ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש פרשת שבוע ותנ"ך דברים

הכל מתגלה בסוף!

25
לחץ להקדשת שיעור זה
פעמים רבות, בעת ניחום אבלים, אנשים חוזרים ומסיחים במשפטים ובמעשים האחרונים של המנוח, כי חשים הם שדבריו האחרונים של האדם, רומזים במשהו על תמצית ומהות חייו.
על הבעל שם טוב הקדוש מסופר, שלפני פטירתו שמעוהו ממלמל – "אל תבואני רגל גאווה", כי כל חייו היו מכוונים להיות צינור נאמן לה' יתברך, והנה זכה להקים לדורות את תנועת החסידות, והתפלל לפני ה', שלא תיגע הגאווה בלבבו.
על הגאון מווילנא מסופר, שלעת פטירתו, אחז בפתילי ציציותיו, ואמר – 'ציצית, בעולם הזה אפשר לקנותך בכמה פרוטות, ולזכות בך לחיי העולם הבא. אך בכל חיי העולם הבא, אי אפשר לקנות מצווה אחת'. כי כל חייו היו מכוונים לתורה, לחיי המצוות ולדקדוק בהם.
על בעל התניא מסופר, שלעת פטירתו פנה לנכדו 'הצמח צדק', ושאלו – הבט למעלה, מה אתה רואה? ענה הנכד – תקרה. אמר לו בעל התניא – ואני רואה את כוח הפועל בנפעל... כי כל חייו היו מכוונים לגלות ולחיות את הניצוץ האלוקי המחייה את ההוויה. (הסיפורים מהספר 'סנה בוער בקוצק').
ובפרשתנו, משה רבינו מתחיל בנאומו הגדול לפני פטירתו מהעולם. "אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל... בעבר הירדן בארץ מואב, הואיל משה באר את התורה הזאת לאמר...". משה לפני פטירתו, חוזר ומדבר ומבאר את התורה, כי כל מהותו בעולם להביא את התורה לישראל ולעולם.
וכאן רמוז יסוד גדול נוסף. לכאורה, יש כאן תמיהה גדולה. הרמב"ן בהקדמתו לתורה, עומד על כך ש"היה נכון שיכתוב בתחילת ספר בראשית, וידבר אלוקים אל משה את כל הדברים האלה לאמר". ובאמת, הרבה מספרי הנביאים נפתחים באמירה שאלו דברי הנביא, "חזון ישעיהו בן אמוץ" (הפטרתנו), "דברי ירמיהו בן חלקיהו", ועוד.
מבאר הרמב"ן, שאמנם התורה כולה הגיע מפיו של ה' לאוזנו של משה, ובכל זאת התורה בכוונה לא פתחה בכך שזו נבואת משה, מפני שהתורה קדמה לבריאת העולם, ומשה הוא כסופר המעתיק מספר קדמון וכותב.
לכן, יש גם שינוי בין לשון התורה ללשון הנביאים. הנביאים מזכירים את עצמם בנבואתם, כיחזקאל וירמיה שאומרים "היה דבר ה' אלי לאמר". התורה, לעומת זאת, מזכירה את משה כשלישי המדבר, "וידבר אלוקים אל משה", (ולא – וידבר אלוקים אלי). ללמדך, שזה ספר קדמון שמשה מוזכר בו.
יש מסתמא בהקדמת הרמב"ן, סודות עמוקים ונשגבים מבינתנו, על ההבדל בין נבואת הנביאים לתורה הקדושה. וכבר עמד הר"ן בדרשותיו על ההבדל בין נבואת משה לנבואת שאר הנביאים, המורה על כך שנבואת משה היא למעלה מהטבע. (והרב קוק, אורות התורה א, א כתב – "תורה שבכתב אנו מקבלים על ידי הציור היותר עליון והיותר מקיף שבנשמתנו... דואים אנו על ידה למעלה מכל הגיון ושכל, חשים אנו רוח אלוקים עליון מרחפת עלינו, נוגעת ואינה נוגעת...).
והנה, דברי הרמב"ן מעוררים קושיא גדולה על ספר דברים, הרי ספר דברים כן נפתח באמירה שאלו דברי משה? יתר על כן, הרמב"ן בפירושו לפרשתנו, מבאר שאמרה תורה "הואיל משה", ללמד שמשה "מעצמו ראה לעשות כן, ולא ציווהו השם בזה". אם כך, ספר דברים הוא דברי משה, וכיצד עולה הדבר בקנה אחד עם העובדה שספר דברים הוא חלק מחמישה חומשי תורה הקדמונים, ולא חלילה במדרגת דברי הנביאים?
הרמב"ן עצמו מתייחס לכך, שבספר דברים משה מדבר על עצמו בגוף ראשון, "ואתחנן אל ה'", אך זה מפני שספר דברים הוא דבריו שלו. ומאידך, כותב במפורש שוודאי ספר דברים הוא ככל התורה, אם כך לכאורה יש כאן סתירה פנימית?
ונראה, שהתשובה היא שכאן אנו לומדים עד כמה התבטל משה לנותן התורה. דבריו של משה הם דברי ה', שכבר היו עוד לפני בריאת העולם. מחשבתו של משה מסברתו לבאר את דברי התורה, כבר נכתבה עוד לפני בריאת העולם.
ומצאנו בספר הכוזרי, שנשמת משה היא ביטוי לנשמת כל יהודי. ומכאן אנו למדים, עד כמה מה שמחדשים חכמי תורה שבעל פה בתורה, הוא מתוך ביטול לדבר ה', והמשך נתינת התורה.
ויהי רצון, שבימי בין המצרים הללו, ישוב ויופיע עלינו שוב אור התגלות התורה לעולם, ומתוך בניין המקדש יתגלה ש"מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים"!
עוד בנושא דברים

לא ניתן להעביר הודעה לרבנים באמצעות מערכת התגובות. לחץ כאן להעברת שאלתך לרב.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il