בית המדרש

  • מדורים
  • חסידים מספרים
לחץ להקדשת שיעור זה

כשרות המילים

החסידים הדנים כה רבות בכשרות המזון המוצג לפניהם אינם דנים בבושת הפנים שהם מביאים על מארחיהם. טוב היה להם לחסידים אילו שמו דגש על היוצא מן הפה לא פחות מאשר על הנכנס אל הפה.

undefined

הרב אריה הנדלר

אדר תשס"ו
3 דק' קריאה
חסידים מספרים כי היהודי הקדוש מפשיסחה פקד פעם על תלמידו הגדול, ר' שמחה בונם, שיצא לדרך. התלמיד לא שאל דבר, ויצא בלוויית קבוצת חסידים אל מחוץ לעיר, לאורך הדרך. סמוך לחצות היום באו לכפר אחד ונכנסו לבית המרזח. שמח בעל בית המרזח על האורחים יראי ה' והזמין אותם לסעודה.
ישב לו ר' שמחה בונם בחצר, והשאר יצאו ונכנסו, חקרו ודרשו כל מיני דברים בעניין הבשר שיגישו לפניהם - אם אין בבהמה מום, ומה טיבו של השוחט, ואם מלחו את הבשר כראוי. איש אחד, שישב מאחורי התנור ועדיין החזיק בידו את מטה הנדודים שלו, התחיל מדבר: "אוי חסידים, חסידים, מרבים אתם לדאוג לטהרת הדברים שאתם מכניסים לפיכם, ואין אתם דואגים לטהרת הדברים היוצאים מפיכם!" ביקש ר' שמחה בונם להשיב לו, אבל ההלך כבר נעלם, כדרכו של אליהו, הבא ומתעלם לרגעים. הבין ר' שמחה בונם לשם מה שלחו היהודי הקדוש לצאת לדרך...

היהודי הקדוש אומר לתלמידו לצאת. לא רק הוא יוצא; גם חסידים נוספים יוצאים יחד איתו. היציאה הזו היא משמעותית וסמלית: נראה שהיהודי הקדוש חש שהחסידים המכונסים בבית המדרש ומתעלים בינם לבין עצמם אינם פתוחים דיים למציאות החיצונית, לבני האדם הפשוטים. נראה שהמערכות שבין אדם למקום טובות הן, אבל המערכות שבין אדם לחברו צריכות חיזוק. לשם כך נצרכת יציאה. זוהי בעצם מצוות היהודי הקדוש לר' שמחה בונם, העומד בראש קבוצת החסידים היוצאת לדרך שעיקרה היא עצם היציאה.

נראה שהחסידים עדיין לא הפנימו את המסר של היציאה הזו. הם יוצאים, אולם במעשיהם ניכר שעדיין הם מצויים בתוך עצמם. כשהם מגיעים לבית המרזח הם מוזמנים לסעודה, אולם בטרם יסעדו הם מבררים בירורים רבים בנושאים של כשרות המאכל הבא אל פיהם.

יש להדגיש: אין בבירורים מהסוג הזה כל פסול, שכן אדם צריך לברר מה הוא מביא אל תוך פיו, אלא שבהקשר שבו הדברים נזכרים בסיפור, הבדיקות המרובות של החסידים ביחס למזון שהם עתידים להביא אל פיהם מסמן את העובדה שהחסידים עדיין לא יצאו מתוך עצמם. הם עדיין מוטרדים בשאלות של עצמם, ואינם שמים לב לשאלות חיצוניות להם. מכאן היחס גם בין הבא אל הפה - המסמל את ההתכנסות של האדם בתוך עצמו, לבין היוצא מן הפה - שהוא בעצם סמל התקשורת בין האדם לסובב אותו. ההקפדה צריכה להיות על היוצא מן הפה (כלומר על מה שמחוץ לאדם, מחוץ ל'אני' שלו), לא פחות מאשר על מה שקשור באדם עצמו ובטובה שהוא אוסף אל עצמו.

כאן באה אמירתו של אותו היהודי היושב מאחורי התנור, שבסופו של דבר התברר כי הוא אליהו הנביא. אליהו הנביא מוכיח את החסידים על שהם מקפידים על הדברים הבאים אל פיהם יותר מאשר על הדברים היוצאים מפיהם. שוב יש להדגיש, כוונת הסיפור אינה למעט מערך הבירור בדבר כשרות המזון, אלא להציג את הצורך באיזון.

לעתים רבות יוצרים הבירורים אודות הכשרות אי נעימות גדולה למארחים. לעתים משתדלים המארחים להשביע ככל האפשר את רצונם של האורחים, ובירורים מהסוג הזה רק מביישים את המארחים, שכה טרחו על הסעודה. סיפורים רבים ישנם על גדולי ישראל שעשו עצמם כאוכלים בסעודות שחששו בהן לכשרות המזון, ובלבד שלא לבייש את בעל הבית. לדעתו של אליהו הנביא, צריכה ההקפדה על הנכנס אל הפה לקחת בחשבון את היוצא מן הפה. כלומר, יש צורך לשקול את היחס המתאים בין דקדוק במצוות שבין האדם לבין עצמו, לבין המצוות שבין האדם לחברו.
זאת ועוד, ידועה לנו דמותו של אליהו הנביא, המקנא לה' אלוקי ישראל על עזיבת הברית של ישראל. הקב"ה אינו מקבל ביקורת זו כשהיא נשמעת על חשבונם של ישראל. כשאליהו הנביא מטיח דברים בישראל הוא מביא על עצמו את סוף השליחות הנבואית שלו, ונדרש למשוח את אלישע בן שפט לנביא תחתיו.

את הלקח הזה מעביר אליהו הנביא לחסידים, הדנים כה רבות בכשרות המזון המוצג לפניהם ואינם דנים בבושת הפנים שהם מביאים על מארחיהם. טוב היה להם לחסידים אילו שמו דגש על היוצא מן הפה לא פחות מאשר על הנכנס אל הפה.

-----------------
מתוך המדור 'חסידים מספרים' שבעיתון 'בשבע'.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il