ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

צדיקים שממונם חביב עליהם ;">

בית מדרש פרשת השבוע חומש בראשית ויצא Bookmark and Share


גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

אדר תשס"ו

צדיקים שממונם חביב עליהם

חלק א'



מתוך העלון חמדת ימים
www.eretzhemdah.org


מוקדש לעלוי נשמת
יעקב בן בכורה

במאמרים הקודמים נוכחנו לראות שבמעשים שחז"ל מספרים קיים צד של לימוד זכות על הקבוצות השונות הקיימות בעם ישראל. יש מעשים שמלמדים זכות על עמלי המלאכות ורואים בהם את מביאי שחר הגאולה, ויש מעשים שמלמדים זכות זו על עמלי התורה; ויש מעשים שרואים במי שמשלבים בין התורה והמלאכה את מביאי שחר הגאולה.

מעשים אלו של חז"ל יונקים את כוחם מהמעשה המסופר בתורה על מאבקו של יעקב עם איש - עד עלות השחר.

איש תם יושב אוהלים
יעקב ועשיו נולדו כאשר טבעם שונה זה מזה, וטבע זה מתגלה כאשר הם גדלים: "וַיִּגְדְּלוּ הַנְּעָרִים וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד אִישׁ שָׂדֶה וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים". אונקלוס מתרגם את טבעו של יעקב כ"גבר שלים משמיש בית אולפנא", כלומר יעקב היה יושב ולומד תורה בבית המדרש שהיה קיים אז בתקופתו.

עשיו היה "אִישׁ שָׂדֶה" והיה מקיים את הגזירה שנגזרה על אדם הראשון - "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם" (בראשית ג, יט). אולם בני בית המדרש היו פטורים מגזירה זו ופרנסתם היתה ניתנת להם מאחרים, וכן מצאנו בתורה (בראשית יד, יח-כ) שאברהם אבינו נותן "מַעֲשֵׂר מִכֹּל" ל"מַלְכִּי צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם" שהיה "כֹהֵן לְאֵ-ל עֶלְיוֹן". תרגום יונתן מגלה ש"מַלְכִּי צֶדֶק" הוא שם בן נח, וחז"ל מספרים בכמה מקומות שיעקב אבינו למד באותה ישיבה של שם בן נוח ושל עבר בנו.

תפקידם של אותם כוהנים לא-ל עליון היה לישר את מעשי האנשים ולהכין את לבבם לעבודת הבורא. הם היו מגלים שכאשר האנושות ותתקן את חטאיה ותעבוד את הבורא יאיר השחר על העולם ותגיע תקופה שתבוטל גם חומרת העונש של עמל המלאכות. תקופה זו נקראת גם "ימות המשיח", וכך מתאר אותה הרמב"ם (מלכים יב, ה): "שהטובה תהיה מושפעת הרבה, וכל המעדנים מצויין כעפר, ולא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד".

ואמנם יעקב לא היה כל חייו בבית המדרש, ואחר זמן יצא ממנו לחוץ לארץ והתפרנס שם מיגיע כפיו והיה לפועל נאמן. אולם התגלגלות זו היתה בעל כורחו, וכאשר יעקב חזר לארץ ישראל הוא רצה לחזור לתקופתו הראשונה, ולהיות יושב בישיבה ולשמש בה ככהן לא-ל עליון.

ושב שם

כאשר יעקב ברח לחוץ לארץ הוא נדר בבית אל נדר שיקיים בשובו לארץ (בראשית כח, כב):
"...וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה יִהְיֶה בֵּית אלוקים וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ".

לאחר מאורעות שכם הקב"ה מזכיר ליעקב את נדרו (בראשית לה, א):
"וַיֹּאמֶר אלוקים אֶל יַעֲקֹב קוּם עֲלֵה בֵית אֵל וְשֶׁב שָׁם וַעֲשֵׂה שָׁם מִזְבֵּחַ לָאֵל הַנִּרְאֶה אֵלֶיךָ בְּבָרְחֲךָ מִפְּנֵי עֵשָׂו אָחִיךָ".

וצריך לברר מדוע הקב"ה מזכיר ליעקב את נדר בניית המזבח אך אינו מזכיר לו את נדר העִשּׂוּר? ובכלל צריך לברר היכן מצאנו שיעקב קיים את נדר העִשּׂוּר, ולמי נתן את העִשּׂוּר?

לא מצאנו בפשטות הכתובים שיעקב קיים את נדר העִשּׂוּר. ומכיוון שאין לחשוד ביעקב אבינו שלא קיים את נדרו, צריך לומר שלפי פשוטו של מקרא יעקב לא התכוון בנדר העִשּׂוּר לנתינת מעשר מרכושו לבית המדרש של שם ועבר, אלא לקשור את כל מה שיהיה לו אל הקודש.

המספר עשר שנבחר לעמוד בבסיס מתנות המעשר השונות שמוזכרות בתורה מורה על קשר עם הקודש ועם העולם העליון. וכן מצאנו במסכת מנחות (דף כט, ב) שהעולם העליון נברא באות יו"ד שהיא האות העשירית, וכן מצאנו במסכת ברכות (דף כא, ב) "מנין שאין היחיד אומר קדושה - שנאמר: "ונקדשתי בתוך בני ישראל" - כל דבר שבקדושה לא יהא פחות מעשרה" 1 .

בזמן שיעקב נדר את נדר העִשּׂוּר כוונתו היתה שהוא וכל משפחתו וכל רכושו יהיו שייכים לקודש, כלומר שיהיו יושבים בבית המדרש ומשמשים כמשפחת כהנים, ויהיו כמו שהיה יעקב בתחילת דרכו "יושב אוהלים". בדומה לכך מצאנו בספר במדבר (ג, מה) שכאשר הלויים ורכושם הופכים להיות משמשי הקודש הם פטורים מנתינת פדיון לכהן.

כאשר הקב"ה אומר ליעקב "קוּם עֲלֵה בֵית אֵל" ומוסיף לומר לו - "וְשֶׁב שָׁם", בתוספת זו הוא מזכיר ליעקב גם את נדר העִשּׂוּר, מפני שהעִשּׂוּר שמשמעותו קישור עם הקודש מתבטא בישיבה בבית המדרש. וסיוע להבנה זו יש בפרוש הרמב"ן שם שכתב: " וְשֶׁב שָׁם וַעֲשֵׂה שָׁם מִזְבֵּחַ - לא ידעתי מהו 'וְשֶׁב שָׁם'. ... ואולי ציוה 'וְשֶׁב שָׁם' לפנות מחשבתו לדבקה בא-ל". ולפי מה שהתבאר, מציאות של "ישיבה" שבה ישבו ויפנו את המחשבה לדבקות בקב"ה היא הביטוי המעשי לקיום נדר העִשּׂוּר.

המאבק על ה"איש"
מורה התורה והאמונה נקרא בתנ"ך גם בשם "מלאך" 2 . וכאן הבן שואל: האם הנדר שנדר אביו יגרום לבן לרצות לחיות כמלאך? ומה יעשה הבן כשנפשו עדיין חושקת בחיים ארציים של "איש" רגיל, ואינו חפץ להיות בבית המדרש ולחיות כמלאך?!

במסכת חולין (צא, א) מובאת דרשת ר' אלעזר על הכתוב "וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר" (בראשית לב, כה), וזו לשונה:
"וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ, אמר רבי אלעזר: שנשתייר על פכין קטנים, מכאן לצדיקים שחביב עליהם ממונם יותר מגופם וכל כך למה, לפי שאין פושטין ידיהן בגזל."

מפשטות הדרשה עולה שיעקב אבינו היה מודע לכך שהוא מסכן את נפשו כשהוא נשאר לבדו, ואף על פי כן הוא עשה זאת כדי להציל מעט מרכושו. אמנם הדבר מעורר תמיהה שהרי בסוגיה במסכת חולין (דף י, א) מבואר שצריך להחמיר ולחשוש גם לספק של סכנה; ואם כך כשם שהצדיקים צריכים להחמיר ולחוש לספק גזל כך צריכים הצדיקים להחמיר גם בספק סכנה, ומדוע יעקב סיכן עצמו עבור אותם "פכין קטנים"?!

אמנם ניתן לומר ש"פכים קטנים" אלו הם משל 3 . יעקב הבחין 4 שיהיו "איש" מבניו או מבני בניו שלא ירצה לחיות בבית המדרש כמלאך. אדרבא, "שרו של עשיו" מושך את הבן להצטרף אליו ולטפח את הצד הגשמי והממוני של חייו. יעקב לא רצה שהבן שחושק להיות "איש" ירגיש שאינו "מלאך" ויתפתה ויעבור אל עשיו. יעקב אבינו לא רצה לוותר על "פכים קטנים", כלומר על ה"אנשים" ששאיפותיהם בתחום התורני נראות כקטנות, ונאבק להישארותם יחד.

יעקב הודיע ל"איש", שבעם שעומד להביא את הגאולה לעולם - יש הכרח שיהיו גם "אנשים"; כלומר אנשי מעשה ועמל שיעסקו בפיתוח הצד הגשמי ובצדדים שאינם תורניים. האנשים שרואים בחיי הנפש את ה"גוף" והמרכז של עמם, והעיסוק ב"גוף" ובמרכז חביב עליהם - הם צדיקים. אך גם האנשים "שחביב עליהם ממונם יותר מגופם", כלומר שמעדיפים להתעסק בצד הממוני והגשמי של העם, ונושאים ונותנים ביושר - גם הם צדיקים. - "וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים"! 5

ויעקב-האיש נטש את המחשבות לעבור אל שרו של עשיו והחליט להישאר "עִמּוֹ", כלומר להישאר עם יעקב-המלאך למסע משותף להבאת הגאולה לעולם, מסע שיארך "עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר".

ובמקום שאין "אנשים" "השתדל" להיות "איש"
אלא שאם "עַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים", כיצד יבחר מי ששייך לעם בני יעקב את דרכו בחיים?!

רבן גמליאל בנו של רבי יהודה הנשיא מטווה כיוון בבחירת הדרך, וזו לשונו:
"הוא היה אומר ... ולא כל המרבה בסחורה מחכים ובמקום שאין אנשים השתדל להיות איש." (אבות ב, ה)

וזו לשון המגן אבות לרשב"ץ בפרושו למשנה שם:
" ולא כל המרבה בסחורה מחכים . לפי שעסק סחורתו מעכב אותו מלעסוק בתורה. ... ובמקום שאין אנשים השתדל להיות איש . תרגום (אונקלוס) 'וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ' (בראשית לב, כה), 'ואשתדל גבר'. ויש גורסין 'השתדר', והכל אחד. כלומר, במקום שאין אנשים עומדים בפרץ לעסוק בצורכי צבור, השתדל להיות איש, ואף אם תתבטל מדברי תורה, ... ובפרק שתי הלחם (מנחות צט) אמרו: פעמים שבטולה של תורה זהו יסודה, דכתיב 'אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ' (שמות לד, א), אמר לו הקב"ה למשה: 'יִישַׁר כֹּחַךָ שֶׁשִׁבַּרְתָּ'."

הרשב"ץ מבאר שלמול המשנה עומד המאבק של יעקב עם ה"איש" לפי הדרך שבה תירגם אונקלוס: "ואשתאר יעקב בלחודוהי ואשתדל גוברא עמיה עד דסליק צפרא". רש"י כתב: "שידול בלשון ארמי כפיתוי בלשון עברי" 6 ; אלא שעדיין יש לברר, מה פשר ההתפתות שהכתוב מדבר בה?

לפי דברי הרשב"ץ המלחמה היתה על "איש" פרטי מבניו של יעקב אבינו. שרו של עשיו אמר ל"איש" שמכיוון שהוא נוטה להיות "איש" כדאי לו לעבור לבני עשיו ולא להישאר עם בני יעקב ה"מלאכים". ואלו יעקב-אבינו הציע בפניו את האפשרות להישאר בתור "איש" בתוך עם בני יעקב. וסופו של המאבק היה שאותו "איש" התפתה להישאר "איש" מבני יעקב.

המשנה מדריכה ללמוד מהמאבק של יעקב אבינו - שכל מה שיש לשלול הוא להיות "איש" השייך לבני עשיו. אך פעמים שבהתפתות להיות "איש" מבני יעקב יש מידה של צדיקות. ואמנם העדיפות הראשונה היא להיות "מלאך" שממעט בעסק ומעדיף להרבות בתורה. אך במקום שצרכי העם משוועים ליד עוזרת ואין מספיק "אנשים", רבן גמליאל בנו של רבי יהודה הנשיא מדריך את ה"מלאך" - להתפתות ולצאת מבית המדרש ולהיות "איש" עבור הצבור.

במאמר זה התבאר שנדר העִשּׂוּר של יעקב אבינו משמעותו קישור אל הקודש וביטויו המעשי הוא ישיבה שבה לומדים את תורת ה'. והתבאר ש"פכים קטנים" ו"צדיקים שממונם חביב עליהם מגופם" משמעותם אנשים שאינם מרבים בתורה ומעדיפים להתעסק בצד הממוני של עם ישראל. וראינו שעל פני המים של אגדות חז"ל מרחפת רוח של לימוד זכות, וחז"ל מלמדים אותנו שיעקב אבינו נצרך גם ל"צדיקים" כאלו כדי להביא את הגאולה,

במאמר הבא נדון בהמשך המפגש שבין יעקב לאיש.



^ 1 והאבן שיעקב מרים למצבה מסמלת את כוונתו, וראה בפרדס רמונים לרמ"ק (כג, א): "אבן לעולם הוא בסוד יו"ד ורובה במלכות במציאות היו"ד שבה."
^ 2 כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ כִּי מַלְאַךְ ה' צְ-בָאוֹת הוּא: (מלאכי ב, ז), וראה גם בדברי הימים (ב לו, טז)
^ 3 וראה בספר קומץ המנחה לר' צדוק הכהן (חלק ב, עט)
^ 4 הרמב"ם כתב במורה הנבוכים (ב, מב) שההאבקות היתה במראה הנבואה. וראה מה שכתב הרמב"ן בפירושו לתורה.
^ 5 ישעיהו ס, כא
^ 6 רש"י לשמות כב, טו. הרמב"ן חלק על המשמעות שרש"י נתן לשורש שד"ל בארמית, אך קשה לדחות את דברי רש"י שיש להם סיוע ממשנה זו.

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il