ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

איסור החימוץ בפסח ;">

דף הבית ראשי בית מדרש גמרא פסחים Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר


איסור החימוץ בפסח


סוכם על ידי תלמידים

מוקדש לעלוי נשמת
יעקב בן בכורה

מחלוקת הרמב"ם והראב"ד
בדברי הרמב"ם אנו מוצאים יסוד מחודש בהגדרת פקיעת חלות איסור החמץ, וזאת בשני דינים.

בהלכות חמץ ומצה 1 כותב הרמב"ם: "וכן הקילור והרטיה והאספלנית והתריאק שנתן לתוכן חמץ - מותר לקיימן בפסח, שהרי נפסדה צורת החמץ ", ואם כן הוא סובר שהיתר תערובת חמץ הוא מפני ש"נפסדה צורת החמץ". וחלק עליו הראב"ד וכתב: "זה שבוש, ומאחר קבל, ומטעם אחר ולא מטעמו".

ואף בהלכה הבאה כתב הרמב"ם: "בגדים שכיבסו אותן בחלב חטה, וכן ניירות שדיבקו אותן בחמץ, וכל כיוצא בזה - מותר לקיימן בפסח, ואין בהן משום 'לא יראה' ו'לא ימצא', שאין צורת החמץ עומדת", ואף כאן חלק הראב"ד וכתב: "אין זה טעם, אלא שכבר נפסל מן הכלב" וכו'.

אם כן, לדעת הרמב"ם יסוד הפטור הוא השינוי בצורת החמץ, וכך הוא מפרש את טעם היתר השהיית הבגדים המכובסים בחמץ. והנה, בכל שאר האיסורים אין שינוי בצורת האיסור גורם לפטור כל שהוא; ואם כן יש להבין מדוע דווקא לגבי חמץ כותב הרמב"ם ששינוי בצורת האיסור גורם לפטור.

דברי בעל המאור
ונראה להסביר את דבריו על פי דברי בעל "המאור". בעל "המאור" כותב 2 : "יש להשיב ולהפריש בין טעם לטעם, שכל הערובין השנוין במשנתינו, אע"פ שהם עשויין לטעם, טעמן משתנה על ידי העירוב לטעם אחר, שאין טעם האיסור - שהוא הדגן - נראה בעירוב, אלא שהוא מסייעו לתת לו טעם חדש, וטעם זה שהוא מחדש בעירובו גרם לו להתבער בפסח ולעבור עליו באזהרה, ואינו מתבטל ככל האיסורין שבתורה" וכו'. בעל "המאור" כותב, שמדין תערובת חמץ שיש בה טעם של איסור אין להוכיח שאנו אומרים שהיתר מצטרף לאיסור רק כאשר יש טעם באיסור, שכן בחמץ טעם החמץ משתנה לאחר שהתערב, ואין זה טעם של איסור. ויש צורך להבין את דבריו, שכן לכאורה גם בשאר האיסורים משתנה טעם האיסור כאשר הוא מתערב, ואף על פי כן הוא נחשב כטעם של איסור, כפי שאנו רואים בדין טעם כעיקר.

ועוד קודם לכן שואל בעל "המאור": "ואי אמרת לרבנן למה להו מיעוטא? לישתוק קרא מיניה", ומשיב ש"סלקא דעתך אמינא ליהוי תערובת חמץ כחמץ שנתחמץ מחמת דבר אחר, שכח אחר מעורב בו, ואידי ואידי תערובות הוא, קמ"ל 'כי כל אוכל' מיעוטא הוא" וכו'. בעל "המאור" שואל על דברי חכמים, הסוברים שאין אפילו לאו על תערובת חמץ, מדוע היה צורך בפסוק כדי למעט תערובת חמץ? הרי מעולם לא ריבינו זאת. והוא מתרץ שהיה מקום לחשוב שדין תערובת חמץ יהיה כדין חמץ שנתחמץ על ידי דבר אחר וייאסר, ולכן היה צורך במיעוט. אולם לכאורה לא מובן מה היתה ההוה אמינא לדמות את שני הדינים.

איסור החמץ אינו בחפץ אלא בהחמצה

ונראה להסביר, שלדעת בעל "המאור" יש הבדל מהותי בין איסור החמץ ובין שאר האיסורים, ובניגוד לשאר האיסורים שיש בהם חפץ אסור, הרי בחמץ אין חפץ אסור, אלא האיסור הוא בהחמצה. בכל שאר האיסורים חל האיסור על דבר ממשי, ומתוך כך אסור גם טעמו של הדבר; אולם בחמץ, עצם האיסור מתחילתו הוא בחימוץ שנעשה, דהיינו בטעם החמץ, ולא בדבר ממשי. ומכיוון שכן היה מקום לדמות את תערובת החמץ לחמץ שנתחמץ על ידי דבר אחר, ולומר שכשם שבדבר שנתחמץ על ידי דבר אחר חל האיסור מכיוון שנעשתה כאן פעולת חימוץ, כך גם תערובת חמץ צריכה להיאסר, מכיוון שעל ידי העירוב ניתן טעם החמץ בדבר שהתערב בו. אם האיסור בחמץ היה בדבר ממשי, כפי שהוא בכל שאר האיסורים, לא היה מקום לומר שהאיסור עבר לדבר שהתערב בו, שכן לא חל כל שינוי באותו דבר, אולם מכיוון שהאיסור הוא בחימוץ - היה מקום לומר שהדבר שהתערב בו נאסר, שכן חל בו חימוץ מסוים על ידי תערובת החמץ.

וזהו גם ההסבר לדברי בעל "המאור", שכתב שבחמץ אין הטעם נחשב כטעם של איסור מכיוון שהוא השתנה לאחר שהתערב. שכן בכל שאר האיסורים נובע האיסור מגוף החפץ, ורק מכיוון שגוף החפץ מוגדר כאיסור - נאסר גם טעמו, שהרי הוא חלק מן האיסור, ואין זה משנה אם שיעורו של הטעם הוא גדול או קטן. אולם בחמץ קיים האיסור בטעם - לא בגלל שגוף החמץ אסור, אלא מכיוון שקיים איסור בעצם הטעם, ואם כן ניתן לומר שרק טעם כמות שהוא נאסר, ולא טעם חלוש שנתערב בהיתר, וטעם כזה אינו מוגדר כטעם של איסור.

ועל פי היסוד הזה ניתן יהיה להבין גם את דברי הרמב"ם בהם פתחנו, ולומר שמכיוון שבחמץ האיסור נובע מיכולת החימוץ שבו, לכן הוא נאסר רק אם יש בו יכולת חימוץ, אולם אם נשתנתה צורתו, ואין הוא עומד לחימוץ, אלא לדברים אחרים - שוב אין בו איסור.

אורז המעורב בדגן - נאסר כחמץ
ועתה ניתן יהיה להבין גם את דין הגרירה הקיים בחמץ. בחמץ קיים דין, שעל אף שרק חמשת מיני הדגן אסורים, ולא אורז ושאר מיני אוכלים, מכל מקום אם מערבים את חמשת מיני הדגן עם האורז - גם האורז נאסר כחמץ. ולכאורה אין זה מובן מדוע הוא נאסר? הרי אין הוא חמץ, ואינו צריך להיאסר, כפי שערלה וכלאיים אינם אוסרים את הדברים הנמצאים עמהם. אלא הסבר הדבר הוא, שבניגוד לשאר האיסורים, שבהם האיסור קיים בגוף הדבר, הרי בחמץ האיסור הוא בחימוץ, ומכיוון שאורז המתערב בחמץ - מחמץ, לכן נאסר גם הוא. אם האיסור היה בגוף הדבר, לא היתה סיבה לאסור את הדבר שעורבב, אולם מכיוון שהאיסור הוא בחימוץ, ואורז שנתערב בחמץ - מחמץ, לכן הוא נאסר.

ואם כי גם לגבי חלה מצינו דין דומה, שעל אף שעיסת אורז אינה מוגדרת כעיסה לעניין חלה, מכל מקום כאשר היא מתערבת עם חמשת מיני הדגן - היא נהפכת להיות כחלק מן העיסה, אולם גם שם אין האורז נהפך להיות מוגדר כחיטה, אלא הוא רק מצטרף אליה לעניין חלה. אולם באיסורים צריך להפוך את הדבר המתערב להיות כגוף האיסור עצמו כדי לאסרו, וזאת לא מצאנו בשום איסור מלבד חמץ.

חיוב שריפת חמץ שאינו ראוי למאכל אדם
ועל פי דברים אלו ניתן יהיה להבין גם את דברי הר"ן. הר"ן כתב שהחיוב לשרוף חמץ שאינו ראוי למאכל אדם נובע מכך שאפשר לחמץ בו עיסות אחרות, ולכאורה אין זה מובן כיצד גורם הדבר לחיוב שרפתו? הרי החיוב הזה פקע בשעה שנפסל החמץ לאכילת אדם, ועל ידי שניתן לחמץ בו עיסות אחרות אין הוא נהפך להיות ראוי לאכילת אדם! אולם לפי היסוד הזה מובן הדבר, שמכיוון שהאיסור בחמץ נובע מאפשרות החימוץ שבו - לכן אם יש אפשרות לחמץ בו עיסות אחרות, הוא נאסר. אם האיסור היה בגוף הדבר, היה אכן קשה מדוע החמץ הזה, שאינו ראוי לאכילת אדם, נאסר, אולם מכיוון שהאיסור הוא בעצם החימוץ - הרי כל חמץ שראוי לחמץ בו עיסות אחרות מחויב בשרפה, מלבד חמץ שאינו ראוי לאכילת כלב, שאינו מוגדר כחמץ כלל, אלא כאבן בעלמא, מכיוון שהאדם אינו מתייחס אליו כחמץ כלל.

מדוע אסור לאכול חמץ שנפסל מאכילת כלב?
ולפי זה ניתן יהיה להבין גם את דברי הרא"ש, שחמץ שנפסל לאכילת כלב - אסור באכילה, מכיוון שכאשר האדם אוכל את החמץ, הוא מחשיב אותו על ידי אכילתו. שכן לכאורה קשה, מדוע בשאר הדינים אין אנו אומרים שקיים דין "אחשביה"? אולם לפי היסוד שאמרנו מובן הדבר, שמכיוון שבחמץ האיסור אינו בגוף הדבר, אלא בחימוץ שבו - לכן ניתן לומר שקיים לגביו איסור חמץ. אם האיסור היה בגוף הדבר, כפי שהוא בשאר האיסורים, היה אכן קשה מדוע ניתן לומר שיש לגביו איסור חמץ? הרי אין הוא ראוי לאכילה, והאדם האוכל אותו - בטלה דעתו אצל כל אדם. אולם מכיוון שהאיסור אינו בגוף הדבר, אלא באפשרות החימוץ שבו - ניתן לומר שיש לגביו איסור חמץ ואסור לאכלו. ואם כי אכילתו של החמץ הזה אינה מוגדרת כאכילה, שהרי החמץ אינו ראוי לאכילה, מכל מקום הנאה יש כאן, שהרי אכילתו של החמץ מחשיבה אותו כראוי להנאה לגבי האדם הזה, ולכן הדבר אסור ככל הנאה אחרת.

------------------
מתוך הספר "שיעורי מרן הגר"א שפירא למסכת שבת ופסחים", בעריכת הרב בנימין רקובר שליט"א;


^ 1 פרק ד, הלכה י.
^ 2 בדף יג ע"ב מדפי הרי"ף.

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il