בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • וירא
לחץ להקדשת שיעור זה

והוא יושב פתח האוהל

undefined

חשוון תשפ"א
2 דק' קריאה
פרשתנו מתחילה בפסוק "וירא אליו ה' באלוני ממרא, והוא יושב פתח האוהל כחום היום". כותב רבי נתן מברסלב זיע"א (לקוטי הלכות אישות, ד) שבשביל לזכות לדרגה של 'וירא אליו ה'' - כלומר, השגת וקרבת אלוקות, על האדם לעבור דרך 'והוא יושב פתח האוהל כחום היום'.
וזה לשונו הקדוש: "אבל מי שאינו רוצה להטעות את עצמו, וחושב על תכליתו הנצחי באמת, אינו שב לאחור בשום אופן בעולם, יהיה איך שיהיה. רק הוא יושב וממתין ומתעכב אצל הפתח ימים רבים כמה שיהיה, ואף על פי שאין מניחין אותו לכנוס לתוך הפתח, וחום היום לוהט אותו מאד, אף על פי כן אינו מניח את מקומו ויושב ומתעכב אצל הפתח האוהל של הצדיקים והכשרים עד ירוחם מן השמים, בבחינת 'והוא יושב פתח האוהל כחום היום' כנ"ל".
לכל אדם בחייו יש עליות וירידות. יש מצבים של 'מוחין דגדלות' - שהכל בהיר וברור בעבודת ה', והוא פועל ועושה כנדרש ממנו מתוך בחירה ושמחה ואוהב את מצבו הרוחני. ויש מצבים של 'מוחין דקטנות' - היצר של האדם מבלבל ומטיל ספקות באמונה שלו באלוקיו, יהודי מרגיש שאין לו מקום ביהדות ותוהה איזה טעם וערך יש למעשיו.
ובאמת ברגעים של 'מוחין דקטנות', שהאדם חושב שאינו רצוי לפני המקום, יש סכנה שהוא יחפש חיות וחשק במקומות זרים שנדמה לו ששם יזכה במשמעות ואור בחייו.
אבל, האדם חייב להיות איש חיל, שיהיה חזק ותקיף בדעתו שכל עוד נשמתו בו, לא יעזוב את הקב"ה לעולם, יהיה מה שיהיה. כי כל גדלותו של האדם נמדדת בכך שעל אף שיצרו מתגבר עליו בחמימות אש התאוות - 'כחום היום', הוא אינו עוזב את מקומו ואינו נסוג אחורה אלא הוא 'יושב פתח האוהל', ממתין ומצפה לישועת ה'.
בדרך כלל בזמנים של 'מוחין דקטנות' יצר הרע משכנע את האדם שה' יתברך לא מעריך ולא מרוצה מהמעשים ה'קטנים והפעוטים' שלו, וכך גורם לו לעזוב הכול, גם מה שכן היה יכול לעשות.
אבל מלמדנו ה'שפת אמת' זיע"א (וירא, תר"מ): "וכמו כן באדם עצמו יהיה נקודה אחת פתוח, ועל ידי זה יתמשך כל הגוף אחר זאת הארה".
כלומר, שבעיקר ברגעים של ירידה ושל 'כחום היום' תשאיר נקודה של פתח, היינו, נקודה טובה של קשר וחיבור לה' יתברך, שממנה בבוא הזמן תוכל לחזור בחזרה לתוך קדושת ישראל בשלמות.
דוגמא לכך נוכל לקחת מתוך ההקדמה של הרב הקדוש רבי יצחק אייזיק יהודה יחיאל ספרין מקומרנא זיע"א, לפירושו 'היכל הברכה' על התורה, שבו הוא מתאר את מה שעבר עליו ברוחניות ובגשמיות עד שזכה ל'וירא אליו ה'', וכך הוא כותב על עצמו:
"העני הזה המדוכא, בריה שפילה ואפילה נידוש בעקב. 'אלף טעם מיתה' טעמתי בעולם הזה, וצרות רבות ועניות ודחקות ודלות ובזיונות רבות וטילטול וצער וגלות, עד שנעשיתי כעפר לדוש".
וכל זה כדי לומר ללומד בספריו: דע לך שכל מה שאתה עומד לקרוא בספרי, הגיע אחר עמל ויגיעה של שנים. ורק בזכות שהחזקתי מעמד זכיתי למה שזכיתי.
וממשיך: "עד שנפתחו לי מן השמים השגה עצומה ביחודים הקדושים וברזי התורה לבאר רזי התורה ומצוותיה, הקב"ה ברחמיו ובחסדיו מאיר עלי מאורו ומזיוו ומהדרו בתורה ובמצוות אור מופלא ממש, טעם עולם הבא, לא ישוער ולא יסופר, עד שנעשיתי ממש ממש בריה חדשה, והתפלין מאירין עלי כאור שבעת הימים, ואין לי שום הרגשה עוד משום ענין, ונתרחבה דעתי בלב שמח".
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il