלום בין האחים, ומקיימת את רצונו הנוסף של חוני!!!

הבאת הגאולה משולה באגדות על חוני לירידת הגשמים, והמכלול המלא של האגדות נועד להביא לגאולה שיש בה ברכה ושלום; וכעין דברי רבי אבהו: "מאימתי מברכין על הגשמים - משיצא חתן לקראת כלה" (תענית דף ו, ב).

במאמר זה התבאר שהמושג "חרוב" משמעותו "כסף", והמושגים "מערה" ו"שינה", משמעותם גאולה בדרך עמל המלאכות; והתבאר שהמושג "רכיבה על חמור" פירושו הרכבת נשמה על גוף. מעשה החרוב של חוני משמעותו הפרטית היא חזרה נשמה באמצעות הצאצאים. לפי משמעות זו של המושגים ניתן להבין אגדות נוספות שבהן הם מוזכרים.



דואר אלקטרוני: beitel@yeshiva.org.il
לשעורים נוספים באתר www.yeshiva.org.il


^ 1 וכן הרמב"ן בהערה לענין השקל, וכן ספר יראים (סי' קמ, דפוס ישן שנג)
^ 2 וראה ב"תורת הקנה" חלק "ספר הפליאה" ד"ה "וראה אתה בני", שהחרוב מובא שם כקשור ליום ואלו התמר כקשור ללילה. וכן בספר "מדרש תלפיות" בענף חרוב שבמערת רשב"י, החרוב מובא שם כקשור לימות החול ואלו התמר כקשור לשבת.
ונראה שהחרוב קשור לשעות היום ולימי החול שאז האדם עמל במלאכות, ואלו התמר קשור ללילה וכן לשבת שנבראו לשם עמל התורה.

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il